יומני היקר – פרק 22

יומני היקר – פרק 22

*נקודת מבט – שון*
-"שון?" שמעתי קול של מישהי בוקע מכיוון המטבח.
"כן?" שאלתי, מנמיך את הטלויזיה, על מנת שאוכל לשמוע אותה.  
"אני צריכה את עזרתך. אתה יכול לבוא רגע?" הקול ביקש. לא הצלחתי לזהות למי הוא שייך.  
"אני מגיע." אמרתי והלכתי באיטיות לכיוון המטבח. 
"כן מותק?" שאלתי, לא מבין מאיפה הביטחון לקרוא לאישה שעמדה מולי ׳מותק׳.
היא הייתה נראית מבוגרת. בסביבות גיל ה30. אבל עדיין יפה כמו מלאך.  
"אתה יכול להעיר את מאיה? היא תאחר לבית הספר." ביקשה האשה בעודה מכינה ארוחת בוקר. 
"בטח מותק" אמרתי בחיוך. מה לעזאזל קורה פה? מי זו האישה הזו? למה אני קורא לה מותק? ומי זו מאיה לעזאזל?!
"ותגיד לה שאני מכינה את ארוחת הבוקר האהובה עליה" אמרה בחיוך. 
עליתי בזהירות במדרגות, לא ידעתי לאן אני צריך ללכת. לפתע עיניי נחו על דלת עם שלט גדול שהיה כתוב עליו ׳החדר של מאיה׳. התקדמתי באיטיות לחדר. פותח את הדלת בשקט. מסתכל על הילדה הקטנה שישנה על המיטה בשלווה. 
"מאיה?" אמרתי, לא שולט בקולי. 
"מאיה, את צריכה לקום, את תאחרי לבית הספר" אמרתי בעודי מנער את הילדה קלות. 
"דיי, אני לא רוצה לקום" אמרה הילדה בקול חלש ועצמה את עיניה שוב. 
"אין ברירה. את צריכה לקום. חוץ מזה, אמא הכינה את המאכל האהוב עלייך" אמרתי. מה? אמא? האישה שהייתה שם למטה זו אמא שלה? רגע.. אם היא האמא שלה ואני קראתי לה מותק זה אומר שאני…
"אבל אבא, אין לי כוח" הילדה אמרה, מפסיקה את מחשבותיי. אני? אבא שלה? איך זה שאני לא זוכר אותה?
"אין דבר כזה, את חייבת ללכת לבית הספר." אמרתי, מביט איך היא קמה בחוסר רצון. 
"אתה לוקח אותי היום לבית ספר?" שאלה בעודה מתהלכת בישנוניות לכיוון המקלחת. 
"אם תתארגני בזמן, אז כן" אמרתי ולפתע היא התחילה לרוץ ברחבי החדר, מחפשת אחרי בגדים ללבוש. 
"אני למטה" אמרתי בעודי קם לכיוון הדלת. 
"נו, התעוררה?" שאלה האישה כשירדתי שוב למטה. 
"כמובן שהיא תתעורר. אבא שלה הקים אותה" אמרתי בגאווה. מביט איך האישה מגחכת. 
"אני מוכנה!" צעקה מאיה לאחר שתי דקות. יורדת במהירות במדרגות. 
"בוקר טוב אמא" אמרה ונישקה את הלחי של האישה. 
"בוקר טוב מתוקה" ענתה בחזרה. "שון, אני חושבת שאתה תתחיל להעיר אותה כל בוקר" אמרה האישה וצחקה. 
"אבא הבטיח שהוא לוקח אותי לבית ספר" מאיה אמרה בחיוך. 
"אז זה סוד ההצלחה." אמרה האישה וצחקה שוב. הצחוק שלה נשמע כל כך מוכר. כאילו כבר שמעתי אותו פעם. כאילו כבר התאהבתי בצחוק הזה פעם.
"טוב מאיה, שבי לאכול ונלך" אמרתי והגשתי לה צלחת מלאה במאכל האהוב עליה. פנקייק עם סירופ מייפל.
הסתכלתי איך היא אוכלת במהירות את כל מה שהיה על הצלחת. לא ידעתי אם זה כי היא אהבה את זה או כי אני הבטחתי לה שאקח אותה לבית הספר.  
"סיימתי!" צעקה מאיה אחרי מספר דקות של אכילה. 
"ואו, את אוכלת מהר" אמרתי וצחקתי קלות. 
"אני יודעת.. אז הולכים?" שאלה בעודה מניחה את הצלחת בכיור. 
"כן." אמרתי וקמתי אחריה. 
"ביי." אמרה ונישקה את לחייה של האישה. 
"ביי." אמרה האישה וחיבקה את מאיה. 
"להיתראות" אמרה האישה עם חיוך ואני התכופפתי על מנת שאוכל לנשק אותה. 
"ביי ג׳ני. אוהב אותך" אמרתי ויצאתי מהדלת. –

פתחתי את עיניי, מאוכזב לגלות שאני נמצא בחדרי. 
"זה היה חלום" אמרתי לעצמי. משפשף את עיני טוב. מוודא שאני כבר לא חולם. 
החלום הזה נראה כל כך אמיתי. אני וג׳ני באמת היינו נשואים. ובאמת הייתה לנו ילדה. לעזאזל! למה זה היה רק חלום? הוא היה כל כך מושלם. 
"שון?" שמעתי מישהו קורא בשמי מצידו השני של הדלת. 
"כן?" שאלתי והתיישבתי על מנת שאוכל לראות מי נכנס. 
"אתה ער?" שאלה ג׳ני ונכנסה בזהירות אל חדרי. 
"כן מות-" התחלתי לומר אבל עצרתי את עצמי ששמתי לב שאני עומד לקרוא לג׳ני מותק. 
"אתה עמדת לקרוא לי מותק עכשיו?" שאלה ג׳ני בבלבול והרימה את גבתה. 
"מה את עושה פה?" שאלתי, מנסה להסיט את נושא השיחה. 
"אמא שלי ביקשה ממני להעיר אותך. כבר 7 ורבע"
"אוקי. תודה. אני כבר יורד" אמרתי בחיוך, מסתכל איך היא יוצאת באיטיות מן החדר. 

*נקודת מבט – ג׳ני*
שון כמעט קרא לי מותק. זה היה מוזר. 
ירדתי באיטיות לכיוון המטבח. מתיישבת על אחד מן הכיסאות שהיו שם. 
"הוא יורד?" שאלה אמא והגישה לי צלחת עם פנקייק וסירופ מייפל. יאמי. 
"כן" אמרתי והתחלתי לאכול בהנאה. 
"איך היה אתמול?" שאלה אמא והרימה את גבתה. 
"מושלם" אמרתי בחיוך, משחזרת את הדייט הנפלא של אתמול. 
"מצחיק, זה בדיוק מה ששון אמר" אמרה אמא. 
"ומה שון אמר?" קולו של שון בא מכיוון המדרגות. 
"שאתמול היה מושלם" אמרתי בחיוך. 
"כי הוא היה" אמר והביא לי נשיקה על הלחי. 
"אוי, רק אלוהים יודע כמה חיכיתי לרגע הזה." אמרה אמא באושר. 
"אמא דיי!" אמרתי מובכת, ושמעתי את שון מצחקק. 
"הא זה מצחיק אותך?" אמרתי בהתגרות. 
"את האמת? כן" אמר וצחק קצת. 
"נפגעתי." אמרתי בדרמטיות. 
"הוו, אני מצטער, בבקשה סלחי לי" אמר וחיבק אותי חזק. 
"נחשוב עלייך." אמרתי בקריצה וקמתי מן השולחן. 
"את לא יכולה לעשות לי את זה" אמר שון בהתבכיינות וקם אחריי. 
"מסתבר שאני כן" אמרתי וקרצתי. 
"את רעה" אמר ועשה את הפרצוף החמוד ביותר שהצליח לעשות. 
"כן, אמרו לי את זה פעם" אמרתי בהתגרות. 
"טוב, אתה מוכן לבית הספר?" שאלתי והתקדמתי לכיוון הדלת.  
"מוכן" אמר והנהן בראשו. 
"אמא, אני ושון הולכים!" צעקתי לאימי שהייתה בסלון. 
"אין בעיה. תהנו!" צעקה בחזרה. 
יצאנו באיטיות מן הדלת. הולכים בשקט לכיוון בית הספר. 

*נקודת מבט – שון*
"ג׳ני?" אמרתי. מביט בה בעודי הולך. 
"כן?" שאלה ועשתה את אותו הדבר. 
"אני אוהב אותך" 
"גם אני אותך" אמרה בחיוך וחיבקה אותי קלות. 
המשכנו ללכת כך. מחובקים, עד שהגענו לבית הספר.