כבר לא – סיפורה של מיה הקדמה!

כל חייה מיה הייתה מעין חננה: הצליחה בלימודים, נדחתה על ידי אהוביה, משקפיים, גרועה בספורט ומראה ממוצע ולא מיוחד.
עינייה החומות הרבו לבכות בשנים ההן, אך לקראת כיתה ח´ החליטה להשתנות, לטובה: להיות יותר מקובלת אך לשמור על הממוצע, שיהיה לה חבר, אך שתאהב אותו והוא אותה… אבל את מראה החליטה לא לשנות. היו לה משקפיים עם מסגרת שחורה, והיא הייתה נמוכה למדיי. עינייה היו חומות, ושערה חום כהה, ועורה לא שזוף במיוחד, אך גם לא חיוור. סטייל היה לה, אך בקושי הפגינה אותו עקב דכאונה המר ממצבה, והרבתה ללבוש שחור וצבעים כהים אחרים. היא הייתה מעין פריקית חננה כזו, בעיקר בכיתה ז´.

"מיה, חומד, כבר שש וחצי!" העירה אמה של מיה את ילדתה.
מיה קפצה מהמיטה והחליפה לבגדים שהכינה מראש:
חולצת בית-ספר ורודה, סקיני ג´ינס קרוע ונעלי בובה ורודות עם לב כסוף. היא הסתרקה, בעוד שערה מורד בה ומתמלא בקשרים תוך שנייה. לבסוף הצליחה, והייתה מוכנה. היא לקחה את תיק בית הספר והלכה מביתה לעבר בית הספר. בדרך ראתה את דניאל, אהובה לשעבר- סיפור לא כל כך נעים…
בכיתה ו´, שוחחו מיה ודניאל בפייסבוק ולבסוף הודתה באהבתה אליו והוא אמר שאין לה סיכוי איתו, ולאחר מכן, בחופש הגדול, עוד העז והציע חברות לבת דודתה, שאפיחלו לא פגש!
"היי" אמר לה, והיא החזירה היי, בחיוך מתוק.
היא כבר קבעה עם חברתה והשתדלה להגיע מוקדם בכדיי לתפוס להן מקום טוב- שורה ראשונה באמצע. היא החלה לרוץ, והספיקה לתפוס את המקום… כמעט. היא ראתה את הילדה אתה קבעה, אלי, יושבת בו ולצידה שי. היא התיישבה בשורה הראשונה בצד שליד הדלת, וחיכתה לה בשקט, משחקת בטלפון החדש שלה במקום לקרוא ספר כמו פעם.
המחנכת נכנסה לכיתה לבסוף, והשיעורים החלו. הזמן חלף לו ובהפסקה העירה לאלי.
"אלי קבענו בשנה שעברה שנשב יחד!" אמרה לה מיה במעין נזיפה, ואלי מייד הצטערה ואמרה שתחליף עם שי, כלומר מיה, אך מיה אמרה שזה בסדר, ו"אני אשאר לשבת ליד גליה". לא שמישהו חיבב את גליה- גליה הייתה הילדה אשר כל אחת רצתה להיות: מקובלת, ספורתאית ו… כשרונית? טוב, זה גליה לא הייתה. לא ממש, בכל אופן. לפעמים הייתה נחמדה, כאשר רבה עם המקובלות- חברותיה הצמודות.