כל הדרכים מובילות אלייך – פרק 40

•לידור•
פקחתי את עיניי, הבחנתי ביד מחבקת אותי מהצד.
הסתכלתי מתחת לשמיכה, שנינו היינו לבושים. אוקיי, מוזר ומאוד.
לא זיהיתי את אותה בחורה שישנה לידי.
ניסיתי להבין מה אני עושה כאן לכל הרוחות ואיפה אליאור לעזאזל?
פחדתי לזוז שלא להעיר את אותה בחורה.
לומר את האמת, אני לא זוכר כלום ממה שקרה אתמול בלילה, זאת אומרת לא משהו חריג, ולפי מה שאני רואה כנראה לא היה משהו חריג. אז למה אני פה?
התיישבתי על קצה המיטה, קברתי את ראשי בין ידיי.
לפתע, הרגשתי נגיעה חמימה על כתפי.
״בוקר טוב,״ אמרה אותה בחורה בחיוך.
״תגידי… קרה בנינו משהו?״ שאלתי בחשש.
״אתה לא זוכר, מה?״ היא צחקקה.
״זוכר מה?״ שאלתי בחשדנות.
״חזרנו מהמועדון, החדר שלך ושל אליאור היה נעול, אז הצעתי לך לבוא לישון פה.״ היא ענתה.
האמת, הרגשתי הקלה. כאילו אבן ירדה לי מהלב.
הקשר שלי עם אביב יותר מדי חשוב לי בשביל להרוס אותו כבר על ההתחלה, במיוחד שזו רק ההתחלה.
לקחתי הפלאפון שלי ונכנסתי לווטסאפ, אביב הייתה מחוברת לפני כמה שעות. יכולתי לנחש שהיא בטח ישנה עכשיו, חייכתי לעצמי וכיביתי את המסך.
״טוב, אני אלך לראות מה קורה עם אליאור.״ אמרתי.
״עזוב, הוא בטח ישן.״ היא ענתה. ״לפי מה שזכור לי לא באנו לאילת בשביל לישון.״ עניתי.
״גם נכון.״ היא צחקקה.
״טוב, אז נדבר.״ אמרתי ויצאתי מהחדר.

•אליאור•
התעוררתי מהאור שהגיף לחדר, הרגשתי יד מחבקת אותי מהצד.
כל הלילה לא נרדמתי, חשבתי עליה כל הזמן. על ירדן שלי, כבר לא כל כך שלי.
אני מרגיש שאני משתגע בלעדיה, היא אוהבת אותי ואני כמו טמבל ויתרתי עליה.
ועוד בשביל מה? בשביל לרחוץ כלים? כי האמנתי שזה הדבר הנכון לעשות מה שהתברר כטעות מאוד גדולה?
אם הייתי יכול להחזיר את הגלגל אחורנית, אני חושב שהייתי פועל אחרת. הייתי נלחם עלינו עד הסוף, אבל אולי זה רק אומר שאחרי הכל אנחנו לא מתאימים?
מה אני חושב על זה בכלל? 
הרי ממילא זה נגמר, שום דבר כבר לא יחזור להיות כפי שהיה בהתחלה.
״היי, בוקר טוב.״ אמרה אלין בחיוך.
״בוקר טוב,״ עניתי ושידלתי חיוך.
איך הייתי רוצה שזו תהיה ירדן במקומה. חשבתי לעצמי.
אני זוכר את הפעם הראשונה שלנו יחד, מה שמסתבר הייתה גם בפעם האחרונה. 
״על מה אתה חושב?״ שאלה אלין וליטפה את לחיי עם ציפורנייה וגרמה לצמרמורת לעבור בגופי.
״על כמה שהיה כיף אתמול,״ שיקרתי.
״היה מעולה, היית מעולה.״ היא חייכה ונשקה לשפתיי נשיקה חטופה.
רק עכשיו שמתי לב שלידור לא פה, מעניין איפה הוא בילה את הלילה.
״אליאור,״ נשמע קולו של לידור מבעד לדלת ואיתן דפיקות חזקות.
מדברים על החמור…
אלין ואני התלבשנו בזריזות.
״אליאור, פתח את הדלת!״ הוא צעק.
״לחוץ החמור.״ אמרתי ואלין צחקקה.
״מה את אומרת, נפתח לו?״ שאלתי את אלין.
״ממ… נראה לי שכן, ייבשנו אותו בחוץ יותר מידי.״ היא ענתה.
חייכתי ונשקתי לשפתיה נשיקה חטופה שהפכה ללוהטת וארוכה.
״אליאור,״ לידור המשיך לדפוק על הדלת.
״טוב, תפתח לו את הדלת.״ אלין הצביעה על הדלת. צחקקתי ונענעתי בראשי.
״מה הלחץ, תירגע.״ אמרתי באדישות כשפתחתי את הדלת.
״שעה, אני צועק שתפתח לי את הדלת, שעה!״ הוא אמר בחצי צעקה. ואני בתגובה צחקקתי.
״טוב, אני זזה.״ אמרה אלין. ״נפגשים בבריכה, כן?״ היא שאלה.
״ברור.״ ענה לידור בחיוך.
״אז ביי, בינתיים.״ אלין נישקה אותי נשיקה חטופה על השפתיים והלכה.
״וואו, מה זה היה עכשיו?״ שאל אליאור בפליאה.
״אחיך נהנה קצת, מה יש?״ חייכתי חיוך שובב.
״הופה, הגיע הזמן שתחזור לעצמך.״ הוא  טפח על שכמי.
״איפה כבודו היה בלילה?״ שאלתי בחשדנות.
״אצל ההיא, עדן. אני חושב קוראים לה.״ הוא ענה.
״אני מבין שהיו עניינים.״ אמרתי בשובבות.
״ממש לא!״ הוא מחה.
״איך לא?״ שאלתי בפליאה.
״תתפלא.״ הוא חייך חיוך מתגרה.
״מתפלא,״ עניתי.
״תגיד, מה קרה אתמול?״ הוא שאל בחשדנות.
״איפה?״ שאלתי בתמימות.
״במועדון, הייתי ממש בדאון.״ הוא ענה.
״סתם, לא יודע.״ ניסיתי להתחמק.
״אליאור,״ אמר לידור בטון מאיים.
מכיר אותי יותר מדי טוב, החמור.
״ירדן התקשרה.״ עניתי בכניעה.
״איזה ירדן?״ שאל בפליאה.
״אתה מכיר עוד ירדן?״ שאלתי.
״אתה רציני? ירדן שלך?״ 
״היא כבר לא שלי,״ עניתי בעצב.
״מה היא רצתה?״ שאל בסקרנות.
״היא בעיקר בכתה ואמרה שהיא אוהבת אותי.״ עניתי. ״ואני… אני כמו טמבל, ויתרתי עליה.״ 
״אתה ממש אוהב אותה, מה?״ 
״יותר מאת עצמי.״ עניתי בייאוש.
״אוף, אני כזה פחדן.״ כעסתי על עצמי שנתתי לעצמי לוותר עליה בגלל שטות כזאת.
״כל מה שקורה קורה לטובה.״ הוא אמר בעידוד.
״עכשיו אתה מתחיל להישמע כמו אחותי,״ עניתי.
״אז אולי כדאי שתקשיב לה פעם אחת, אולי היא צודקת.״ אמר בחיוך.
״היא תמיד צודקת, בסופו של דבר.״ מלמלתי.
תמיד כשאני צריך להתייעץ עם מישהו על משהו אני הולך לאביב, היא היחידה שבאמת מצליחה להבין אותי ולתת לי את העצות הכי נכונות.
״טוב, יש לנו עוד יום ארוך, ואנחנו פה יושבים ומבזבזים את הזמן בשיחות,״ אמר לידור.
״כן הא?״ גיחכתי.
״יש לנו עוד יומיים פה, לפי מה שזה נראה לי עד כה, אתה בידיים טובות.״ לידור חייך חיוך שובב.
תכלס, אני באמת בידיים טובות. אני מרגיש שיש עוד תקווה שעד סוף השבוע אצליח להתגבר על ירדן.

•אביתר•
התעוררתי דיי מוקדם היום, ליתר דיוק בכלל לא נרדמתי.
כל הלילה הראש שלי היה טרוד במחשבות על אביב ועל ליאב הצנון הזה. אני חייב לשכנע את אביב ללכת למשטרה ולהגיש תלונה. נכון, עכשיו אביב נסערת ומפוחדת לכן קשה לה להבין שזה הדבר הנכון לעשות, אני בטוח שככל שיעבור הזמן היא תבין שזה הדבר הנכון לעשות.
התיישבתי במטבח, הכנתי לי משהו לשתות.
״תכין שניים,״ אמרה נועה כשנכנסה למטבח והתיישבה על אחד הכסאות.
״למה אתה ער כל כך מוקדם?״ היא שאלה בחשדנות.
״לא הצלחתי להירדם אחרי אתמול.״ עניתי.
״מסכנה אביב,״ אמרה נועה בעצב. ״אני עדיין מתקשה להאמין שליאב עשה את כל הדברים שהיא אומרת.״ 
״אף פעם לא סבלתי אותו.״ עניתי בכנות.
״אני רוצה שתעזרי לי לשכנע את אביב ללכת למשטרה.״ ביקשתי.
״לא לא, אין סיכוי.״ אמרה בביטול.
״לך היא תקשיב, את מבינה שזה הדבר הנכון, נכון?״ שאלתי.
״תבין, אביב חברה שלי אבל גם ליאב. אני לא רואה את עצמי לוקחת צד בסיפור הזה.״ היא ענתה.
״האמת, אני לא מבין בכלל את יכולה לרחם על היצור הזה אחרי מה שהוא עשה לחברה הכי טובה שלך?״ לא האמנתי למה שאני שומע מנועה, זה עיצבן אותי שעוד מרחמים עליו, אחרי כל מה שהוא עשה.
״עזבי נועה, אני אסתדר כבר לבד.״ עניתי ויצאתי מהבית בטריקת דלת.
השעה הייתה יחסית מוקדמת, כמעט ואין אנשים בשעה כזאת, עוד כולם ישנים.
החלטתי ללכת קצת לפארק, לנשום קצת אוויר.
״השגתי לך עבודה להיום בערב, נראה לי הולכת לצאת לנו אחלה קופה.״ בקע קול מאחת הסמטאות.
מעניין על מה יש לאנשים לדבר בשעה כל כך מוקדמת על הבוקר?
הלכתי בעקבות הקול, ניסיתי להקשיב לשיחה. הרי זה לא שיש לי משהו יותר טוב לעשות.
״אני לא מוכנה לעשות דברים כאלה יותר בשבילך, בגלל השטויות האלה אני הפסדתי את האהבה הכי גדולה שיכלה להיות לי.״
מה זה, הקול הזה נשמע לי מוכר. מה שגרם לי להסתקרן יותר ולרצות לדעת עוד ועוד.

•לינוי•
״אוייש לינוי, תעשי לי טובה, את מדברת על הפרח ההוא?״ שאל אמיר בזלזול.
״כן, אני מדברת עליו.״ צעקתי.
הרגשתי כל כך מתוסכלת ועצובה, אני כל כך מתגעגעת אליו.
אתמול כשראיתי אותו מתחיל עם המוכרת בגלידרייה הרגשתי כמו דקירה חזקה בלב.
אני מרגישה שאיבדתי אותו ועוד על שטויות.
״לין, אני אומר לך, עוד פעם אחת. זה הולך לסדר אותנו לפחות לשנה שלמה, נטוס לחו״ל תכירי עוד מלא בנים.״ אמר אמיר בעידוד.
״אתה לא מבין מה שאני אומרת לך?״ שאלתי בייאוש. ״אני אוהבת אותו!״ צעקתי.
״חשבתי שאת רוצה לעזור בבית, במקום זה את מתעסקת לי בשטויות כמו אהבה.״ אמר אמיר בזלזול.
״אהבה זה ממש לא שטויות!״  מחיתי. ״אהבה הופכת אותך ליותר רגוע, יותר שמח, אתה מרגיש בעננים.״ אמרתי בחולמניות.
לפתע הרגשתי את הלחי שלי שורפת כמו אש מהסטירה של אמיר.
בחיים לא חשבתי שאח שלי ירים עליי יד.
״מה אתה חושב שאתה עושה, מטורף?״ צעקתי בבכי.
״חתיכת טיפשה. תראי אותך, מדברת כמו ילדה בת שמונה, מאוהבת.״ 
״ומה רע בזה?״ שאלתי בבכי.
״את באמת רוצה שיקרה לך מה שקרה לאימא?״ הוא שאל.
מאז ומתמיד היינו משפחה קטנה אבל מאושרת, אימא, אבא, אמיר ואני. עד שיום אחד לפני עשר שנים אבא פשוט נעלם. עזב אותנו בלי התראה מוקדמת.
״לא כל הבנים כאלה!״ ייבבתי.
״מה קרה לינוי, שלושה חודשים וכבר שכחת מי את?״ הוא צעק. חייכתי חיוך מזויף.
״תגיד, מה אתה חושב איך אימא תשמח יותר, כשהיא תדע שאני מאושרת, שיש לי עבודה נורמלית או שאתה גורם לי לנצל אנשים ולמכור את עצמי בשביל מעט כסף?״ שאלתי.
״מעט כסף?״ שאל בפליאה. ״מה שבטוח את מרוויחה מהעסק הזה הרבה יותר טוב ממש שאת מרוויחה בעבודה המזורגגת שלך.״ הוא ענה.
״מעכשיו אתה לבד בעסק הזה, אמיר.״ קבעתי.
״ככה את בוגדת במשפחה שלנו, בשביל מה? בשביל אהבה שגם ככה הפסדת?״ שאל בזלזול.
בדבר אחד הוא צודק, איבדתי את אביה לתמיד. הוא שונא אותי ובצדק.
בלעתי את רוקי והשפלתי מבט.
אמיר חייך אליי חיוך מרוצה. ״די לינוי, אני מוכן לסלוח לך על הכל ולשכוח את כל מה שקרה. הרי את מבינה שאיבדת אותו, נכון?״ 
״אני דווקא חושב אחרת, בניגוד אליך.״ שמעתי קול מאחוריי, זה היה אביה. אביה שלי. הוא הניח את ידיו על כתפיי.
לרגע שוב התמלאתי בתחושת חמימות וביטחון. חיוך קטן התפרס על שפתיי.
״מה אני אגיד, ממש האביר על הסוס הלבן.״ אמר בזלזול.
״ואתה ממש האח המושלם.״ אביתר ענה לו.
הייתי גאה באביה, הוא נלחם עליי, עלינו.
״טוב, לי הספיקו השטויות האלה, את באה?״ אמיר סימן לי לבוא איתו.
לא רציתי ללכת איתו, רציתי להישאר להיות קרובה לאביתר.
״היא לא הולכת איתך לשום מקום, לפחות לא במשמרת שלי.״ אביתר משך אותי אליו וחיבק אותי מאחור ואני נהניתי מהחיבוק.
כל כך התגעגעתי אליו, להריח את הריח של הבושם שלו מקרוב, למגע שלו שעביר בי צמרמורות נעימות בכל הגוף.
״לינוי?״ אמיר הביט בי במבט מאיים.
״לא שמעת אותו?״ הסטתי את מבטי לאביתר וחייכתי, הוא חייך אליי חזרה. ״אני לא הולכת לשום מקום.״ הסטתי את מבטי חזרה לאמיר.
״איך שאת רוצה.״ אמר בעצבים והלך.
נותרנו רק אביתר ואני לבד, עמדנו אחד מול השנייה כשידיו כרוכות סביב מותניי וידיי כרוכות סביב צווארו. במשך כמה דקות רק הבטנו אחד על השנייה בלי לומר הרבה, העיניים שלנו כבר דיברו בשבילנו.
״אני אוהב אותך, לינוי.״ הוא שבר את שתיקה.
״אני אוהבת אותך, אביה.״ השבתי בחיוך.
 לאחר מכן הוא רכן לעברי והתנשקנו.
כל כך התגעגעתי אליו, לנשיקות שלנו שתמיד משאירות טעם של עוד.
התנתקנו מהנשיקה, פנינו עדיין נשארו קרובות.
״תבטיחי לי שלא תעזבי אותי יותר, למה אני כבר השתגעתי בלעדייך.״ הוא צחקק.
״אתה לא היחיד.״ צחקקתי.
קפצתי עליו בחיבוק, חיבקתי אותו חזק. לא רציתי לעזוב אותו. הנחתי את ראשי על הכתף שלו.
״מבטיחה.״ מלמלתי בחיוך.