כי לא נשאר דבר- פרק 30

פרק 30 –
שקט. פשוט שקט.
זה הדבר היחיד שאני חושבת עליו בזמן שאני רצה במהירות מביתו של אריאל.
דמעות עומדות לי בקצה העיניים ואני מרגישה שחלקן מתחילות ליפול.
"אבישג זה לא מה שאת חושבת!" הוא צועק ואני רק מגבירה את קצב הריצה שלי.
"תקשיבי לי, בבקשה." אריאל אומר ומצליח לעקוף ולעצור אותי.

– 3 שעות לפני –
"אריאל מתקשר אלייך," אני שומעת את אביתר דופק על דלת המקלחת.
"תגיד לו שאני אחזור אליו," אני צועקת לאביתר מבין המים החמים שזולגים מהברז.
אני מחליטה לקצר את המקלחת בכמה דקות כי אני כל-כך רוצה לדבר עם אריאל. כל היום חיכיתי לשיחה ממנו וסוף-סוף היא הגיעה.
אני פותחת את שתי הדלתות שמפרידות בין המקלחת לרצפה, עוטפת את עצמי במגבת ותוך כדי מסתכלת על עצמי במראה.
אני מופתעת כשאני בוהה בחיוך שלא יורד משפתיי. הסיבה היא שאריאל גרם לה, וזה מה שמפתיע אותי. שבפעם הראשונה, גבר אחר שהוא לא אור, גורם לי לחייך ולהתרגש ממנו בצורה כזאת.
לאחר כמה רגעים אני מורידה ממני את המגבת ושמה על עצמי פיג'מה פשוטה ויוצאת מהמקלחת. אני מתיישבת על קצה המיטה כשהאייפון בין שתי ידיי ואני לוחצת על המקשים את המספר שכבר למדתי בעל-פה.
"שוגי," אריאל עונה לי אחרי שני צלצולים בלבד.
"איך היה?" אני מיד צועקת בהתלהבות מוגברת.
"היה נדיר. את לא מבינה איך אני מחכה להתגייס לשם כבר. הלוואי ואני אעבור את כל המבחנים האלה." אריאל אומר ומדבר מהר, שומעים את החיוך שעל שפתיו.
"מחזיקה אצבעות בשבילך," אני אומרת תוך כדי שהחיוך חוזר לשפתיי.
"יאלה תתחילי להתארגן." אריאל אומר אחרי עוד כמה דיבורים על המבחנים שיה בהם היום.
הוא רוצה להתגייס לחיל הים. בעיקר מהשייטות. קרבי בקיצור.
כשאריאל אמר לי שהוא רוצה להתגייס לשם הייתי בדיכאון כמה ימים. אחרי כל מה שעברתי עם אור, כל האי-ידיעה של איפה הוא נמצא, עם מי, מתי, איך. וגם המוות שלו שבכלל היה לי קשה לעקל ועד היום זה עוד לא עבר לי, אחרי כל זה… לשמוע הזה שאת מתחילה באמת להתאהב בו… שהוא רוצה ללכת לאותו המשהו שהרג את החבר הקודם שלך.
זה… זה הרג אותי.
כעסתי על עצמי, לא כי בחרתי שוב להתאהב במישהו שיכול להיות, חס וחלילה, שיקרה לו משהו שם. אלה, שכעסתי על עצמי כי לא יכולתי לשמוח בשבילו. לא רצתי לחזור על כל הדרמה שהייתה לי עם אור, כי בסופו של דבר, זה לא הוביל אותי לשום-מקום. נכון, אני כעסתי עליו אבל את אור זה לא עניין, הוא הלך עם האמת שלו עד הסוף והתגייס בדיוק לאן שהוא רצה. אז החלטתי הפעם לתמוך באריאל, לא לחזור על אותן השגיאות והטעויות שעשיתי בעבר.
ואני מודה, זה קשה.
אבל הרבה יותר טוב לי כשהוא מספר לי מה שקורה לו שם ומה שהוא עובר במבחנים האלה, מאשר שאור לא סיפר לי כלום, לדוגמא.
"מה? לאן?" אני שואלת אותו ולא מבינה בכלל על מה הוא מדבר.
"אל תגידי לי ששכחת אבישג," הוא אומר ונשמע שהחיוך עדיין לא נעלם מפניו.
"שכחתי את מה?" אני שואלת בתמימות.
"היום הולדת של אמא שלי, זה שאמרתי לך עליו שבוע שעבר." הוא מזכיר לי.
"אוי שיט! זה היום?"
"כן, אז תתארגני, עוד מעט אני מגיע לעיר, אני אאסוף אותך." הוא אומר.
"עזוב אותך ממני, לך הבייתה, תתקלח ותתארגן בעצמך." אני אומרת וקמה מהמיטה אל הארון בכדי לחפש מה ללבוש.
"בטוחה שוג? כי אני יכ…" אני קוטעת אותו,
"בטוחה בטוחה, אני מתלבשת ומגיעה."
אריאל אומר וחופר שוב שאין לו בעיה לעבור דרכי ואני מרגיעה אותו ומשכנעת אותו בסופו של דבר לחזור לבית.
אני מחברת את האייפון בחזרה למטען כי מהשיחה התרוקנה לי כל הסוללה, וחוזרת בחזרה לארון.
במשך זמן רב אני עומדת ומחפשת מה ללבוש, חשוב לי להראות היום טוב.
לא רק כי כל המשפחה של אריאל מגיעה היום, אלה כי זו הפעם הראשונה שאני אפגוש את ההורים של אריאל. אף פעם לא הייתי אצל אריאל בבית, לא יודעת… אני מניחה שפשוט לא יצא.
אני מוציאה מהארון את השמלה השחורה והקלאסית שלבשתי בזמנו למסיבה של דקל. אני מחליפה את הסנדלים במגפון שחור עם עקב קטן שקצת מגביה אותי.
אחרי זה אני הולכת אל המראה שבחדר אמבטיה ומסדרת את השיער, שמה מסקרה עדינה ואודם בהיר שכמעט ולא רואים.
אני לוקחת את המפתחות לרכב, את האייפון אני מוציאה מהמטען ושמה בתוך תיק יד ביחד עם האודם. אחרי זה אני מוציאה מהמדפסת דף ומהקלמר טוש וכותבת שהיום אני ישנה אצל אריאל. כשאני יורדת למטה אני שמה את הדף על השולחן בסלון, כדי שלא 'ידאגו לי' יותר מדי.
אני יוצאת מהבית, נועלת אחרי, ומתקדמת לעבר המכונית, נוסעת לכתובת שאריאל שלח לי בהודעה.
אחרי רבע שעה אני כבר דופקת בדלת הבית של משפחת סוויסה.
הוא פותח אותה ומיד מחבק אותי, ואני כרגיל… צוחקת את הצחוק הזה שלי.
"התגעגעתי אלייך," הוא לוחש לי באוזן ואני מחייכת. "בואי נעלה למעלה עד שכולם יגיעו."
אריאל לוקח את ידי ומוביל אותי לחדר שלו. בדרך אני רואה קיר שלם שמלא בתמונות של נערה בלונדינית שממש דומה לאריאל.
אני מנחשת שזו אחותו, רומי.
"חכה שניה," אני אומרת לו והוא עוצר במקומו.
אני משחררת את ידי מידו והולכת לאורך המסדרון, מסתכלת בתמונות.
ככל שאני מתקדמת במסדרון התמונות הולכות ונהיות יותר משפחתיות, ואז מופיעה תמונה אחת. של אריאל ורומי כשהיו קטנים.
אני מסתכלת על התמונה כל כך הרבה פעמים ואני לא מצליחה להבין… אריאל דומה בצורה מפחידה לאור כשהיה קטן.
אני ממשיכה ללכת ומסתכלת תוך כדי על הקיר עם התמונות, עכשיו מופיעות רק תמונות של אריאל… הוא היה ילד יפה. משורטט ולבוש כמו גבר קטן.
אני מחייכת ועוברת לתמונות הבאות.
ואז… אני כל-כך מתחרטת.
כשאני רואה תמונה של אריאל ואור על הקיר.
תמונה אחת, ואלף מילים שאני רוצה לשמוע מאריאל.
אלף מילים שיסבירו לי איך הוא מכיר אותו.