כל הדרכים מובילות אלייך – פרק 18

•אביב•
 

״ליאב!״ ניערתי אותו מצד לצד, אנחנו בחדר שלי לומדים למתכונת בהיסטוריה, או לפחות מנסים ללמוד, סיימנו היום בשעה יחסית מוקדמת. המורים ״ריחמו״ עלינו. ושיחררו אותנו מוקדם בשביל שנלמד למתכונת.
״לא ישנתי, רק נחתי.״ הוא התגונן מיד.
״ברור.״ גיחכתי.
״אנחנו חייבים ללמוד הכל עד מחר.״ הזכרתי ושמתי דגש על המילה ׳מחר׳.
״די נו, למדנו מספיק.״ אמר ליאב ומשך אותי למיטה.
״למדנו חצי שעה.״ הדגשתי.
״גם זה יותר מידי.״ הוא אמר.
״ליאב!״ רקעתי ברגליי.
״די אביב, התפוצץ לי המוח.״ הוא אמר.
״יודע מה?״ שאלתי, ליאב הביט בי בשאלה. ״תעשה מה שאתה רוצה.״ אמרתי בעצבים והסתובבתי לכיון שולחן הכתיבה שלי.
״עלייה ראשונה, עלייה שנייה…״ ריפרפתי על החומר במחברת.
המתכונת מחר והבגרות בעוד שבוע, אין לי מושג איך אני אצליח ללמוד את הכל עד מחר.
״חיים שלי,״ ליאב סובב את הכיסא אליו.
״אתה לא רוצה ללמוד, לא צריך. אני בניגוד אליך רוצה.״ אמרתי.
״נו מה אני אעשה? זה הכל בגללך.״ הוא אמר והפנה לעברי אצבע מאשימה.
״אה, עכשיו אני אשמה בזה שאתה לא רוצה ללמוד?״ שאלתי בפליאה.
״ברור.״ הוא ענה.
״איך בדיוק?״ שאלתי בזלזול.
״היופי שלך מבלבל אותי.״ הוא ענה.
״אוייש ליאב,״ נאנחתי ולחיי האדימו, הסתובבתי חזרה לשולחן העבודה.
״אני רציני.״ הוא אמר.
״דביל.״ צחקקתי.
״דביל שאת אוהבת.״ הוא התחכם וסובב אותי אליו.
״האמת אין לי מושג למה.״ גיחכתי.
״אז בואי אני אזכיר לך.״ הוא אמר ונישק אותי קלות על השפתיים.
״עכשיו נזכרת?״ הוא שאל לאחר שהתנקתנו מהנשיקה.
״בערך.״ עניתי בהתגרות.
״בערך זה לא מספיק.״ הוא אמר וניסחפנו לעוד נשיקה שהייתה יותר ארוכה מהראשונה. 
״נו ליאב, צריך ללמוד.״ התנתקתי מהנשיקה, למרות שלא רציתי, כל כך נהניתי מהקירבה אליו, הוא ממכר.
״המקצוע היחידי שאני באמת טוב בו הוא לשון.״ הוא אמר בגאווה.
״מפגר.״ צחקקתי והשפלתי את מבטי לכיוון המחברת.
״תודי שאת אוהבת את המפגר הזה.״ הוא אמר בהתגרות והצביע על עצמו.
״אני אוהב אותך יותר אם תבוא ללמוד איתי.״ עניתי בהתחכמות.
״אוח, את מעצבנת.״ הוא רטן.
״אתה לא חייב, רק אמרתי שאם תבוא ללמוד איתי אז…״
״בסדר, בואי נגמור עם זה כבר.״ הוא קטע אותי.
לקחתי את המחברת וליאב פינה לי מקום לידו, התיישבנו יחד שנינו על המיטה שלי יחד עם הספרים והמחברות כששנינו מכורבלים מתחת לשמיכה, זה היה כיף.
–
״תן לי גורם אחד לעלייה ראשונה,״ ביקשתי מליאב.
״אנטישמיות, בגלל הפרעות שהיו במזרח אירופה היהודים הבינו שהפתרון היחידי לבעייתם הוא עלייה לארץ ישראל.״ הוא ענה.
״גאון שלי!״ צעקתי בהתלהבות ונתתי לו נשיקה קטנה על השפתיים.
״עוד שאלה.״ אמרתי בהתלהבות.
״אני מוכן.״ הוא אמר במרץ.
״מה היו הקשיים של אנשי עלייה ראשונה?״ שאלתי.
״קשיי אקלים, חוסר הכשרה מקצועית ו…״ הוא עשה את עצמו חושב.
״ו…״ השלמתי אותו והעפתי מבט במחברת.
״אני יודע!״ הוא אמר בהתלהבות. ״חוסר תמיכה כספית מצד ׳חובבי ציון׳ בארצות הגולה.״ הוא ענה.
״תשובה נכונה!״ אישרתי ומחאתי כפיים בהתלהבות.
״טוב, נראה לי אנחנו מוכנים.״ אמרתי בחיוך וסגרתי את כל הספרים והמחברות.
״פיו…״ ליאב נאנח אנחת הקלה.
״נכון שלא היה כל כך נורא?״ שאלתי.
״נעע, בקטנה. כולה בזבזנו שלוש וחצי שעות בשביל לזכור חומר שממילא אחרי המבחן לא נזכור.״ הוא אמר בציניות.
״אני גאה בך.״ החמאתי לו.
״הכל בזכותך.״ הוא אמר ונשק לי קלות על השפתיים.
ליאב הניח את ראשו על יריכיי ואני שיחקתי בשיערו. למשך כמה דקות שתיקה שררה בחדר.
״אני… אני רוצה לספר אליאור עלינו.״ שברתי את השתיקה.
״את רצינית?״ ליאב הזדקף במקומו והביט עמוק בעיניי.
״כן.״ עניתי בחיוך.
״הגיע הזמן.״ הוא חייך.
״גם אני חושבת.״ הסכמתי איתו.
״אז שנלך?״ שאלתי אותו וקמתי מהמיטה.
״מה, עכשיו?״ הוא שאל בתמימות.
״לא, מחר.״ עניתי בציניות. ״ברור שעכשיו!״ אמרתי.
״טוב נו.״ אמר ליאב במשיכת כתף. 
ודווקא אז, ברגע שעמדנו לצאת מהחדר הפלאפון שלי צלצל, זו הייתה נועה.
אוח נועה, איזה טיימינג יש לך.
״היא תמיד יודעת מתי להתקשר.״ אמר ליאב בגיחוך, צחקקתי.
״שתהי בריאה איזה טיימינג יש לך,״ עניתי לשיחה.
״שלום גם לך.״ היא ענתה. ״אני מיואשת.״ היא אמרה בייאוש. ״מה איתכם? לאיזה נושא הגעתם?״ היא שאלה בהתעניינות.
״סיימנו.״ עניתי בפשטות.
״מה זאת אומרת סיימתם?״ היא שאלה בתדהמה.
״סיימנו ללמוד.״ עניתי.
״וואו,״ אמרה נועה בפליאה.
״חמש שעות למדנו, חמש שעות!״ ליאב צעק אל תוך הפלאפון.
״ארבע.״ תיקנתי אותו.
״אותו דבר.״ הוא אמר.
״עברתם על כל החומר?״ שאלה נועה בפליאה.
״כן.״ עניתי.
״אני אפילו יכול להגיד לך מה היו הקשיים של אנשי העלייה ומה היו הגורמים לעלייה.״ אמר ליאב.
״וואו, אני בשוק, איך הספקתם.״ אמרה נועה בהתפעלות.
״יש לי את השיטות שלי.״ עניתי.
״אז את חייבת ללמד אותי, לפחות אחת מהן.״ היא אמרה.
״אני אחשוב על זה.״ צחקקתי.
״טוב, לי בניגוד לשניכם יש עוד ימבה חומר ללמוד למחר, אז ביוש.״ היא ניתקה את השיחה.
״תאמיני לי זאתי, חרשנית.״ אמר ליאב בגיחוך.
״כן הא.״ גיחכתי.
״אפילו יותר חננה ממך.״ הוא אמר בגיחוך.
״סליחה?״ שאלתי בהרמת גבה. ״אתה הרגע קראת לי חננה?״ שאלתי.
״לא, אני…״ הוא התחיל להסתבך עם עצמו.
״ליאב, אני מזכירה לך שאני לומדת ג׳ודו כבר שנה שלישית.״ אמרתי באזהרה.
״די נו, חיים שלי זה היה בצחוק.״ הוא נשק לראשי.
״חסר לך ולא.״ נעצתי את אצבעי בחזהו, הוא צחק.
״טוב, למקרה ששכחת לפני שנועה התקשרה היינו בדרך למטה.״ הזכרתי. ״שנרד?״ שאלתי.
״אחרייך.״ ענה ופינה לי את המעבר, צחקקתי ויצאתי מחדר וליאב אחריי.
–
״אתה לחוץ?״ שאלתי את ליאב בזמן שירדנו במדרגות.
״קצת.״ הוא ענה.
״יהיה בסדר.״ שידלתי חיוך וניסיתי להיראות נינוחה. למרות שבתוכי מתתי מפחד מהתגובה של אליאור.
״היי אימא,״ אמרתי כאשר אני וליאב נכנסנו למטבח.
״היי, סיימתם ללמוד?״ היא שאלה בהתעניינות.
ליאב ואני הבטנו אחד בשנייה וחייכנו. ״כן.״ עניתי.
״טוב מאוד.״ אמרה אימא בחיוך.
״אליאור בבית?״ שאלתי את אימא.
״האמת…״ היא העיפה מבט בשעון הקיר אשר היה תלוי על הקיר הלבן במטבח. ״האמת שהוא צריך להגיע בכל רגע.״ היא ענתה.
וכמה דקות לאחר מכן הדלת נפתחה. שיערתי שמי שנכנס בדלת הוא לא אחר מאשר אליאור. 
״מוכן?״ שאלתי את ליאב, הוא הנהן בראשו להסכמה. אחזתי בידו ושנינו יצאנו מהמטבח.
״טוב אחי, נדבר מחר.״ אליאור דיבר בפלאפון, חיכינו עד שהוא יגמור את השיחה, אליאור הביט בנו בכיווץ גבות וסימנתי לו שאני צריכה לדבר איתו.
״יאללה ביי.״ הוא ניתק את השיחה.
״הא אוחתי,״ הוא נשק לראשי והוא וליאב לחצו ידיים.
״אני… אני צריכה להגיד לך משהו.״ אמרתי.
״אוקיי, אני מקשיב.״ הוא אמר.
ליאב ואני החלפנו בנינו מבטים מודאגים, אולי אחרי הכל זה דיי מוקדם לספר לו?
׳אביב, תתאפסי על עצמך.׳ צעק עליי הקול שבראשי.
נשמתי כמה נשימות והעפתי מבט בליאב שחייך אליי חיוך מרגיע.
״מה קורה, קטנה שלי?״ שאל אליאור בדאגה.
׳די כבר להיות פחדנית!׳ צעק עליי הקול שבראשי. 
״אני… אני…״ התחלתי לגמגם, העפתי שוב מבט בליאב ושילבתי את ידינו זו בזו.
״אני וליאב ביחד.״ אמרתי במהירות ובזהירות.

•אביתר•

סיימנו ללמוד היום יותר מוקדם מהרגיל, החלטתי לנצל את הזמן ולבלות עם לינוי.
קבעתי עם לינוי בפארק, חיכיתי לה עד שתגיע. בינתיים שיחקתי קצת בפלאפון, עברתי על השיחות שלנו בווצאפ.
לפתע הרגשתי זוג ידיים חמימות וקטנטנות מונחות על עיניי.
״אימל׳ה, אני עיוור!״ צעקתי בציניות, לינוי צחקקה. 
גם כשהעיניים שלי מכוסות אני יודע שהיא כאן, אני כבר מכיר את הריח שלה ואת הצחוק המתגלגל שלה.
הסרתי את ידיה מעיניי, הסתובבתי אליה והתחבקנו.
אחח, הריח שלה ממכר. 
״התגעגעתי.״ היא אמרה בחיוך ונשקה קלות לשפתיי. 
 ״נעע, לא נראה לי.״ אמרתי בהתגרות.
״אתה לא מאמין לי?״ היא שאלה בקול נעלב ולקחה כמה צעדים אחורה.
״די להיות קשה,״ חייכתי, כרכתי את ידיי סביב מותניה וקירבתי אותה אליי, היא הביטה בי בשאלה ואני ניצלתי את ההזדמנות והתנפלתי עליה בנשיקה.
זו הייתה נשיקה ארוכה וסוערת, הרגשתי איך בנשיקה הזאת הבענו את כל הגעגועים שלנו אחד לשנייה.
״וואו,״ אמרה לינוי חסרת אוויר. ״אתה מנשק טואוב.״ היא אמרה בהתפעלות.
״אני יכול ללמד אותך דבר או שניים.״ אמרתי בציניות.
״חוצפן.״ היא אמרה בקול פגוע ונתנה לי דחיפה קטנה בכתף.
״סתם חיים שלי, מה נעלבת?״ שאלתי.
״לא, ממש לא.״ היא התגוננה.
״די נו.״ משכתי אותה אליי לחיבוק מפייס.
״אז מה בא לך לעשות?״ היא שאלה אותי כאשר שנינו ישבנו על אחד הספסלים בפארק.
״למה כל פעם חייבים לעשות? למה אי אפשר סתם לשבת בכיף?״ שאלתי.
״כי זה מ ש ע מ ם!״ היא ענתה.
לינוי מיוחדת מכל הבנות שהכרתי, כל הבנות היו מעדיפות לשבת בכיף בלי לעשות הרבה. אבל אצל לינוי, זה ממש לא בא בחשבון, אולי זה גם אחת הסיבות שהיא מצאה חן בעיניי כל כך.
״אז מה את רוצה לעשות, יפה שלי?״ שאלתי בחיוך והזזתי כמה שיערות שהיו על פנייה אחורנית.
״זה.״ היא ענתה והצביעה על מגרש הכדורגל שהיה לא רחוק מאיתנו.
״בחיי, אני מרגיש כאילו זכיתי בלוטו.״ אמרתי בשמחה.
היא מדהימה, היא פשוט שונה מכל בת אחרת שהכרתי, שונה לטובה.
״בוא,״ היא אחזה בידי ורצנו למגרש.
–
״תזכיר לי כמה כמה?״ היא שאלה בזמן שהיינו במגרש.
אני ממש עייף, בחיים לא התעייפתי כל כך ממשחק כדורגל כמו שאני עייף עכשיו.
״שלוש עשרה שמונה.״ עניתי.
״למי?״ היא שאלה.
״לך.״ עניתי בשקט.
״לא שמעתי. למי?״ היא שאלה בהתגרות.
״לך, בסדר? לך.״ עניתי בחצי צעקה.
״כבר שכחתי כמה רגזני אתה יכול להיות.״ היא צחקקה והניחה את ידה הקטנה והחמימה על הלחי שלי.
״אני לא.״ התגוננתי.
״כן אתה כן.״ היא אמרה בהתגרות.
״לא אני לא.״ עניתי בילדותיות.
״אתה כן.״ היא אמרה.
״אני לא.״ המשכנו להתווכח.
״אתה כן.״ היא צחקקה.
״אני לא.״ דגדגתי אותה והיא פרצה בצחוק.
״א… אביה, ד… די.״ היא צחקקה.
שנינו התחלנו להתגלגל על הדשא, ולבסוף נעצרנו כשלינוי שוכבת מעליי. הבטתי אל תוך עיניה הכחולות כים, יכולתי להרגיש איך לאט לאט אני מתחיל לטבוע בהן.
״את יפה, אמרו לך את זה?״ שאלתי.
״כן, אמרו.״ היא חייכה.
״מי?״ שאלתי בהרמת גבה.
״אתה.״ היא צחקקה.
״אה.״ חייכתי חיוך קטן וצחקקתי.
לאט לאט החל להחשיך בחוץ, מדהים איך היום עובר לי כל כך מהר כשאני איתה, אני מרגיש כאילו העולם נעצר וזה רק שנינו.
אם לפני שבועיים היו אומרים לי שאני הולך להתאהב כל כך חזק, הייתי אומר להם שהם משוגעים ושזה בחיים לא יקרה. אבל היום, היום אני מבין שהכל יכול לקרות.