ככה זה בחיים ….פרק 4:)

"ומי את שאת מעיזה להפריע לי באמצע השיעור?” שאל אותי המורה הממושקף שעמד ליד הלוח
"אהה…אני אליסון קלארק..” מלמלתי
"כן, ואני סנטה קלאוס- שבי כבר" הוא ענה לי בלגלוג
הלכתי מוסמקת למקום היחיד שהיה פנוי- שולחן אחרון ליד הקיר
התיישבתי ליד ילדה עם שיער קצר בצבע שחור וענייים חומות שלבשה חולצה אדומה חושפת כתפיים וג'ינס ארוך.
"אה את הילדה החדשה?” היא שאלה
"כן" עניתי לה
"אני שרה" היא אמרה וחייכה אליי
"אליסון" עניתי
"-קלארק " היא השלימה ושתינו צחקנו
"רק באת ואת כבר מרעישה מיס קלארק?” שאל אותי המורה ושתינו השתתקנו.

כל השיעור הרגשתי איך המבטים של כולם נעוצים בי וניסיתי להתעלם מהם אבל זה לא היה כל כך קל.

בסוף השיעור ברגע שהפעמון צלצל התאספו מסביב לפחות חצי מהילדים בכיתה והציפו אותי בשאלות. בסופו של דבר השתחררתי מהם ויצאתי למסדרון.
הסתכלתי מסביב ושוב לא היה לי מושג לאן ללכת , אז ניגשתי לשרה שעמדה ליד הלוקר שלה ושאלתי "יש לך מושג איפה כיתת פיסיקה?”
"כן, ברור זה השעור הבא את יכולה פשוט לבוא אתי.”
הלכנו במסדרון והיא שאלה אותי אותן שאלות ששאלו אותי כל האחרים- מאיפה אני? איפה אני גרה עכשיו? אם אני מתגעגעת… דברים כאלה
אבל לעומת כל האחים לה לא היה לי איכפת לענות.
"אוה את הילדה שעברה לפה בגלל הפיגוע?” היא שאלה אחרי כמה שאלות
הנהנתי והיא אמרה "מצטערת" אני רואה שהשמועות מתפשטות מהר בבצפר הזה.

הגענו למעבדת פיסיקהה ונכנסנו. שרה הלכה לשולחן אחד ואמרה "בואי יושבים בשלשות"
אז הלכתי והתיישבתי לידה.
בדיוק בשנייה שהמורה נכנס לכיתה ובא לסגור את הדלת, נערה אחת נדחפה לתוך הכיתה ואמרה בקול רם "לא איחרתי!” כולם צחקו, המורה רק עיקם את השפתיים והיא הלכה לכיוון השולחן שלנו והתיישבה ליד שרה.
"היי!” שרה אמרה לה
"היי!” היא ענתה לה ואז הסתכלה עליי בשאלה
"זאת אליסון, היא חדשה..” שרה אמרה בשיעמום
חייכתי אלייה והיא אמרה "אני אשלי" היא אמרה
"יש לך מזל שבאת בדיוק בשנייה שהוא סגר את הדלת.” שרה אמרה לה
"למה?” שאלתי
"כי מר אולסון , נותן לתלמידים להיכנס לכיתה כל עוד הוא לא סגר את הדלת. אם הוא סוגר את הדלת זה נחשב איחור.” אשלי הסבירה לי וחייכה חיוך נבזי. צחקקתי
כשנגמר השיעור, אני שרה ואשלי יצאנו למסדרון.
"בואו נלך למדרגות " שרה אמרה ומשכה לי את היד כדי שאני אבוא איתן אבל אמרתי לה "אני רוצה ללכת לחפש את הלוקר שלי" והיא אמרה "טוב נתראה אחר כך"

לוקר מספר 310. הלכתי לאט במסדרון, הלכתי לפי המספרים שהיו רשומים על הארוניות, הייתי ליד מספר 112 והרגשתי שמישהו מסתכל עליי, התובבתי לרגע וראיתי את קולין עומד עם הגב אליי לא רחוק ממני. הוא לא היה נראה כאילו הוא שם לב אליי. בטח רק דמיינתי שמישהו מתכל עליי, בכל זאת זה היום הראשון שלי… המשכתי ללכת ובסוף מצאתי את הארונית שלי, הכנסתי אלייה את הספרים שלי והלכתי לכיתה.

כשחזרתי הביתה דודה דומיניק עדיין לא חזרה מהעבודה אז החלטתי לשים מוזיקה בקול רם, בזמן ששמעתי מוזיקה , הכנתי לעצמי פנקייקים. עדיין ליוותה אותי ההרגשה שמישהו מסתכל אליי, אז פשוט ניסיתי להתעלם ממנה.