כל הדרכים מובילות אלייך – פרק 10

•אביתר•
המחשבה על אותה בחורה לא עזבה אותי.
מיליוני מחשבות החלו להתרוצץ לי בראש, הרגשתי שאני משתגע.
התלבטתי מה לעשות, אם לדבר עם מישהו על מה שקרה לי היום. ואם כן, אז עם מי?
יצאתי מחדרי, הרגשתי אבוד. רעש של מוזיקה חלשה בקעה מכיון חדרה של אביב. קרוב לחמש דקות נעמדתי מול הדלת של חדרה של אביב, התלבטתי מה לעשות. בסופו של דבר המוח נתן הוראה ליד שלי לפתוח את הדלת. 
נקשתי על הדלת של חדרה של אביב.
״עסוקה?״ שאלתי את אביב והצצתי מהדלת, אביב סימנה לי להיכנס.
נכנסתי לחדרה של אביב, ריח טוב של שמפו הציף את החדר. היא ישבה במיטה וקראה ספר, אני בחיים לא אבין איך יש לה את היכולת לשבת ולקרוא ספר ולשמוע מוזיקה בו זמנית.
התיישבתי בקצה המיטה לידה.
״דמדומים ליקוי חמה…״ קראתי את העטיפה של הספר שאביב קראה.
״כל הכבוד לך, אני באמת לא מבין איפה את מוצאת זמן וכוח לקרוא את כל זה.״ אמרתי בהתפעלות והצבעתי על הספר.
״מה אתה צריך, אביה?״ היא נאנחה והניחה את הספר על השידה.
״כ… כלום.״ גמגמתי. ״איך היה בשיעור ג׳ודו?״ העברתי נושא.
״בסדר.״ היא ענתה ביובש.  
״ושוב, מה אתה צריך?״ היא שאלה בחשדנות.
״כלום נו.״ עניתי בעצבים.
אולי אחרי הכל לדבר עם אביב לא היה רעיון כל כך טוב.
״תגידי…״ התחלתי לומר ואביב הסיטה את מבטה אליי והביטה בי בשאלה.
״מה… מה…״ התחלתי לגמגם.
״הכל בסדר, אביה?״ היא שאלה בחשדנות.
״כן ברור.״ עניתי ואז נוצרה שתיקה.
״היום בדרך הביתה, מישהי נישקה אותי ברחוב.״ שברתי את השתיקה.
״אז מה?״ אמרה אביב בזלזול. ״אתה כבר רגיל לזה.״ היא אמרה בפשטות.
״מה זאת אומרת רגיל לזה?״ שאלתי בהרמת גבה.
״אתה… אתה…. חצי מבנות שהיית איתן אתה לא מכיר אותן.״ היא הסבירה.
בדבר אחד היא צודקת, הייתי עם הרבה בנות שלא הכרתי. אבל, יש משהו בבחורה הזאת מהיום, משהו שמסקרן אותי.
״כן, אבל היה בה משהו שונה.״ אמרתי בכנות.
״רגע… יש מצב שאח שלי מאוהב?״ שאלה אביב בהתלהבות.
״לא!״ התגוננתי מיד.
״אז?״ שאלה אביב בחשדנות.
״סתם. פשוט היה בנשיקה הזו משהו שונה מכל הנשיקות שהיו לי.״ אמרתי בכנות.
״כמו שאמרתי, אתה מאוהב.״ היא אמרה בחיוך.
״אני בכלל לא מכיר אותה!״ התגוננתי.
״אבל אתה יכול להכיר.״ היא ענתה.
״לא, אני לא.״ מלמלתי. ״אחרי הנשיקה היא מיהרה לברוח עוד לפני שהספקנו לדבר.״ הסברתי.
״אני לא מבינה מה הבעיה הגדולה.״ אמרה אביב ואני הבטתי בה בשאלה. ״תחזור לאותו מקום שנפגשתם, אם היא גרה באיזור היא תהיה חייבת להופיע שם שוב.״ היא הסבירה.
״לחזור לאותו מקום שנפגשנו…״ חשבתי על מה שאביב אמרה. ״למה לא בעצם?״ שאלתי את עצמי. ״אנחנו נהיה חייבים להיפגש מתישהו.״ מלמלתי וחיוך התפרס על פניי.
״את גאון.״ אמרתי בהתלהבות ונשקתי למצחה של אביב.
״את פשוט גאון!״ צעקתי ופסעתי לכיוון הדלת.
״ואוחתי,״ הסתובבתי אליה, היא הביטה בי בשאלה.
״תודה.״ אמרתי בחיוך ויצאתי מחדרה.
זה פשוט גאוני, אני רק צריך לחזור לאותו מקום שנפגשנו. ומי יודע, אולי הגורל יפגיש בנינו שוב.

•אליאור•
״טוב, נראה לי שסיימנו כאן.״ אמר לידור לאחר שסיימנו לפרוק את כל הארגזים.
״פיו… ״ מלמלתי באנחה. ״הגיע הזמן.״ אמרתי.
״אני רק אלך להודיע לשמעון שסיימנו.״ הוא אמר, הנהנתי לחיוב ונשענתי על הבר.
העפתי מבט בשעון, השעה הייתה כבר עשר. מדהים כמה שעות היינו כאן, הזמן עף בטיל.
בדקתי בפלאפון שיחות, אבל לא הייתה שום שיחה מקים. לא דיברנו מאז הארוחה בערב יום שישי. אחרי ארוחת הערב היא מיהרה לברוח, היא אמרה שאימא שלה צריכה אותה דחוף ומאז לא שמעתי ממנה.
אני אמור להתחיל לדאוג?
הרמתי את מבטי מהפלאפון והבטתי בירדן, היא ישבה ליד אחד השולחנות במסעדה ושיחקה בפלאפון שלה. כנראה שהייתי קצת קשה איתה אז, אולי כדאי שאני אלך להתנצל. אחרי הכל בסופו של דבר היא צדקה. 
כן, אני אלך להתנצל, אולי עדיף ככה. חשבתי לעצמי. 
״טוב, הכל סודר. דיברתי עם שמעון, אנחנו משוחררים.״ לידור קטע את מחשבותיי.
״יופי…״ מלמלתי בהתלהבות מזויפת. שנינו אספנו את הדברים שלנו ויצאנו.
–
״נו, אז איך אתה מסכם את יום העבודה הראשון שלך?״ שאל לידור בזמן שהיינו בדרך הביתה.
״מעייף.״ עניתי ביובש.
״זו רק ההתחלה.״ הוא צחק.
״אתה ממש מעודד.״ אמרתי בציניות.
״אתה עוד תתרגל.״ הוא חייך חיוך מנחם.
הוצאתי את הפלאפון מהכיס ושלחתי הודעה לקים. ׳נסיכה שלי, לאן נעלמת, הכל בסדר?׳ שלחתי.
״מה… למה אתה שקט?״ שאל לידור בחשדנות.
״סתם, זאת קים…״ עניתי. ״אני דואג לה, לא שמעתי ממנה מאז הארוחת ערב בשישי.״ הסברתי.
״אתה סתם נכנס ללחץ. היא בטח עייפה מהטיסה.״ הוא אמר ברוגע.
״כן… אולי אתה צודק.״ מלמלתי.
כמה דקות לאחר מכן צליל הודעה בקע מהפלאפון שלי.
׳מצטערת שנעלמתי ככה… נסעתי לדודים שלי ביום שבת וחזרתי לא מזמן. מצטערת שהדאגתי אותך.׳ קים שלחה ואיך שראיתי את ההודעה שלה אוטומטית חיוך התפרס על פניי.
׳עכשיו אני רגוע, שלא תיעלמי לי ככה שוב, לילה טוב יפה שלי.׳ שלחתי וכיביתי את המסך.
״נו?״ שאל לידור בסקרנות.
״היא נסע לדודים שלה והיא חזרה לא מזמן.״ עניתי בחיוך.
״אמרתי לך שסתם דאגת.״ אמר לידור בגיחוך.
״מזל… כבר חשבתי שקרה לה משהו.״ אמרתי בכנות.
״תגיד, מה אתה אומר על הבת של שמעון?״ שאל לידור.
״מה איתה?״ שאלתי ביובש.
״חמודה. לא?״ הוא שאל.
״יש לי חברה, אני מזכיר לך.״ אמרתי בכנות. ״וחוץ מזה שהיא בסדר, לא יותר מזה.״ עניתי ביובש. ״רגע… יש מצב אתה בעניין שלה?״ שאלתי בחשדנות.
״נראה לך?״ הוא שאל. ״שמעון יתלה אותי.״ הוא ענה. ״וחוץ מזה, היא כמו אחות.״ הוא אמר.
״אז למה שאלת אותי עליה?״ שאלתי בחשדנות.
״סתם… פשוט שמתי לב שהיה קצת מתח ביניכם.״ הוא ענה.
״אז אתה מדמיין.״ אמרתי והתעסקתי בפלאפון שלי.
״אם אתה אומר…״ הוא אמר במשיכת כתף.
הבית כבר החל להיראות באופק, לידור עצר לי ליד הבית. ירדתי מהמכונית ופסעתי לכיוון הבניין.

•אביב•
אחרי שאביתר יצא מהחדר שלי לקחתי את הספר מהשידה והמשכתי לקרוא. לפתע הפלאפון שלי צלצל, על הצג התנוסס שמו של ליאב.
״היי,״ עניתי לשיחה וחיוך קטן התפרס על פניי.
״רק התקשרתי לראות אם את חיה.״ הוא צחק.
״חיה ונושמת.״ התחכמתי.
״אם ככה אני מבין שנאור חס על חייך.״ הוא אמר בגיחוך.
״איחרתי רק בשתי דקות.״ עניתי.
״אמרתי לך שסתם היית לחוצה.״ הוא אמר.
״עובדה שאיחרתי.״ התגוננתי.
״בשתי דקות.״ הוא הדגיש.
״בכל זאת איחור.״ התחכמתי.
״קטן.״ אמר ליאב.
״אבל איחור.״ התחכמתי.
״אוח, אולי מספיק?״ הוא שאל.
״מספיק עם מה?״ שאלתי בבלבול.
״מספיק עם הפרקפקציוניסטיות.״ הוא אמר.
״לא יכולה.״ אמרתי בכנות. ״זה כמו… כמו שאני אבקש ממך להפסיק להיות מעצבן.״ אמרתי בציניות. ״לא אפשרי.״ צחקקתי.
״סליחה?״ ליאב שאל בפליאה. ״מה את רומזת לי כאן?״ הוא שאל.
״שאתה מעצבן.״ עניתי בפשטות.
״תחזרי בך!״ הוא צעק.
״לא ולא.״ צחקקתי.
״תיזהרי, אני יודע איפה את גרה.״ הוא אמר באזהרה.
״גם אני יודעת איפה אתה גר, ככה שאתה לא מפחיד אותי.״ צחקקתי.
״איך היה בשיעור ג׳ודו?״ הוא העביר נושא.
״האמת שהיה מעולה, בעוד שבועיים התחרות הגדולה.״ עניתי בהתרגשות.
״קטן עלייך.״ אמר ליאב בעידוד.
״חסר לך ואתה לא מגיע.״ אמרתי באזהרה.
ליאב הוא החבר הכי טוב שלי עוד מהגן, אני נמצאת בחוג ג׳ודו לא מעט זמן. עברתי לא מעט תחרויות וליאב היה איתי בכולן.
״שאני אפספס אותך חוטפת מכות?״ הוא שאל בציניות.
״אני מזכירה לך שאני לומדת ג׳ודו כבר קרוב לשבע שנים, לא כדאי לך להתעסק איתי.״ אמרתי באיום.
״זאת אומרת, אני בטוח שתנצחי את כולם.״ הוא שינה את דבריו.
״חנפן.״ צחקקתי.
״אני?״ הוא שאל בפליאה.
״כן אתה.״ צחקתי.
״טוב נו, אולי קצת.״ הוא אמר בכניעה.
״רגע… שאני אבין, אתה חושב שאני לא אוכל לנצח?״ שאלתי בהרמת גבה.
״את יודעת שאני צוחק.״ הוא אמר בהתחמקות.
״חסר לך ולא.״ אמרתי וצחקתי גם אני.
העפתי מבט בשעון הקיר אשר היה תלוי על הקיר בחדר שלי, השעה הייתה כבר אחת עשרה וחצי בלילה, מדהים איך שהזמן טס.
״אבל אני עדיין נשארת בדעה שלי, חנפן.״ צחקקתי.
״אני?״ הוא שאל בפליאה.
״כו אתה.״ צחקקתי.
״הייתי ממשיך להתווכח איתך על זה עוד שעות. אבל, האמת שכבר התעייפתי.״ הוא אמר בכניעה.
״הרגע הודית שאתה חנפן?״ שאלתי בפליאה.
״כן,״ הוא מלמל. ״בעצם, לא!״ הוא מיהר לתקן את דבריו.
״הודית והודית.״ צחקקתי.
״טוב, אביב, נראה לי אני פורש. השעות הקטנות של הלילה לא עושות לי טוב.״ הוא אמר בכניעה.
״בדבר אחד אתה צודק,״ גיחכתי.
״לילה טוב, אביב.״ הוא אמר.
״לילה טוב, ליאב.״ מלמלתי בחיוך וניתקתי את השיחה.
הנחתי את הפלאפון על השידה וכיביתי את האור, שכבתי במיטה שלי והתכסיתי בשמיכה וחיוך היה מרוח על פניי.
אוח, ליאב ליאב… מה אני אעשה איתך?