יומנה של הרווקה הנצחית

אני מחכה לו על הדשה של מרינה הרצליה. מסתכלת על הים, אל הגלים. הרוח פורעת את שערי, אני נשענת אחורה. הוא בטח יגיע בשלוש. קבענו בשתיים אבל היה לו פנצר בגלגל ובכלל הוא מגיע מאשקלון עד אלי. הוא פאקינג עושה את זה בשבילי, עוד פעם. בפעם השנייה. אני לא מאמינה דייט שני. אף אחד אף פעם לא היה נוסע בשבילי מרחק כזה. שלא לדבר על דייט שני ראשון בחיים שלי.
אני מרגישה מאושרת, שוכחת לגמרי את הנורות האדומות שצצו להן יומיים לפני כן. אני מוותרת עליהן על כל ההרגשות האלא שתוקעות אותי. אני מדמיינת אותנו יושבים על החוף, קרובים, הוא לאט לאט מקרב את היד שלו לשלי ואני מחייכת מקרבת את שלי גם. בפעם הראשונה אני רוצה להרגיש את הקרבה הזו. את המשהו המסתורי הזה שלא חוויתי בחיים.
הוא מגיע סביב שלוש וחצי אנחנו מתחבקים וצוחקים קצת. אבל אז השיחה נעשת תקועה אני מנסה לשאול שאלות והוא לא מחזיר ומכאן הכל נעשה יבש יותר.
אני מנסה לכתוב על כל זה וברגע שאני מגיעה ליובש הידיים נעצרות מלנוע על המקלדת. אולי מחר אני יוכל לספר על איך הכל הסתיים ועל המפגש. אולי מחר יהיה לי האומץ עכשיו אני מעדיפה פשוט להתנתק והבין שזהו.
שעם עוד בן זה נגמר בלא נורא זה עוד יקרה לך מתי שהוא..
שלכם,
פשוט אני