כל הדרכים מובילות אלייך – פרק 53

•אליאור•
"מה?" זו הייתה המילה היחידה שהצלחתי להוציא מפי כתוצאה מההלם שתקף אותי.
"אני רצינית, אליאור."
"תגידי, באמת נראה לך שנולדתי אתמול?" שאלתי בחצי צעקה. "את משוגעת, קים."
"אני מבינה שאתה קצת בשוק, אבל זאת האמת." היא הניחה את ידה על כתפי.
"אל תיגעי בי, מטורפת." נרתעתי ממנה.
"אני מבינה שזה פתאומי ככה פתאום, אני מודה שגם בשבילי זה היה שוק לא קטן."
"לא," סירבתי לקבל את העובדה שקים בהריון, ממני! "רגע, מי אמר שזה ממני בכלל?" שאלתי בחשדנות.
"לא היו עוד אחרים, אליאור." היא ענתה.
הדבר שהכי רציתי לעשות עכשיו הוא לקחת רובה ולירות לעצמי בראש. עד שסופסוף המשכתי הלאה, התאהבתי. הכל חייב להיהרס, כרגיל.
ישבתי על הספה כשמרפקיי מונחות על ברכיי וראשי קבור בין ידיי. "תנסי להיזכר, קים. אולי היה עוד מישהו אחריי."
"מצטערת, אבל לא." ענתה בהתנצלות.
"אוף, למה הכל תמיד צריך להיהרס לי?" הרמתי את מבטי אל התקרה.
"תראה, זה…"
"עזבי, אני רוצה להיות לבד עכשיו." קטעתי אותה. אני צריך לעכל את מה שקרה פה עכשיו.
קים יצאה מבית ואני נותרתי באותו המצב.
אני פשוט לא מאמין שזה קורה לי. עד שסופסוף הדברים מתחילים להסתדר לי.
יש רק מקום אחד שאני יכול לחשוב עליו עכשיו, יש רק בנאדם אחד שאני יודע שיכול להבין אותי.
לקחתי פלאפון ומפתחות ויצאתי מהבית בטריקת דלת.

במשך כמה דקות עמדתי מול הדלת, התלבטתי מה לעשות. לדפוק על הדלת, לא לדפוק על הדלת?
מסתבר שהראש כבר החליט בשבילי, המוח נתן הוראה ליד שלי להקיש על הדלת.
אויש, מה עשיתי?
בטוח איך שהוא יראה אותי הוא יטרוק לי את הדלת בפרצוף, ובצדק. התנהגתי אליו מגעיל בשבוע האחרון. חשבתי לעצמי.
אולי אני עוד יכול להספיק לברוח לפני שהדל…
לפתע, הדלת נפתחה. יופי גאון, מה אתה הולך לעשות עכשיו?
לידור עמד בפתח והביט בי בעיניים שואלות. "אני… אין מושג מה אני כאן, האמת. פשוט, זה המקום היחידי ש…" ניסיתי להסביר את עצמי.
"טוב, מה אתה עומד בחוץ כמו דחליל?" הוא גיחך. "כנס." חייכתי חיוך קטן ונכנסתי.
שנינו התיישבנו בסלון, כל אחד מרוכז במחשבות שלו. שתיקה שררה בחדר.
"אתה מתכוון לשבת ולשתוק כמו דג עוד הרבה?" שאל בגיחוך.
"באמת שאין לי מושג למה בחרתי לבוא דווקא לכאן, אני…"
"אתה לא נראה טוב. מה קרה?" שאל בדאגה.
"קים הייתה אצלי." אמרתי במהירות.
"א-איזה קים?" שאל בבלבול.
"כמה קים אתה כבר מכיר?" שאלתי.
"לא יכול להיות, היא בכלל ב…."
"זהו, שהיא לא."
"לא, זה לא יכול להיות. שנינו ראינו את זה בעצמנו שהם לקחו אותה," הוא אמר.
"מסתבר ששחררו אותה." עניתי.
"אין מצב."
"כן, לרגע חשבתי שאני הוזה כשראיתי." סיפרתי.
"למה, למה היא באה אלייך?" שאל. "מה, היא רוצה שתחזרו?"
"יותר גרוע." העברתי את כפות ידיי על פניי.
"יותר גרוע מזה שיצורה כמוה מסתובבת חופשי לא יכול להיות." הוא גיחך.
"תנסה שוב, כי יש יותר גרוע מזה אני אומר לך." אמרתי בחצי צעקה.
"מה, מה יכול להיות יותר גרוע מזה שהיא מסתובבת חופשי?" הוא צחק. "זאת סכנה לציבור!"
"מסתבר שיש גרוע יותר מזה."
"נו, אני לא יכול יותר עם המתח הזה. דבר כבר!" הוא האיץ בי.
"היא… היא בהריון." לידור הביט בי ושתק.
"הבנתי אותך." הוא חייך.
"מה הבנת?" שאלתי בתמימות.
"עבדת עליי. עוד שנייה אני באמת האמנתי לך." הוא החל לפרוץ בצחוק.
"הלוואי שזה באמת היה רק בצחוק." הרסתי את השמחה.
הבעת פניו של לידור השתנה והפכה לרצינית. "ק-קים בהריון." הנהנתי בראשי.
"תשמע, זה…"
"החיים שלי כאלה דפוקים. למה פעם אחת בחיים שלי משהו לא יכול להסתדר עד הסוף?" קיטרתי.
"יהיה בסדר." לידור ניסה לעודד אותי.
"איך בסדר?" שאלתי. "הכל אצלי נדפק."
"טוב, מספיק לבכות על החיים שלך כמו ילדה קטנה."
"זה לא שנשאר לי משהו יותר טוב לעשות, נכון? שאלתי ברטוריות. "אני הולך לאבד את ירדן, בפעם השנייה."
רק המחשבה על זה גורמת לי לזעזוע. שאחרי כל מה שעברנו יחד, כל מה שעשיתי להחזיר אותה אליי זה הולך להיגמר.
"תראה," הוצאתי את הקופסה מהכיס. "התכוונתי לתת לה אותה בנשף סיום."
"טבעת יפה." הוא הביט בטבעת בחיוך.
"רוצה אותה? שלך."
"אליאור,"
"את כל החסכונות שלי הוצאתי עלייה, שתתאים לה בול. אבל, היא כנראה לא תקבל אותה כבר."
"טוב, די עם הפסימיות." אמר לידור בחצי צעקה. "העניינים יסתדרו, אתה וירדן תישארו ביחד לנצח."
"לנצח," צחקתי צחוק מזויף.
"אתה תלחם עליה, תלחם על שניכם." אמר.
"הכל אבוד, אני לא יודע מה לעשות." הייתי חסר אונים.
"תתחיל בזה שתספר לה." הציע.
"ואם אני אאבד אותה?" שאלתי בחשש. "אולי עדיף לי להיפרד ממנה וזהו?"
לידור בתגובה נענע בראשו. "אין מצב שאני נותן לך לעשות את הטעות שאני עשיתי." אמר והבעת פניו הפכה לעצובה.
"אתה עוד אוהב את אחותי." קבעתי.
"זה לא משנה עכשיו." הוא מחא.
"זה כן." השבתי. "היא… לקחה את זה מאוד קשה, את הפרידה." אמרתי בכנות.
"טוב, עזוב את זה עכשיו." הוא ניסה להתחמק.
"למרות כל מה שקרה, אני בטוח שאם תבוא אליה, תגיד לה שאתה רוצה לחזור היא תקבל אותך חזרה." אמרתי.
"היא לא." אמר בביטול.
"תהרוג אותי, אני לא מבין למה אבל היא אוהבת אותך." גיחכתי. הוא חייך חיוך קטן.
"אביב ואני לא נחזור להיות ביחד, אף פעם." אמר בעצב. ראיתי בעיניים שלו כמה הוא אוהב אותה, כמה הוא מתחרט על הכל.
"תן לי סיבה אחת למה." ביקשתי.
"אחרי מה שקרה היום, אני בספק אם היא בכלל תרצ…"
"רגע, מה קרה היום?" עצרתי אותו.
"אתה… אתה מבטיח לא לכעוס?" שאל בחשש.
"איזו שטות כבר הספקת לעשות?" שאלתי בחשדנות.
"אבל אל תשפוט." אמר באזהרה.
"נו דבר כבר." האצתי בו.
"היא… היא ראתה אותי במחששה,עם מישהי." הוא מיהר להשפיל מבט.
"וואלה?" האמת לא הייתי מופתע. אחרי הכל לידור נשאר אותו לידור שאני מכיר.
"כן." ענה חלושות.
"חבל." אמרתי באכזבה.
"אליאור, אני באמת מתחרט על זה. אין לי מושג אפילו מה עבר עליי שעשיתי את זה."
"אני אגיד לך רק דבר אחד, תעשה איתו מה שאתה רוצה. תיישם, לא תיישם, זו כבר החלטה שלך."
"אני מקשיב." הוא הביט בי מרוכז.
"אם אתה באמת אוהב אותה, תלחם עליה."
נכון, אני מאז ומתמיד התנגדתי לקשר של אביב ולידור, אבל עם אהבה אי אפשר ללכת ראש בראש. בסופו של דבר היא מנצחת הכל.
"תודה." הוא חייך החזרתי לו חיוך חזרה.
"טוב, נראה לי שאני אזוז. נפלתי עליך ככה פתאום." התנצלתי.
"תרגיש חופשי ליפול מתי שבא לך." אמר.
"אני אזכור את זה." חייכתי.
ושוב, נוצרה כמו מין שתיקה כזאת בנינו, כל אחד מרוכז במחשבות שלו.
מה שיפה בחברות של לידור ושלי, זה שלא משנה מה היה לפני כן או על מה רבנו. כשאחד בצרה, השני תמיד יהיה שם בשבילו, לא משנה מה היה.
קמתי מהספה, לידור קם מיד אחריי. "תודה על הכל," הודיתי לו.
"שולם?" הוא חייך והרים את הזרת שלו.
"באמת לידור?" צחקקתי. "מה אנחנו בגן נחמה?"
"או'ח, גן נחמה… איזה זיכרונות."
"אני זוכר איך הרסנו את הפינת בובות." חיוך התפרס על פניי כשנזכרתי ברגע הזה.
בגן לידור ואני היינו צמד חמד, צוות הרס כזה.
"טוב, שתוק נו, תביא כבר את הזרת." הוא צחק. מיד התחלתי לפרוץ בצחוק.
שילבנו זרת בזרת. "שולם שולם לעולם, אבטיח נפל לים."
"ברוגז ברוגז אף פעם, דביל." צחקקתי ונתתי ללידור כאפה בעורף. "אוי ואבוי לך אם נחמה הייתה שומעת אותך עכשיו." שנינו התחלנו לפרוץ בצחוק.
ככה זה, לידור ואני לא באמת יכולים להיות רחוקים אחד מהשני כל כך הרבה זמן. אומנם אנחנו לא אחים בדם, אבל מה שבטוח הקשר שלנו חזק. אנחנו בלתי ניתנים להפרדה.

•אביב•
"אביב?" נשמעה דפיקה עדינה על הדלת. "אביבי, תפתחי לי." נשמעה קולה של לינוי מחוץ לדלת. נאנחתי. קמתי מהמיטה כשהשמיכה מכסה את גופי ופתחתי את הדלת.
"היי," אמרתי חלושות.
"היי קטנה," לינוי ואני התחבקנו. "איך את מרגישה?" שאלה לאחר שהתנתקנו מהחיבוק.
"נורא." אמרתי בכנות.
התמונה של לידור ושל אותה פרחה בבית הספר לא יוצאת לי מהראש.
"אויש, אביבוש." היא התיישבה לידי על המיטה וחיבקה אותי.
"מה אני אעשה, לינה?" מלמלתי.
"זה לא יכול להימשך ככה, אביבי."
היא צודקת, זה באמת לא יכול להימשך ככה. אני צריכה להשלים עם זה שזה נגמר, שלידור המשיך הלאה ושאין שום סיכוי שנחזור איי פעם.
"את צודקת." אישרתי. "אני לא יכולה להמשיך לבכות עליו לנצח, שבוע זה מספיק." לינוי הנהנה בראשה לסכמה.
"די, את חייבת לצאת, להכיר חברים חדשים, ליהנות." אמרה בעידוד.
העפתי מבט בשעון הקיר הלבן אשר תלוי בחדרי. "טוב, אין זמן." מלמלתי וקמתי ממיטתי, פתחתי את ארון חיפשתי את חליפת הג'ודו שלי. הגיע הזמן לחזור.
"אביב?" לינוי הביטה בי בגבות מכווצות. "מה קורה?" שאלה בבלבול.
"שלב ראשון בתהליך השכחה מתחיל." עניתי בחיוך.
"הו, על זה אני מדברת." חיוך התפרס על פניה. "כל הכבוד, אחותי." לינוי חיבקה אותי ויצאה מחדרי.
עשיתי כמה ארגונים אחרונים ויצאתי כשהייתי מוכנה.
בדרך למתנ"ס התחלתי להרהר עם עצמי, אולי בכל זאת זו טעות ללכת?
הרי, לא הייתי בג'ודו יותר מחודש ועוד אחרי מה שקרה, אולי זה לא רעיון כל כך טוב?
'אני אחזור הביתה.' חשבתי לעצמי.
'עכשיו את רוצה לחזור הביתה כשאת שתי דקות מהמתנ"ס?' התערב הקול בראשי.
כן, הוא צודק. רעיון גרוע לחזור.
נכנסתי למתנ"ס, עליתי במדרגות במהירות. האימון התחיל לפני חמש דקות. "טוב, אז בקשר לתחרות הנוספת שתיערך בעוד…" נכנסתי בשקט אל תוך הסטודיו. "אביב, הרבה זמן לא ראינו אותך." אמר יואב בהתלהבות. המבטים של כולם הופנו אליי.
"כן, אני… היה לי קצת עומס." תירצתי וחייכתי חיוך מבויש.
"אני שמח שהחלטת לחזור." אמר בחיוך.
הצטרפתי לכולם למעגל. "גם אני שמחה." מלמלתי.

"טוב, האימון הסתיים. הייתם טובים." אמר יואב בתום האימון. "אביב, תישארי איתי לכמה דקות," הוא ביקש. הנהנתי בראשי.
חיכינו עד שאחרון המתאמנים ייצא. שנינו התיישבנו על אחד הספסלים בסטודיו.
"תראי…" הוא התחיל לומר, הסטתי את מבטי אליו והבטתי בו במבט חושש.
יכול להיות שהוא כועס עליי שלא הופעתי בסטודיו הרבה זמן או שלא הייתי מספיק טובה היום. התחלתי להעלות השערות לגבי מה שיואב הולך להגיד לי.
"אני אמרתי לך את זה לא פעם, אני אגיד את זה שוב, אני מאוד גאה בך על השינוי שעברת בשנתיים האחרונות." הוא אמר. "אני מאוד שמח שהחלטת לחזור, כי לדעתי את ההצלחה הכי מבטיחה של הקבוצה." באותו רגע אני חושבת שקצת התחלתי להסמיק.
"כולם טובים." הצטנעתי.
"כולם טובים, לא אמרתי שלא." הוא אמר. "אני רק אומר שיש כאלה שטובים יותר."
"אני לא מבינה…"
"בעוד חודש וחצי, תתקיים תחרות נוספת. אבל לא כולם הולכים להשתתף בה." הסביר. "רק שלושת המתאמנים הטובים ביותר."
"אני… מה אתה מנסה להגיד?" שאלתי בבלבול.
"מכל קבוצה אני צריך לבחור נציג אחד שייצג את הקבוצה ואני החלטתי שזו תהיה את."
וואו. הייתי המומה. מאיפה זה הגיע פתאום?
"אני… אני חושבת שיש בקבוצה הרבה טובים ממני." הודיתי. זו הייתי התחושה שלי תמיד, אחרי הכל אני דיי חדשה בקבוצה יחסית לשאר חברי הקבוצה.
"את זו שהגיעה למקום השלישי בתחרות הארצית, היחידה בקבוצה שהגיעה לשלושת המקומות הראשונים." הזכיר.
האמת, זה נכון. הרשיתי לעצמי לחייך חיוך קטן.
"אז מה את אומרת?" שאל בסקרנות.
"האמת, זה מרגיש לי לא ממש פייר. בכל זאת לא התאמנתי חודש ויש כאלה שהיו פה כל התקופה שהחסרתי, זה מגיע להם יותר." אמרתי בכנות.
"אביב, עם כשרון לא מתעסקים. הרווחת את זה ביושר."
"וואו, זה…"
"אולי לא הזכרתי את זה קודם, זו הולכת להיות תחרות עולמית, היא תיערך בצרפת."
"צרפת… תמיד חלמתי לטוס לשם," חייכתי חיוך חולמני.
"עכשיו, החלום הזה יכול להפוך למציאות."
"אני… אני לא יודעת מה להגיד." התקשיתי להתאושש מההלם שתקף אותי באותו רגע.
"אם לא אמרתי, הנסיעה היא למשך שבועיים. שבוע אימונים לפני התחרות, שבוע מנוחה לאחר התחרות. תוכלי לעשות שופינג." הוא ניסה לשכנע אותי.
האמת, ההצעה של יואב הייתה כל כך מפתה. זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו.
כל כך רציתי לטוס לשם, אבל אני לא יכולה להחליט החלטה כזו לבד.
"יש מצב אני חושבת על זה קצת ומחזירה לך תשובה?" שאלתי.
"יש לך עד סוף השבוע הזה לחשוב."
"אוקיי." מלמלתי.
"אני מקווה שתבחרי בדרך הנכונה בסוף."
"אל תדאג, בסופו של דבר מה שצריך לקרות קורה." השבתי. "הכל בידי שמיים." הרמתי את מבטי אל השמיים.
"אני סומכת עליו," הצבעתי על השמיים. "הוא יעזור לי לקבל את ההחלטה הנכונה."
כנראה שאחרי הכל ללכת לג'ודו זה דבר הכי טוב שיכול לקרות לי בשבועיים האחרונים.
מיהרתי לאסוף את חפציי, סגרתי את התיק ותליתי על כתפי.
ירדתי במדרגות המתנ"ס כשחיוך מרוצה מרוח לי על הפנים. אני לא מאמינה שהרגע יואב הציע לי לטוס לצרפת לייצג את הקבוצה. לי!
אני לא יכולה לתאר את ההרגשה הזו של השמחה שהייתה בי.
אני מתחילה להרגיש שלאט לאט הדברים מתחילים להסתדר אצלי.

•לידור•
עברו כמה שעות טובות מאז שאליאור הלך. אני כל כך שמח שהשלמנו. הוא היה חסר לי בשבוע האחרון.
השיחה שלנו עזרה לי להבין כמה דברים.
אני אוהב את אביב.
אני אידיוט גמור שנפרדתי ממנה.
בסופו של דבר, אחרי לא מעט מחשבות והרהורים החלטתי ללכת אליה. להחזיר אותה אליי.
בקשר לדולב… כבר נחשוב מה לעשות.
יצאתי מהמקלחת כשמגבת כרוכה סביב פלג גופי התחתון. הוצאתי לי בגדים נקיים מהארון. בחרתי את הבגדים הכי יפים שלי.
פוצצתי את עצמי בטונה בושם. עוד הערב אנחנו הולכים לחזור להיות ביחד. זה לא נקלט.
אוף, אני כבר משתגע מגעגועים.
אני מתגעגע לכל דבר אצלה. אם זה לעיניים הירוקות, אביב ואני לא צריכים לדבר, העיניים שלנו אומרות הכל.
לאף הקטן שלה, לנמשים על הפנים שלה.
אבל הכי הכי לשפתיה הרכות עם הטעם המתוק.
סיימתי להתארגן, העפתי מבט קטן במראה. לקחתי פלאפון ומפתחות. "על החיים ועל המוות." מלמלתי בזמן שפתחתי את הדלת.
נסעתי לבית של אביב. וואי איך אני מתרגש. התחלתי לרעוד מהתרגשות.

חניתי את האוטו ממול הבניין של אביב. ההתרגשות אצלי רק הלכה וגברה יותר.
פחדתי שאיך שאני אראה אותה אני אתרגש ואתחיל לגמגם מהתרגשות.
אולי… אולי בכל זאת עדיף לחכות קצת? חשבתי לעצמי.
'די כבר להיות פחדן, תעשה את מה שצריך לעשות!' צעק עליי הקול שבראשי.
טוב… ממילא אני כבר כאן. מאוחר מידי להתחרט עכשיו. הזכרתי לעצמי.
"טוב, מה שיהיה יהיה." מלמלתי וירדתי מהמכונית.
בדיוק כשהתכוונתי להיכנס לבניין אביב הגיעה. איזה טיימינג.
הסתכלתי עליה, על פנייה היה פרוס חיוך שירד איך שראתה אותי. שנינו נעמדנו אחד מול השנייה והייתה שתיקה לכמה רגעים.
מה אני עושה עכשיו?
איך אני יוצא מזה?
אוף, אני עוד שנייה קרוב להתנפל לה על הפה ולטרוף לה את הצורה.
"היי," היא שברה את השתיקה.
"היי," חייכתי חיוך קטן.
ואז שוב הגענו למצב של השתיקה.
'תגיד לה כבר!' האיץ בי הקול שבראשי.
"איך עבר עלייך השבוע?" שאלתי בהתעניינות.
יופי גאון, את השאלה הכי מטומטמת הייתי חייב לשאול אותה.?
"בסדר." ענתה ביובש. "חיים…"
עוד פעם שתיקה. חייב למצוא נושא לדבר עליו לפני שהיא תלך.
"תודה." היא שברה את השתיקה.
"על…על מה?" שאלתי בתמימות.
"שמעתי שמצאת לי את הפלאפון היום, אז תודה."
"אה. בבקשה." השבתי.
"אגב, מה חיפשת במחששה?" שאלתי בחשדנות.
"לא הייתי במחששה." היא התגוננה.
"הפלאפון שלך היה באזור במחששה." הסברתי.
"תירגע, לידור. אני לא התדרדרתי לרמה כזאת." אמרה בכעס.
"זה לא מה שהתכוונתי, פשוט זה…" ניסיתי להסביר את עצמי.
"עזוב. לא חשוב." היא נאנחה.
"מזל טוב." אמרה בחיוך מזויף.
"על מה?" שאלתי בבלבול.
"שמעתי שיש לך חברה חדשה." היא ענתה. שמעה? פ'חח ממש.
"לא, אין לי האמת." גירדתי בעורפי מהמבוכה.
"אה." היא מלמלה ומיהרה להשפיל מבט. "זה רק סטוץ."
"כן." אישרתי.
"תקשיב אני רציתי להגיד לך משהו." היא אמרה.
"אוקיי." חייכתי חיוך קטן.
כנראה שבכל זאת דברים מתחילים להסתדר, אנחנו הולכים לחזור היום. אני מרגיש את זה.
"אני…עברו כמעט שבועיים מאז… מאז שנפרדנו," היא הסתכלה על כל דבר אחר שהיה מסביבנו חוץ ממני.
"האמת, בקשר לזה אני רציתי…." החלטתי לאזור אומץ ולומר לה את מה שרציתי לומר.
"חשבתי על זה, אני לא רוצה שזה יהיה המצב בנינו." היא אמרה.
"גם אני." הסכמתי איתה.
"אני חושבת שאנחנו צריכים לחזור למצב הקודם." היא אמרה. "לפני שנהיינו זוג."
ידעתי שאנחנו עוד נחזור. רגע, מה?
"למרות כל מה שהיה, אתה חשוב לי."
הרגשתי כמו דקירה כזאת בלב, היא ויתרה עלינו. תכלס אני לא יכול להאשים אותה, אני זה שויתר ראשון.
"גם… גם את מאוד חשובה לי," בלעתי את רוקי. "יכול להיות שבתור ידידים ילך לנו יותר." חייכתי חיוך מזויף. ניסיתי להראות לה שהכל בסדר איתי, למרות שבתוכי נשברתי.
"כן." היא שידלה חיוך.
"טוב, אז…"
"אז הכל בסדר בנינו." היא חייכה. אוף, איזה חיוך יפה יש לה.
"הכל סבבה." שידלתי חיוך.
"טוב, אז אני אעלה הביתה, אני קצת עייפה מכל היום."
"כן, טוב כדאי שאני אלך."
"ביי, לידור." היא חייכה וחלפה על פניי.
"ביי, אביב." מלמלתי.
הבטתי באביב הולכת ומתרחקת וחייכתי חיוך עצוב.
לא האמנתי שהיא באמת המשיכה הלאה, זה היה ברור שזה יקרה מתישהו. ידעתי את זה. אבל לא רציתי להאמין שזה באמת יקרה.
איבדתי אותה. עכשיו אני נאלץ לשלם על הטעות שעשיתי, אני צריך להסתפק בלהיות רק ידיד, אני מקווה שאני אצליח.

•אליאור•
חשבתי על השיחה עם לידור. אולי הוא צודק, זה לא סוף העולם. אחרי הכל אני אוהב את ירדן, אני רוצה להיות רק איתה ושום דבר לא יעצור אותנו, גם לא קים וההיריון הזה.
אחרי הכל, קים יכולה לעשות הפלה או למסור את הילד לאימוץ. הרי ממילא לא אני ובטח לא היא רוצים להיות הורים עכשיו.
"אז מה אתה אומר?" ירדן העירה אותי ממחשבות.
"מה?" שאלתי מבולבל.
"שאלתי איזו שמלה יותר יפה, השחורה או האדומה?" היא הצמידה לגופה את שתי השמלות. פעם את האדומה ופעם את השחורה.
"שניהם." השבתי.
"יופי, אתה ממש לא עושה את הבחירה קלה יותר." אמרה ברוגז.
"מצטער, חיים שלי." התנצלתי.

"אליאורי," ירדן התיישבה לידי על המיטה.
שיחקתי עם הקופסה הקטנה שהייתה לי בכיס, התלבטתי מה לעשות. אני יודע שאמרתי שאתן לה את הטבעת בנשף סיום, אבל נראה שעכשיו זה מתאים יותר.
"מה יש, מאמי שלי?" ירדן העבירה את ידיה הקטנות על פניי.
"יש… יש משהו שאני צריך לשאול אותך." זהו, מעכשיו כבר אין דרך חזרה.
"מה קרה, מאמי?" שאלה בדאגה.
"לא, לא ציפיתי לעשות את זה ככה, עכשיו… זה…"
"לעשות מה, על מה אתה מדבר?" ירדן הייתה נראית קצת מבולבלת.
"ירדני, אני יודע שזה אולי ישמע קצת ישמע קיטשי, אבל אני חייב להגיד לך את זה." אני לא מאמין שזהו, אני עושה את זה. "מהיום שראיתי אותך לא הפסקתי לחשוב עלייך, אני ידעתי שיום אחד שנינו נהיה ביחד." ירדן הביטה בי בעיניה הירוקות הגדולות וחיוך התפרס על פניה.
"אני אוהב אותך, ירדן." הבטתי בה בחיוך. "אני אוהב כל חלק וחלק בך, אם זה את החיוך הממכר, או את העיניים הירוקות שלך שאני יכול להביט בהן שעות." ירדן הביטה בי בחיוך.
"אני לא חושב ש…"
"מה קרה, חיים שלי?" שאלתי בדאגה כשירדן החלה לפרוץ בבכי פתאום. מחיתי מעיניה כמה דמעות בוגדניות.
"זה בגללך." היא החלה לצחקק תוך כדי שדמעות זולגות במורד לחייה.
"מה עשיתי, אני?" שאלתי בפליאה.
"אתה מרגש אותי." היא מחתה כמה דמעות מעיניה.
"א'ח, איזה חברה רגישה יש לי." עטפתי אותה בחיבוק חם ואוהב ותוך כדי נתתי לה נשיקות קטנות באזור הצוואר שגרמו לה לצחקק. זה לא אמיתי כמה שאני אוהב אותה.
""נו תשאל כבר." היא צחקקה.
"מה?" שאלה בתמימות.
"אמרת שיש משהו שרצית לשאול אותי." הזכירה.
"הא, זה…" חיוך התפרס על פניי.
"כן, זה." היא חייכה.
לקחתי כמה נשימות עמוקות. "את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, בזכותך אני אחר, אני מאושר יותר, אני קם כל בוקר עם חיוך ואת לצידי. אין יותר טוב מזה." הבטתי בה היא העבירה את ידה על הקטנה על פניי.
הרגשתי שזה הרגע המתאים, הוצאתי את הקופסה הקטנה מהכיס. "ירדן שלי, עיניים שלי, חיים שלי, אושר שלי…"
"מה…מה אתה הולך לעשות עכשיו?" שאלה לחוצה.
"לא יכולתי לבקש חברה יותר מדהימה ממך, את הסיבה שאני קם בבוקר, את המשפחה שלי, ירדן." ירדן הביטה בי בחיוך וניסתה להילחם עם הדמעות שבצבצו מעיניה.
"האמת, תכננתי לעשות את זה בדרך יותר מקורית, אבל… לא משנה." פתחתי את הקופסה.
"ירדן שלי, יפה שלי, את האהבה הכי גדולה שהייתה לי ותהיה לי, את האחת שלי."
"אליאור, אני…" ירדן הייתה המומה.
לקחתי כמה נשימות עמוקות ונעמדתי. ירדן נעמדה מיד אחריי. ספרתי עד שלוש בלב. "אני יודע שאולי זה עוד מוקדם מידי ושאפילו לא הספקנו לגמור י"ב, אבל בכל יום שעובר אני מבין כמה מזל יש לי שאת שלי, אני לא רואה את החיים שלי בלעדייך, את האחת מבין כולן. אחת ויחידה בשבילי."
"אליאור." היא התחילה לבכות ולצחוק ביחד. "אני אוהבת אותך."
אחזתי בשתי ידיה והסתכלתי עמוק אל תוך עיניה הירוקות הגדולות ולאחר מכן שאלתי את השאלה המתבקשת. "תתחתני איתי?"