כי הלוואי שהייתי מתעוררת בעולם חדש, והכל היה נשכח-פרק ארבע

-פרק 4-
״תעזוב אותי״ אמרתי מנסה לשחרר, את אחיזתו של יקיר בידי. כאשר הוא גורר אותי מחדרי, כשאני לבושה רק במכנס קצרצר הדומה לתחתון, וסווטשרד של הפועל תל אביב, שהיה שייך לאלירון, והוא נתן לי אותו בכדי שכל פעם שנלך למשחק, אני אבוא ואתלבש כמו שצריך.

״לא אני לא הולך לעזוב אותך לורין! מתי תיכננת לספר לי שאת פה?!״ שאל יקיר בעצבים, שלא הצליחו להסתיר את הכאב שהרגיש עכשיו, ומקודם כשבכה, לפי עיניו האדומות, הבנתי זאת מיד.
״סליחה?״ שאלתי בקול לא מאמין.
״אני לא חייבת לך כלום יקיר. אני בכלל לא ידעתי שאתם פה. והייתי מבררת את זה, אם המעבר הזה היה תלוי בי.
״היה לי הרבה יותר טוב מפה, בפנימייה הצבאית שבה הייתי עד עכשיו. אגב שתדע אולי מעניינים אותך החיים שלי״ אמרתי לו בעצבים, מחזיקה את הדמעות בעיניי.
״תמיד הם יעניינו אותי, לורין…״ אמר לי, ושמעתי את הכאב בקולו.
״וואלה? זה לא הרגיש ככה, במיוחד לא בהתחשב בעובדה שחשבתם רק על התחת המזדיין שלכם, ועזבתם אותי לבד…״ קולי רעד. ניסיתי להשתלט על כך, אך רגשותיי דברו בשם עצמם.
״גדלת… והתייפת. את יפהפייה, לורין״ ליטף את פניי, והתעמק בכל פרט קטן, בפניי, כדי שלא ישכח את תווי פניי לעולם.
העפתי במהרה את ידו מפניי, ומעלימה כל שמץ של רגשות מעיניי חוץ מהשנאה הענקית, שהרגשתי כלפיו באותו הרגע.
״יקיר, פשוט תמשיך לעשות מה שעשית בשנים האחרונות, ותשכח שאני קיימת.״ אמרתי לו בקול קר, שלא הזכיר שום רגש, אלא רק אדישות כלפי האדם שעומד מולי. סובבתי את גבי אליו, והתקדמתי לכיוון חדרי, כשהרגשתי יד מחזיקה בידי, ומושיבה אותי על הספסל הכי קרוב שעמד שם.
״אני מצטער לורין… אני כ״כ מצטער, יפה שלי.
אין רגע בחמש שנים האחרונות, שבו יצאת מהמחשבות שלי. המחשבות ששאלו אותי, אם את בסדר? אם יש מישהו שדואג לך? אם את בריאה? אם את צוחקת? אם את פשוט… מאושרת? אני יודע שמה שעשינו היה מעשה אנוכי, אבל לא היה לנו את הכוחות לטפל באמא. ואת… את מאז ומתמיד היית החזקה והבוגרת מבין ארבעתנו, וידעתי שלא תסכימי לעזוב אותה אז פשוט…-״ אמר וקטעתי אותו.
״פשוט לקחתם את הרגליים שלכם ועזבתם? לא עצרתם לרגע, לרגע אחד! לחשוב איך זה ישפיע עליי?״ שאלתי אותו, והרגשתי את הכאב מתפשט על פניי, לעיניי כל.
״לא… כנראה שלא. היינו ילדים לורין! ילדים קטנים שרק איבדו את אבא שלהם, וקיבלו לאחר שנה אמא חולת נפש! אני יודע שזה לא מצדיק את זה שעזבנו אותך לורי, אבל אני מתחנן תני לי, לנו, הזדמנות לתקן את מה שעשינו, את כל החיים שלנו אחות קטנה״ ראיתי בעיניו כמה שהוא רוצה שאני פשוט אסלח, שאני אתן לו את ההזדמנות לתקן את הכל. אבל לא משנה כמה הוא ינסה. אף אחד לא יצליח להחזיר את שש השנים מהילדות שלי, שפשוט נזרקו לעזאזל.
״אחות קטנה?״ גיחכתי, גיחוך של עצב. ״אנחנו לא אחים יקיר, אביאב ואלירון מהפנימייה אחים שלי, אתם לא אחים שלי. כל מה שמקשר בינינו הוא הקשר דם המזדיין שלנו, וגם עליו אני לא שמה זין.
אבל אתה יודע מה? אני סולחת בסדר. סולחת. זה מה שאתה צריך לא? להשתיק את המצפון שלך? אז הנה אני סולחת יקיר. אבל אני לא רוצה שום קשר איתך או עם האחים שלך, פשוט… פשוט תעזבו אותי בשקט״ אמרתי קמה מהספסל והלכתי לכיוון חדרי. הפעם? הפעם יקיר לא רדף אחריי, אלא נשאר במקומו. סוף- סוף הבין שאין לי שום רצון בחברותו, או בתמיכתו כאח גדול .
חזרתי לחדר, ונכנסתי למיטה משתדלת לא להעיר אף אחד, נפלתי על המיטה מנסה להרדם.
מחשבות השתלטו על מוחי, ופתאום חשבתי על רון.

***

״אני המפקד שלך, ואת תתנהגי אליי בכבוד!״ צעק עליי רון. אנחנו במשרדו והוא נוזף פי על ׳התחצפותי היום׳.
״אני לא עשיתי כלום! חתיכת חוצפן, מי אתה שתדבר אליי ככה?!״ צעקתי מתקרבת אליו.
״אני המפקד שלך! ואת לא תעזי אי פעם לדבר אליי ככה שוב חיילת!״ המשיך לצעוק בעצבנות, שהוא לוקח צעד אליי.
שקט.
שנינו היינו בשקט, מבחינים במרחק הקטן שנוצר ביננו.
נעצתי מבט באותן עיניים שחורות שהפנטו אותי, כמו את כל השאר. היה לו במבט משהו חייתי וגברי כלכך, הוא היה ללא ספק הבנאדם הכי סקסי שפגשתי בחיים. הרגשתי את ליבי צונח ואת גופי מתרפה ומשתוקק למגעו. אף פעם לא הרגשתי את ידיו על גופי, אך רציתי זאת יותר מהכל.
פתאום, הרגשתי את שפתיו נוחתות על שפתיי. הנשיקה לא הייתה עדינה אלא אגרסיבית, וחזקה.
רון השכיב אותי על שולחן משרדו, מוריד את חולצתי ממני, הוא נישק את צווארי וגניחות יצאו מפי.
פשטתי ממנו את חולצתו. וכך המשכנו עד שהיינו שנינו עם לבנים בלבד.
״רון… עצור שנייה, עצור.״ אמרתי לו, מנתקת את שפתיי ממנו שניות לפני שפתח את החזייה שלי. רון הסתכל עליי במבט שואל, מסמן לי לדבר.
״מה אנחנו עושים?״ שאלתי אותו.
״מה שאנחנו רוצים״ אמר וקפץ עליי בנשיקה.

״רון״ צחקקתי. ״יכולים לראות אותנו פה״ אמרתי לו מרחיקה אותו מעט ממני. רון נתן לי שבת, כדי שנוכל לבלות קצת ביחד, בשבוע שבו כל הבה״ד שלי יוצא הביתה.
התיישבנו על הדשא, שאני בין רגליו של רון, וראשי וגבי נתמכים בחזהו הקשיח.
רון ליטף את ידי, מכף היד ועד הכתף.
״אתה לא מפחד?״ שאלתי אותו בשקט, מסתכלת בעיניו היפות, שבהן התאהבתי.
״ממה?״ בלבול הופיע על פניו של רון. ״שיתפסו אותנו… שלא נוכל להיות ביחד יותר, או יותר נורא! שיעיפו אותך מהתפקיד שלך, הצבא הוא כל החיים שלך רני!״ פניקה תקפה אותי, הפחד שחיו של רון יהרסו, יחד עם חלומו.
״היי! תרגעי יפה שלי. הצבא הוא לא כל החיים שלי. טוב, לא מאז שפגשתי אותך. תביני לורי, אני אעבור הכל כל עוד אנחנו ביחד, כל עוד את נשארת איתי ומבטיחה לא לשחרר. הכל יהיה בסדר אני מבטיח, אנחנו זה מלמעלה״ אמר, והעלה לשנייה את מבטו לשמיים, יודע שה׳ רואה ושומע.
״אני אוהבת אותך, נסיך שלי״ אמרתי לו מסתובבת, ומביטה בפניו היפות.
״גם אני אוהב אותך אהובתי, גם אני אוהב אותך״ מבט לא מאמין, ומלא אושר היה על פניו של רון. זוהי פעם ראשונה שאמרתי לרון את אותן שלוש מילים שלהן הוא חיכה.
רון נישק אותי נשיקה עדינה אך מספקת, וחייל אליי את החיוך היפה שלו.
***
אני כ״כ מתגעגעת אליו, ועצם העובדה שזה לא הדדי… לא יודעת איך להסביר זאת. תמיד הייתי בטוחה שאני והוא זה לנצח, שאף אחד לא יעז לפגוע בי שוב, כי יש לי אותו פה לצידי. כנראה כל זה היה סתם אשליה, של תחושה שרציתי שתהיה אמיתית.

קמתי בבוקר, אחרי שאתמול נרדמתי עם כל המחשבות על רון, ועל הקשר שלנו.
כרגיל כולם עוד ישנו. הלכתי למקלחת ושטפתי פנים. כאשר חזרתי לחדר הוצאתי מהארון מכנס ג׳ינס ארוך, עם קרע בשתי הברכיים, וגופיית בטן בצבע ב׳ז שמנת כזה. שמתי את המעיל הצבאי שלי מעל, ונעלתי וואנס שחורות (אלו עם השרוכים השחורים).
סירקתי את שיערי, ושמתי לב שאחת הבנות מתעוררת.
״בוקר טוב״ פיהקה.
״בוקר אור״ צחקקתי לכיוונה, והמשכתי לסרק את שיערי שארך מעט.
״אני אבישג״ אמרה לי בחיוך גדול. אבישג הייתה מהממת! היה לה שיער ג׳ינג׳י שופע, שהיה מבולגן בצורה יפה. עיניה היו כחולות בהירות, ועורה גם כן היה בהיר. על אפה היה עגיל קטן, והיא הייתה גבוהה, עם גוף מפותח שלא יבייש אף דוגמנית.
״אני לורין״ אמרתי בחיוך נעים. שמתי על ראשי את הכובע הכחול לבן שלי של אדידס והייתי מוכנה.
״אני לא אפריע לך להתארגן, אני הולכת לעשות סיבוב.״ אמרתי וקמתי מהכיסא, עליו ישבתי עד עכשיו .
״ניפגש אחר כך בחדר אוכל סבבה?״ שאלה אותי.
״סבבה״ חייכתי אליה, ויצאתי לחצר, כשראשי ממשיך לשקוע במחשבות…