יומני היקר | ב' +הודעה לקוראות שלי

הסתכלתי על בריק,הוא היה נראה המום.
טמנתי את ראשי בתוך המחברת,לא נותנת לדמעות לברוח.
המורה השמן הזה השפיל אותי ליד בריק.
רגע,מה אכפת לי?הוא השפיל אותי ליד כל הכיתה!
נמאס לי.
נמאס לי שכל היום המורים נותני לי מכות.
נמאס לי שמשפילים אותי.
נמאס לי.
"לא."קמתי מהמקום.
"תחזרי לשבת!"אמר המורה הדביל הזה.
"לא."אמרתי שוב.
"ליסה!"אמר בריק ותפס במפרק ידי.
"תעזוב.אותי."אמרתי והוא שחרר את ידו.
"נמאס לי."אמרתי,ראשי מורכן,כל שיערי עבר כמו חומה שמיגנה על ראשי,מה שלא נכון.
המורה היכה בראשי 3 מכות עם הסרגל.
מכה,מכה,מכה-
"לא!"צעקתי ותפסתי את ידו,לא נותנת לו להכות אותי.
"לא?"שאל.
"לא.נמאס לי שמרביצים לי.
נמאס לי שמקללים אותי.
נמאס לי שמתייחסים אלי ככה!
איזה מין בן אדם אתה,מכה נערה תמימה סתם כך?
איזה מין בן אדם חסר לב,נשמה?
איך אתה מעז לעשות לי דבר כזה.
מי אתה?
מי אתה!?"צרחתי עליו.
המורה היה המום,הוא היה בהלם מוחלט.
פרצופו האדים,ועזבתי את מפרק ידו.
לקחתי את התיק שלי,ויצאתי מהכיתה.
מהשער.
טלפנתי לאימי.
"אמא נמאס לי מהבית ספר הזה אני באה הביתה."אמרתי בקול חנוק מדמעות,עולה על האופניים.
"שוב המורים המלוכלכים האלה הרביצו לך?"שאלה.
"כן.נמאס לי מהבית ספר הזה.אני רוצה ללמוד בבית."אמרתי,מתחילה לנסוע,כל חולצתי מלאה בדמעות.
"נדבר שאגיע הבייתה"אמרה וניתקתי.
תמיד-נדבר שנגיע הבייתה וכלום!
אני לא מתקרבת יותר לבית הספר הזה.
נכנסתי לסמטאת הקיצור שלי,עד שלפתע,
ראיתי אור מכונית מלפני ו-