יומני היקר 2- פרק 4

יומני היקר 2- פרק 4

*נקודת מבט- ג׳ני*
"את מוכנה?" שמעתי את קולה של אימי מבעד לדלת. 
"כבר אמא." אמרתי בחוסר חשק, עדיין לא מאמינה שגוררים אותי למפגש המטופש הזה בבית משפחת ג׳יימס.
"אלנה התקשרה, היא אמרה שהם מחכים." האיצה בי. 
"את תמיד מוזמנת ללכת בלעדי." הזכרתי לה. 
"ג׳ני. כבר דיברנו על זה. את באה וזה סופי. תתלבשי." אמרה אימי ושמעתי צעדים מחוץ לדלתי.
"אני מאוד מקווה שאצליח לא לסלוח לשון." אמרתי לעצמי בעודי מחפשת בגדים. אני לא חושבת שאוכל להתמודד איתו שוב. 
"את מוכנה?" שאלה אימי שוב לאחר כמה דקות.
"כן, אני רק מחפשת תכשיט ובאה." אמרתי בעודי מתקדמת למגירת התכשיטים שלי.
פתחתי אותה בזהירות, מחפשת את התכשיט המושלם שיתאים לתלבושת שלבשתי. גופיה שחורה וג׳ינס קצר. 
בעודי מחפשת במגירה עיני נחו על השרשרת ששון קנה לי בחגיגות החודש שלנו. 
אני זוכרת את היום שהוא הביא לי אותה. 

*פלאשבק*
"תודה." שון אמר לאחר שראה את המתנה שקניתי לו.
"אין על מה." אמרתי בחיוך וחיבקתי אותו חזק.
"עכשיו תורי." אמר לפתע, מפסיק את החיבוק בו היינו.
"תורך?" שאלתי מבולבלת.
"לא רק את קנית מתנה. עכשיו תורי להביא לך את המתנה שלי." אמר וקרץ. 
"קנית לי מתנה? לא היית צריך." אמרתי בצחקוק קל. הרי היה ברור לי שהוא לא הולך לותר על התענוג של לבזבז עלי כסף. 
"הייתי. עכשיו תסתובבי בבקשה ותעצמי עיניים." אמר. 
"כן המפקד." השבתי בציניות ומילאתי אחר בקשותיו. 
עצמתי את עיני, מחכה להפתעה. לאחר כמה שניות הרגשתי משהו קל נח על צווארי. פתחתי את עיני קלות וגיליתי שרשרת מדהימה מולי. רצתי אל המראה ובחנתי מקרוב את התכשיט שקיבלתי כעת. 
"זה מושלם." אמרתי בעודי מסתכלת על השרשרת. היא הייתה מורכבת משני לבבות מחוברים, על הלב השמאלי שמו של שון ועל הימיני שמי. הלבבות היו מעוטרים באבני הלידה של שנינו. השרשרת הייתה מדהימה. הרבה יותר טובה מהמתנה שאני קניתי לו. 
"אני מצטערת." אמרתי לפתע וחיוכי ירד. 
"מה? למה?" שאל ודאגה הייתה נוכחת בקולו. 
"המתנה שלך כל-כך יפה ומושקעת ושלי לא. אני מצטערת." אמרתי בקול חלש והורדתי את ראשי מטה. 
"היי." אמר והרים את ראשי עם אצבעותיו. " המתנה שלך מדהימה. לא יכולתי לחשוב על מתנה יותר טובה בעצמי. באמת. היא מושלמת. כמעט כמוך." אמר וחייך לעברי את חיוכו המתוק. 
לא ידעתי מה לומר אז פשוט חיבקתי אותו חזק, נותנת לגופי לומר את מה שפי לא הצליח לבטא. 
"גם אני אוהב אותך." אמר, כאילו קרא את מחשובתיי והתחיל ללטף את שערי בעדינות. 
*סוף פלאשבק*

הרמתי את השרשרת, מתסכלת עליה מקרוב, נותנת לזכרונות לעלות, ולדמעות לעלות יחד איתן. 
"גם אני אוהבת אותך." אמרתי וקירבתי את השרשרת לליבי. 
"ג׳ני? אנחנו כבר באוטו, את מגיעה?" שמעתי את קולה הלחוץ של אימי מבעד לחלון. עוצרת את הזכרונות שלי ושל שון.  
נשמתי עמוקות ולקחתי את השרשרת בידי בעודי מתקדמת לכיון היציאה. 
"על החיים ועל המוות." 

-בבית של משפחת ג׳יימס-
׳אוקי, הנסיעה עברה בשלום. אמא לא אמרה כלום על לדבר עם שון ולכן טכנית אני לא חייבת לדבר איתו.׳ אמרתי לעצמי במוחי. מנסה לשכנע את עצמי שאין לי שום סיבה לדבר עם שון. 
"ג׳ולי! ג׳ני! אמילי! שלום, בואו תכנסו." בירכה אותנו אלנה ברגע בו רגלנו דרכה בביתם. 
"היי אלנה, מה נשמע?" שאלתי מתוך נימוס, מחפשת בעיני את שון. 
"הכל בסדר. שון לא פה." אמרה ואת החלק האחרון לחשה באוזני. 
"ע-על מה את מדברת?" שאלתי כלא מבינה.
"הוא בחדר שלו, הוא לא יצא משם מהבוקר, כל פעם ששאלתי מה הוא עושה הוא אמר ׳אני חייב להראות מושלם כשג׳ני תגיע׳ ואז שמעתי רעשים מוזרים." אמרה ומשכה בכתפיה. 
׳מושלם בשביל ג׳ני, הא?׳ אמרתי לעצמי. 
"בואו, הכל כבר מוכן, חיכינו רק לכם." אמרה והובילה אותנו לחצר המוכר והישן. 
"כלום לא השתנה." אמרתי לעצמי בקול בעודי בוחנת את החצר.
"כן, כבר ביקשתי מג׳ף כמה פעמים לעשות כאן שינוי אך הוא תמיד מתעצל לעשות כאן משהו." אמרה אלנה.
"היי אמא, הן הגיעו? ראיתי את הרכב של-" שמעתי לפתע את קולו של שון בוקע מכיון הבית. 
הסתובבתי במהירות, מקווה לראות כי טעיתי ואוזניי משחקות בי. אבל לצערי זה לא היה ככה, שון באמת היה שם, והוא היה נראה כאילו שלחו אותו עכשיו מגן-עדן. הוא לבש את הסט שקניתי לו בחגיגות החודש שלנו ונעלים חדשות עיטרו את רגליו. גופו נדף ריח של בושם חזק, אבל טוב. התבוננתי בו מספר שניות לא קולטת את העובדה שכולם מסתכלים עלי. 
"ג׳ני?" שמעתי קול קורא בשמי. 
"ג׳ני?" הקול קרא שוב. ניערתי את ראשי במהירות, מסתכלת על אמילי. 
"כן?" שאלתי בהססנות, מקווה שלא שמו לב שבניתי בשון.
"היה נראה כאילו את הולכת לקפוץ עליו. הייתי חייבת להוציא אותך מזה." אמרה וגיחכה קלות. 
"את ראית את זה?" שאלתי והרגשתי איך לחיי מקבלות גוון ורדרד. 
"אני חושבת שגם השכנים ממול ראו את זה." אמרה בצחקוק. 
לא ידעתי מה לומר, הרגשתי מובכת. כולם שמו לב שבהיתי בשון. 
"א-אני..אממ.. אני צריכה ללכת לשירותים." אמרתי ורצתי במהירות אל השירותים. 
"את כזו טיפשה!" אמרתי לעצמי כשווידיאתי שהדלת סגורה ואף אחד לא שומע אותי. 
"תשלטי על העיניים שלך!" גערתי על עצמי שוב. 
לאחר כמה דקות בהן גערתי על עצמי, יצאתי מן השירותים בחזרה אל המשפחות. מקווה שאף אחד לא יזכיר את המאורע. 
"הו ג׳ני, אני רואה שחזרת, איזה יופי. אני צריכה שתלכי בבקשה אל המחסן ותביאי כמה בקבוקי שתייה. שכחנו להוציא אותם." ביקשה אלנה בחיוך. 
"כמובן." אמרתי. למרות שלא כל כך התחשק לי ללכת אל המחסן החשוך של משפחת ג׳יימס. 
"אני אעזור לה." הציע לפתע שון וקם לכיווני. 
"לא, לא, זה בסדר, אמילי תעזור לי." התנגדתי במהירות והתחלתי לחפש את אמילי. 
לאחר כמה שניות ראיתי אותה עם התינוקת של אלנה וג׳ף. כן, לשון יש אחות קטנה, קוראים לה מישל, היא בת שנה וחצי. 
ידעתי שאין סיכוי שאמילי תסכים לעזוב אותה ולבוא עימי לכן בלית ברירה הלכתי עם שון למחסן. 
"את נראית טוב." אמר שון שכבר היינו רחוקים מן המשפחות. 
"תודה." עניתי בפשטות. 
"הגענו." אמר והציג בפני את הדלת למחסן. 
"רק תזהרי לא לסגור את הדלת, כי אין לה ידית פנימית." אמר ושם פיסת קרטון בתור מעצור לדלת. 
"אין בעיה." אמרתי והתחלתי לנבור בן המשקאות שהיו שם. לאחר כמה שניות ידי היו מלאות בבקבוקים כבדים שלא כל-כך עזרו לשיווי המשקל הפגום שלי. 
"שון? שון? אני עומדת ליפול, שון?" אמרתי בעודי מתנדנדת במקומי. הבקבוקים עמדו ליפול מידי והתחלתי לאבד את שיווי המשקל. 
"שון?" צעקתי ונפלתי אחורנית. הדבר הבא ששמעתי היה דלת נטרקת. זה לא יכול להיות טוב. 
"שון?" שאלתי מפוחדת, מנסה לקום בעדינות. 
"ג׳ני?" שמעתי את קולו של שון לידי. נאנחתי בשמחה. נחמד לדעת שאני לא לבד. 
"מה קרה לדלת?" שאל בטון מבולבל. 
"נפלתי עליה." הודיתי בבושה. 
"אני רק מקווה שהיא לא ננעלה." אמר והתקדם לכיוון הדלת. 
"או-או."