כל הדרכים מובילות אלייך – פרק 27

•אביתר•
״די אחי, הוא לא שווה את זה.״ דור הרחיק אותי מאותו אחד.
״זה כל מה שיש לך?״ ההוא שאל בהתגרות.
״אביה, מספיק.״ דור ניסה להרגיע אותי.
״היום הוא מת, היום.״ הדפתי את דור מעליי וקפצתי על אותו אחד, הדבקתי אותו לקיר, הוא נפל על הרצפה, נאנק מכאב.
לפתע הרגשתי נוזל חם נוזל מפניי, דם החל לדלוף מאפי, ניגבתי אותו בעזרת שרוול חולצתי. התיישבתי על הכסא הקרוב ביותר, הדלקתי סיגריה אחרי שבועות שלא עישנתי. אבל כרגע זה הדבר היחידי שעוד יכול להרגיע אותי.
״אני חושב שזה מספיק, כדאי שתלך הביתה.״ אמר דור.
הרגשתי שמשהו חסר לי. לינוי! הייתי כל כך עסוק במכות שלא שמתי לב אליה, איפה היא?
״ת…תגיד, איפה לינוי?״ שאלתי את דור.
״היא הלכה כבר בסיבוב הראשון.״ הוא ענה.
יצאתי מהבית בריצה, התפללתי עמוק בלב שהיא לא הספיקה להתרחק יותר מידי, למזלי היא עוד הייתה קרובה.
״לינוי!״ צעקתי ורצתי אחריה, היא התעלמה ממני והמשיכה ללכת.
״לינוי!״ נעמדתי מולה.
״אל תדבר איתי יותר בחיים, בחיים!״ היא צעקה ובעיניה הופיעו דמעות.
״אני… אני יכול להסביר.״ התחננתי וניגבתי בעזרת שרוול חולצתי דם שדלף מאפי
״למה, למה עשית את זה?״ היא צעקה.
״זה הגיע לו.״ התגוננתי.
״הגיע לו?״ שאלה בפליאה.
״ברור, עם איך שהוא דיבר אלייך.״ הסברתי.
״אז מה, הוא קרא לי פרחה. ביג דיל.״ היא הניפה את ידיה לצדדים.
״אני לא מבין אותך, עשיתי את זה בשבילך.״ הרמתי את קולי.
״אני ביקשתי ממך בכלל?״ היא הרימה את קולה.
״לא היית צריכה לבקש, זה ברור מאליו. את החברה שלי, אני אעשה הכל בשבילך.״ עניתי.
״לא, אתה עושה מה שאתה רוצה, מה שמתאים לך, לא לי. למעשה עשית את מה שעשית בגלל האגו שלך.״ היא הדגישה והצביעה עליי.
הבטתי בה במבט לא מאמין, לא האמנתי שבכלל המילים האלו יצאו מפיה. 
״אתה אגואיסט, אביה.״ היא אמרה.
״אני אגואיסט? אני?״ שאלתי בתדהמה תוך כדי פרשתי את ידיי לצדדים. ״כל מה שעשיתי עשיתי בשבילך, אני מוכן לחטוף עוד ועוד מכות בשבילך, הכל אני אעשה בשבילך. כל מה שתבקשי.״ הנחתי את ידי על פניה, אך היא נרתעה ממני.
״היית צריך לראות את עצמך, היה לך מבט של רוצח בעיניים, אני ביקשתי ממך רק דבר אחד הערב, אבל אתה בשלך, בכלל לא הקשבת לי.״ היא פרצה בבכי וכיסתה את פנייה עם ידיה.
״די, יפה שלי, זה נגמר.״ קירבתי אותה אליי לחיבוק.
״עכשיו זה נגמר. אבל מה יקרה פעם הבאה, שמישהו יגיד משהו שלא נראה לך?״ היא שאלה.
״אני אגיד לך מה יקרה, אתה שוב לא תשלוט בעצמך, ושוב הדברים יחזרו על עצמם.״ היא התנתקה מהחיבוק.
״אני מבטיח לך, אני אשתנה.״ אמרתי ברוגע. ״בשבילך אני אעשה הכל, את מבינה אותי? הכל.״ צעקתי, התקרבתי אליה שוב, רציתי להרגיש שוב את הריח שלה, את המגע החם שלה.
״לא, אני כבר לא יכולה להאמין לך.״ היא השפילה מבט.
״תסתכלי עליי לוני, זה אני.״ הרמתי את מבטה אליי.
״אני מצטערת אביה, אני לא…״ היא אמרה בהתנצלות.

״בבקשה אל תגידי את זה.״ קטעתי אותה.
״היה לנו כיף ביחד, אלה היו השלושה שבועות הכי כיפיים שהיו לי, אבל זה לא עובד בנינו.״ היא אמרה בעצב.
״לוני, בבקשה אל תוותרי עלינו, לא בגלל שטות כזו.״ התחננתי.
״בשבילך זו שטות, בשבילי זו המציאות.״ היא ענתה. ״לפני שנה היה בדיוק חבר כמוך, אני נפרדתי ממנו בגלל שהיה כזה, זה לא מה שאני מחפשת. כנראה שאתה זה לא מה שאני מחפשת.״ היא אמרה בעצב.
״לינוי…״ התחננתי.
״לילה טוב, אביה.״ היא נשקה על לחיי והלכה. 
נותרתי לבדי על הספסל, מנסה לעכל את מה שקרה הרגע.
לינוי נפרדה ממני, כל מה שהיה בנינו נגמר.
אני אידיוט, אני כזה מטומטם שהפסדתי אותה.
אבל איך אומרים, אם טוב לך מידי, סימן שמשהו רע עומד לקרות. הינה, באמת קרה.
התחלתי לשוטט בשכונה, בלי מצב רוח, בלי טעם, בלי כלום.
זה מוזר, אבל ברגע שלינוי הלכה יחד איתה הלכה כל השמחה שהייתה בי. למעשה הערב שהיה אמור להיות הערב הכי טוב בחיים שלי הפך לערב הכי נוראי שהיה לי בחיים.
המשכתי להתהלך בשכונה עד שרגליי מצאו עצמן בדרך למגרש, מוזיקה חזקה בקעה מכיוון המגרש. חבורת נערים ישבה במגרש עם נרגילות ואלכוהול.
״היי, אביה!״ נשמע קול נשי מאחוריי.
״מכירים?״ הבטתי באותה בחורה במבט שואל. היא הייתה לבושה בבגדים מינימליים שקשה להישאר אדיש אליהם.
״לימור, מצלצל לך מוכר?״ היא שאלה.
לימור… לימור… איפה שמעתי את השם הזה קודם?

*
פקחתי את עיניי, ראיתי שאני נמצא בסביבה לא מוכרת, בחנתי את החדר בעיניי. ראיתי ורוד בעיניים. אם אביב הייתה רואה את החדר הזה, היא הייתה מזדעזעת. הצבע הכי שנוא עליה הוא ורוד.
״בוקר טוב,״ שמעתי קול של בחורה, היא ליטפה את לחיי והביטה בי בחיוך.
״אימא?״ שאלתי בבלבול.
״לימור.״ היא חייכה.

״אה, לימור… כן בטח.״ חייכתי.
״בוא תישב איתנו, איתי ועם החברים שלי.״ היא משכה אותי לכיוון אותה חבורת נערים.
״לא, אני… אני חושב שאני אוותר.״ שיחררתי את אחיזתה והתקדמתי.
״אביה,״ היא אחזה בידי.
״פעם אחרת.״ חייכתי, נישקתי אותה על הלחי ומיהרתי ללכת.
בזמן אחר, במציאות אחרת אני בטוח שהייתי הולך עם לימור והחברים שלה. אבל אחרי שפגשתי את לינוי המציאות שלי השתנתה, אני כבר לא אותו אביה שהייתי.
שוטטתי ברחוב, בניין המגורים החל להיראות באופק, הרחוב היה ריק מנפש חיה. חוץ מרעש הצרצרים שנשמע ברקי וכמה מכוניות בודדות שנסעו על הכביש לא היה אף אחד בחוץ.
נכנסתי לבניין, עליתי במדרגות באפיסת כוחות, לא הייתה לי סבלנות לחכות עד שהמעלית תגיע.
הוצאתי את המפתחות מכיס הג׳ינס שלי, פתחתי את הדלת.
נכנסתי הביתה, הבית היה חשוך למעט אור קטן שבקע ממסך הטלוויזיה.
אביב, לידור, אליאור ועוד אחת נרדמו בסלון.
עליתי במדרגות בצעדים זעירים נזהר שלא להעיר אותם. 
פשטתי את החולצה מגופי, נאנק מכאב למראה הסימנים הכחולים שהופיעו על גופי.

•אביב•
פקחתי את עיניי למשמע הרעש שבקע מלמעלה, הופתעתי לגלות את לידור ישן לידי, הוא דווקא חמוד שהוא ישן. חייכתי לעצמי.
אוייש, אביב תשתקי כבר! האיץ בי הקול שבראשי.
קמתי מהספה בזהירות שלא להעיר אותו או את אליאור וירדן, כיסיתי את לידור בשמיכה, עליתי למעלה בשקט.
חיפשתי את מקור הרעש, הרעש בקע מכיוון חדר האמבטיה.
פתחתי את הדלת בעדינות, הצצתי בקטנה.
״א… אביה?״ הייתי המומה כאשר ראיתי את אביתר.
״כנסי וסגרי את הדלת.״ הוא אמר.
״מה זה, מה קרה?״ שאלתי בבהלה כשראיתי את פניו החבולות ואת גופו שהופיעו עליו מכות יבשות.
״קודם תעזרי לי להעלים את זה, ואז אני אספר לך.״ הוא אמר. הנהנתי בראשי, ניגשתי לארון והוצאתי ערכת עזרה ראשונה, חתכתי חתיכת צמר גפן ושפכתי עליה מעט יוד והנחתי על פניו, אביתר נאנק מכאב ונשך את שפתו התחתונה.
״זה תכף נגמר.״ עודדתי אותו. 
״אוקיי.״ הוא ניסה להילחם בכאב.
״זהו, סיימנו.״ השלכתי את חתיכות הצמר גפן לפח.
״תודה.״ הוא אמר בזמן שהתבונן בעצמו בראי אשר היה תלוי באמבטיה.
״אז מה, במה הסתבכת הפעם?״ הורדתי את מכסה האסלה והתיישבתי עליה, אביתר התיישב מולי על הרצפה.
״סתם, במסיבה היה איזה אחד שהציק ללינוי, אז…״
״הבנתי.״ קטעתי אותו.
״אני עשיתי את זה בשבילה.״ הוא הסביר, ראיתי את הצער והכאב שהיו בעיניו.
״מה… זה נגמר ביניכם?״ שאלתי בעצב, הוא הנהן בראשו.
״אתה ממש אוהב אותה, הא?״ שאלתי בחיוך.
״יותר מאת עצמי. בעצם את מבינה אותי, לא ככה?״ הוא שאל.
ליאב ואני כמעט חודש יחד, כל רגע שלנו ביחד הוא מדהים, בשבוע וחצי האחרונים אנחנו דיי התרחקנו. בתקופה האחרונה אני קצת עמוסה עם כל האימונים והתחרות שקרבה ובאה… 
״אני צודק?״ אביתר העיר אותי ממחשבות.
״בקשר למה?״ שאלתי בתמימות.
״את אוהבת את ליאב, נכון?״ הוא שאל.
״כ…כן ברור.״ עניתי מהוססת.
״את בטוחה?״ הוא שאל בחשדנות.
״כן, אני…״ התחלתי לנוע באי נוחות במקומי.
״כי אם את לא בטוחה אני מציע לך לבדוק את זה.״ אמר אביתר.
״אני אוהבת אותו, אני יודעת בוודאות.״ הדגשתי.
״חוץ מזה עכשיו אנחנו מדברים עליך.״ התחמקתי.
״אני לא יודע מה לעשות, איך להחזיר אותה אליי.״  אמר בייאוש וקבר את ראשו בין ידיו, ראיתי את החוסר אונים שהוא חש באותו רגע.
לא האמנתי שזה אביתר, אותו אביתר שיצא עשר דקות לפני מהרחם של אימא, אותו אביתר שחלק איתי את רחמה של אימא במשך תשעה חודשים. שזה אביתר בעל שמחת החיים, עכשיו הוא כאוב כל כך, עצוב ושבור לב.
״תן לה קצת חופש, שתחשוב על הדברים תחשוב גם אתה.״ ייעצתי, הנחתי את ידי על כתפו.
״תראה, אולי אין לי כל כך ניסיון עם אהבה אבל, אני עוד איכשהו יכולה להבין אותה.״ הסברתי.
״להבין אותה? ומה איתי? אני שפכתי את הלב בפנייך שעה.״ הוא הגביר את קולו.
״התכוונתי לזה שאנחנו בנות. תראה אביה, לא כל הבנות מתות על זה שכיביכול הבן זוג שלהן מגונן עליהן.״ הסברתי.
״אז מה את אומרת לי פה בעצם?״ הוא הביט בי במבט שואל.
״שאולי כרגע הדבר שהכי טוב לשניכם הוא ריחוק.״ עניתי.
״אולי.״ הוא מלמל העצב התבטא בקולו.
״אני מאמינה שאם היא אוהבת אותך כמו שאתה אוהב אותה, בסופו של דבר אתם עוד תמצאו את הדרך אחד לשניה שוב.״ אמרתי בעידוד.
״תודה קטנטונת.״ אביתר פרע את שיערי.
״אני לא כזאת קטנה, להזכירך אנחנו באותו גיל.״ התגוננתי.
״אבל בכל זאת אני נולדתי עשר דקות לפנייך.״ הוא הצביע על עצמו, נאנחתי.
״בואי הנה.״ הוא משך אותי אליו לחיבוק.
לומר את האמת, בתקופה האחרונה אביתר ואני דיי התקרבנו. אני שמחה שזה קרה.
״נראה לי כדאי שנלך לישון, השעה ארבע לפנות בוקר.״ אמרתי כאשר העפתי מבט בשעון היד שלי.
״אתה בא או מה?״ נעמדתי במקומי, אחזתי בידו, אביתר הביט בי בחיוך ולקח את ידי.
״לילה טוב.״ חיבקתי את אביתר כשעמדנו במסדרון.
״אביב,״ הוא קרא לי, הביט בי במבט שואל.
״זוכרת כשהיינו ילדים קטנים איך היינו ישנים יחד באותו חדר.״ הוא הזכיר, ומיד חיוך התפרס על פניי.
״אז מה את אומרת, אולי נחזור לאותם ימים שהיינו ילדים קטנים?״ הוא הציע.
״למה לא בעצם?״ משכתי כתפיים, חיוך קטן נפלט מפי, אביתר חייך אליי חזרה.
אומרים שהזמן יעשה את שלו, ורק היום אני מבינה כמה שזה נכון.
זה מוזר, אבל נדמה היה שהיה צריך שיקרה משהו בשביל שאביתר ואני נתקרב אחד לשניה. רק עכשיו אני מבינה כמה אח שלי היה חסר לי כל הזמן, כמה התגעגעתי לאותם ימים שגרנו בבית הקטן בקיסריה, שאביתר ואני היינו ישנים יחד באותו חדר. כמה השיחות שהיו לי אז היו חסרות לי כל כך. רק עכשיו אני מבינה כמה הייתי צריכה אותו.
שנינו נשכבנו במיטה שלי כשפנינו פונות אחת לשנייה.
״לילה טוב, אחות קטנה.״ אמר אביתר בחיוך.
״רק בעשר דקות.״ תיקנתי אותו, הוא צחק.
״לילה טוב, אח גדול, אבל רק בעשר דקות.״ הדגשתי, הוא חייך.
תוך דקות ספורות שנינו שקענו בשינה עמוקה.