יומני היקר – פרק 14

יומני היקר – פרק 14

*נקודת מבט – ג׳ני*
"אני בבית!" צעקתי לחלל הריק בעודי נכנסת לביתי עם שון מאחוריי. 
"היי מתוקה. איפה היית?" שאלה אמא מהמטבח. 
"הלכתי לסיבוב קטן בפארק. אני מקווה שלא הדאגתי אותך יותר מדי" אמרתי וניגשתי אליה, מחבקת אותה חזק. 
"לא, רק פעם הבאה תשתדלי להודיע איפה את, בסדר?" שאלה וניתקה את החיבוק. 
"אין בעיה. אני עולה לחדר שלי" אמרתי והתקדמתי לכיוון המדרגות. 
"ארוחת ערב בעוד עשרים דקות. תודיעי גם לשון!" צעקה לי אמא מלמטה. 
למה אני צריכה להודיע לו? שהבחורה שהוא מאוהב בה תודיע לו. 
אני יודעת שאני ממש ילדותית בקטע הזה אבל אני לא יכולה לקבל את העובדה המצערת ששון אוהב מישהי אחרת. כל החלומות שהיו לי שביום מן הימים אני ושון נהיה יחד, התנפצו כלא היו. 
אני מקווה שהיא תתנהג אליו יפה. אני רוצה שהוא יהיה מאושר. גם אם זה אומר שהוא יהיה מאושר עם מישהי אחרת. 
התקדמתי לחדרי וסגרתי אחרי את הדלת. לא התחשק לי לראות ולדבר עם אף אחד. היום הזה פשוט לא יכול להיות יותר מוזר. הוא התחיל בדייט שבוטל, המשיך בגילוי אהבה חורץ כלפי הבנאדם היחידי ששונא אותי, נשיקה מדהימה עם אותו בנאדם, ולסיום, הדובדבן שבקצפת, גילוי שהבנאדם שאני אוהבת מאוהב באחרת. 
מסקנה? אלוהים אוהב להתעלל בי. 
לפעמים אני פשוט מקווה שהחיים שלי היו כמו ספר. ככה היה לי הרבה יותר קל לחיות. לסבול בשביל הסוף הטוב שקיים. במציאות? אני לא בטוחה שיש אחד כזה. 
כנראה שלא לכולם יש הפי אנדינג. 
לקחתי את הנגן מוזיקה שלי והגברתי את העוצמה למצב הכי גבוה. במצבים כאלה, מוזיקה היא המפלט היחידי שלי. הפעלתי את המוזיקה ועצמתי עיניים, נותנת למילים לקחת אותי איתן. 
כנראה שנרדמתי כי הדבר הבא שאני זוכרת היה דפיקות חזקות בדלתי. 
"ג׳ני?! ג׳ני! את שומעת?" שמעתי מבעד לאוזניות את קולו החזק של שון. 
"ג׳ולי אני שובר את הדלת!" שמעתי אותו אומר ולכמה שניות היה שקט במסדרון. 
"לא!" צעקתי לפתע, מבינה מה הולך מסביבי. 
כנראה שהצעקה שלי הפחידה את שון והדבר הבא ששמעתי היה משהו חזק שהתנגש בדלתי. 
"איה!" שמעתי את שון מייבב מהצד השני של הדלת ומיהרתי לפתוח אותה.
"אני מצטערת" היה כל מה שיכולתי לומר אל מול מראהו של שון מוטל על הרצפה. 
"זה.. זה בסדר" אמר וניסה לקום. 
"צריך עזרה?" שאלתי כשראיתי שמתקשה לקום. 
"כן, בבקשה" אמר והושיט את ידו אליי. 
עזרתי לו להגיע לחדרו ולשכב על מיטתו. 
"שוב.. אני מצטערת" אמרתי והסתכלתי עליו מחזיק את אפו בכאב. 
"שוב.. זה בסדר" אמר וחייך מעט. אני יודעת שאין סיכוי אבל אני עדיין מקווה שיום אחד החיוך הזה יהיה מאהבה. 
אוף שון! למה אתה צריך לאהוב מישהי אחרת כשיש לך אותי פה?

*נקודת מבט – שון*
"שוב.. זה בסדר" אמרתי וחייכתי. אני לא שולט בזה. כל פעם שג׳ני מדברת איתי אני מחייך בלי הכרה. 
ראיתי אותה מתחילה לחלום בהקיץ וחיוך קל עולה על שפתיה. 
אלוהים, כמה הייתי מוכן לשלם בשביל לדעת על מה היא חושבת.
"אני… אני אלך עכשיו" אמרה לפתע ורצה לכיוון הדלת. 
לא הספקתי להגיב וכבר נשארתי לבד, עם אף מדמם ואין ספור מחשבות על ג׳ני. 

*נקודת מבט – ג׳ני*
רצתי מהר לחדרי. לא יכולתי להישאר באותו החדר לבד עם שון. פחדתי משתיקות מביכות. ואין משהו שאני שונאת יותר משתיקות מביכות. 
התקדמתי לעבר התיק שלי והוצאתי משם את יומני. 

-כותבת ביומן-
׳יומני היקר. 
אני מרגישה שאני משתגעת! 
שון מוציא אותי מדעתי! אבל במובן החיובי של המשפט. 
כל פעם שאני רק רואה אותו הבטן שלי מתהפכת וכשהוא מחייך אליי אני מרגישה שאני עומדת להתעלף. טעם שפתיו מהנשיקה עדיין נוכח על שפתיי. השניות של הנשיקה היו ללא ספק השניות הכי טובות של חיי.
אבל.. קרה עוד משהו, משהו נורא אפשר להגיד. 
שון הודה בפני שהוא מאוהב. הבעיה היא? הוא לא מאוהב בי. הוא כנראה מאוהב במי שהוא דיבר עליה באותו יום בחצר, או במי שהוא דיבר איתה בטלפון. 
אני יודעת שזה נוראי אבל אני מקנאה. ואין לי אפילו במה! הוא לא שלי! והוא לעולם לא יהיה! אוף! אני בנאדם מתוסבך.  
זה ממש מתסכל אתה יודע? לאהוב מישהו שלא אוהב אותך בחזרה. אני ממש מקנאה בעובדה שאתה יומן ולא יכול להתאהב ביומנית אחרת.. אלא אם כן את יומנית ואני סתם קראתי לך יומן יקר עד עכשיו. איך באמת מבדילים בן יומן ליומנית? יומנים יכולים להתחתן? ולגור בארגז משלהם? 
הם יכולים להביא יומני כיס קטנים לעולם? 
כמה עולה בית של יומנים?  
זהו, איבדתי את זה.. שון גרם לי לאבד את השפיות. 
במצב כזה יש רק דבר אחד לעשות – לצאת עם אנשים אחרים. 
לשכוח את שון. אין ברירה אחרת. אני אצא לדייט עם מייק ואשכח את שון. 
אני לא חושבת שזה אפשרי אבל כמו שאני רואה את זה, זה או לשכוח את שון או לשקוע ברחמים עצמיים ששון לא אוהב אותי. 
 
אני מקווה שזה יצליח. 
עד אז – לילה טוב׳

סיימתי לכתוב ונאנחתי עמוקות. 
את יכולה לעשות את זה ג׳ני! את יכולה להפסיק לאהוב את שון! 
אני מקווה.