כל חיי המתנתי לרגע הזה – פרק 5

התיישבתי לי לבדי, בבית הקפה הישן אשר מוכר לי עוד מימיי כילדה קטנה ותמימה אשר עיניה מלאות שמחת חיים ומחשבותיה חסרות כל פחד, ילדה אשר זוג צמות זהובות אשר היו שוות באורכן שמשו כסמל הזיהוי שלה, ילדה בעלת שמלה ככלכלה מנוקדת או משובצת במגוון צבעי הקשת מלאי החיים..
לפעמים אילו ורק יכולתי לחזור בזמן הייתי חוזרת לימים הטובים ביותר של כל חיי, הימים שבהם לא עסקתי בחשבונות שצריך לשלם, בדאגה להוריי , בדאגה לבריאותי האישית או כמובן לכל הקטע הרומנטי אשר מסבך אותי.
בעבר המילה "אהבה" נחשבה כמילה בעלת גועל ובושה רבה, תמיד אמרתי שלעולם לא יתנשק כי זה מגעיל מאוד, היום מה לא הייתי נותנת על מנת לנשק..
רגע, באמת את מי?
"אני מצטער שאיחרתי!" אמר ליאם בקול מתנשף ורכן לעברי על מנת להגיש לי חיבוק מתנצל.
עוד לפני שהוא פרס את זרועותיו הארוכות, כבר הייתי מוכנה ומזומנה, כדבר אשר מורגל מלידה, כדבר אשר אני מוכנה לעשות באופן קבוע בכל מקום ובכל שעה אשר תהיה קיימת.
"על מה בדיוק להצטער..?" שאלתי מעט בבלבול, איני רוצה לראותו עצוב אפילו לרגע אחד, טוב לי כך, שהוא מחייך, שהוא זורח כקרן שמש חמימה ואישית משלי, הוא עצמו, הבן אדם .. המלאך הזה אשר הצליח לגרום ללילה שחור ומבייש להפוך תוך פחות מדקה ללילה הטוב ביותר בחיי, המואר ביותר.
"על האיחור, אני מבטיח שזה לא יקרה שוב .. ליאל". הסביר את עצמו באטיות, אך כשאמר את שמי אמר זאת בעיניים נרגשות מעט, במבט מהופנט אך גם רענן ושובבי במעט, מבט אשר לאחר שנייה גרם לי להתבונן בו, מקרוב יותר, באור מואר יותר, ופשוט להיסחף להפנוט הבלתי נשלט הזה.. מיופיו העדין, מקולו העמוק במעט אך הכובש, מהדרך שבה הוא סורק את המקום ואז אותי, המבט שלו כה שימח אותי וגרם טלטל מחדש, גרם להרגיש כיצד הדם משתולל אך לקפוא בו זמן בדרך בלתי מוסברת, איני רוצה כך.. אני רוצה להרגיש באופן חופשי ומשחורר בזמן שאני לצדו, לא להרגיש..
לא להרגיש מאוהבת , מאוהבת באהבה ממבט ראשון שאני בטוחה באלפי אחוזים שהיא חד צדדית בלבד.
"זה בסדר ליאם, קורה שצצים דברים בחיי היום יום שלנו". אמרתי בחצי חיוך, נסתי עד כמה להראות נורמלתי ושפויה, לא מתלהבת יותר מידי, נסתי לחכות את הבעת פניו הקלילה אך בתוך תוכי ידעתי שאני נראית כה מגוחכת ומצחיקה, הוא צחקק במיוחד ואני השפלתי את ראשי מנסה להסתיר עד כמה שניתן את לחיי המאדימות מרוב עלבון ובושה.
"השתפרת מאז אתמול בערב?" שאל אותי לפתע בדאגה מעטה והתקרב לכיווני.
הוא.. הוא דואג לי, הוא דואג לי! ליאם פיין המושלם רוצה לדעת על שלומי!
אין מילים לתאר את השמחה הלא נגמרת הזו, שמחתי יותר משמשחתי אתמול והיום כשהציע לי להיפגש עמו.
"קשה לשכוח שברון לב שכזה, אני גם לא רוצה לשכוח את הנער הזה.. רק להתגבר, אך אני מנסה להשתקם מחדש עד כמה שאני יכולה באופן קבוע". הסברתי מעט בעצב וחבקתי את עצמי, אני מאוהבת בו אך נמצאת כאן עם ליאם והרגשות משגעים אותי אודותיו, למה אני מסבכת את עצמי יותר? אם אינני בטוחה בכלל עד כמה עוד אהבה נותרה מהקשר הקודם שלי למה לי בדיוק להתחיל לפתח רגשות חזקים לשני ועוד להסכים להיפגש עמו?
אך אני לא רוצה, לא יכולה ולא מסוגלת לחשוב על המחשבה המזעזעת הזו שאני אסרב להיפגש עם האדם אשר גרם לי בין רגע להרגיש סוף כל סוף מוחזקת, מוחזקת כמו שמעולם לא הייתי בעבר, אני יודעת שאיני אסלח לעצמי אם אעשה מעשה כה אכזרי שכזה, אך אם הוא גם יתחיל לפתח רגשות כלפיי.. אפילו אחוז קטן ומסכן שבלתי אפשרי, זה לא הוגן כלפיו ואיני מוכנה לחשוב על המחשבה המורטת עצבים הזו שאני אפגע במלאך שלי.
"חשבתי על כך אתמול בלילה, התאמת שחשבתי עלייך כמעט כל הלילה.." הודה מעט בביישנות אך במהירות מבטו התיישר לכיווני וגורם לי להשתתק מחדש כשעיניו נוקבות את הבעת פניי לאחר מה שאמר. בגלל השיתוק הוא לא היה יכול לראות שאני להוטה לצווח זאת בקולי קולות , לצווח 'מאז שעזבת אנך מצליח לצאת מראשי!' , להראות לו עד כמה זה משמח אותי אור העובדה שהוא חושב עליי, ולא מחשבה מהירה אלא כמעט לילה שלם..
אולי הוא גם מתאהב בי? אפילו באחוזון הקטן?
לא, זה לא הוגן, אני יכולה להתאהב בו אך לא לפגוע בו, אנו יכולים להיות ידידים אך לא בני זוג, בכך אני בטוחה.. איני מוכנה לפגוע בו, לנצל אותו כמפתח לפתרון בעיותיי, הוא לא כזה אך הוא אלול להרגיש כך.
"באמת..?" שאלתי בלחש ובקול צייצני מנסה להוציא הגה מהשיתוק התקיף אך הקטיפתי בו זמנית. "על.. על מה חשבת ?"
"אם הבחור הזה גרם לך כך לברוח מבין זרועותיו בלי להילחם עלייך, לחפש אותך בכל העיר, את לא ראויה לו! אני יודע שאנחנו מכירים רק 24 שעות אך אני בטוח שאת היית הבת הזוג המדהימה והמסורה ביותר בעולם ועובדה שעדיין כואב לך עליו, באמת אהבת אותו אך את חייבת להבין שבימנו יש גברים שאינם חושבים או מרגישים כמוכן.. גברים שלא שווים דמעות אלא שווים סטירה, אני יודע שזה מזעזע את כל עולמך ולא משנה מה אני יאמר תחושת הבגידה עדיין תיתפס בך בחוזקה, החיים חייבים להמשך, הם לא עצרו והם לא יעצרו עד הנשימה האחרונה, עד אז עדיף שלא תעבירי את הזמן הזה באבל אלא בהנאה". נאם לי ליאם בסבלנות ובאטיות, הוא נגע בקצוות אצבעותיי בעת הנאום, הנאום החברי, הכנה, המוצלח והטוב ביותר בכל חיי..
הוא גרם לי להרגיש מיוחדת, גרם .. גרם לו להרגיש לי כזבל ולי כמלכה, הוא תוך נאום אחד קצר שינה את כל מחשבותיי.
האם הוא גרם לי להתגבר עליו? בין רגע? לא.. באמת אהבתי אותו, אין סיכוי שלאחר שיחה קצרה ליאם גרם לי לשכוח ממנו לגמרי, אבל זה כבר קרה, ולא פעם אחת, וגם בלי נאום חגיגי שכזה, הוא גרם לי להרגיש שאני באמת חשובה לכמה אנשים בעולם הזה, והוא מביניהם, האם אני באמת חשובה לו? אם זה נכון זה יכול להיות הדבר המדהים והטוב ביותר שאוכל לדעת!
לא העובדה שאני והוא נחזור אלא העובדה שאני חשובה לליאם, אך קשה לי להאמין ששכחתי ממנו לגמרי.. הדבר חסר כל היגיון, להיתפס במשך חודשים באותה תחושה, ובלי שום קשר לבגידה, במשך שנתיים וחצי, קשה להתרגל למשהו שאתה בעצמו לא מאמין שאפשרי בנושא שכזה.. אך אם וזה אפשרי, אני חייבת לליאם את כל הטוב שאוכל להעניק לו, כי הוא מצליח להעניק לי, ואני מרגישה מחויבת ומסורה אליו בדרך כלשהי מיוחדת..
אך לא כהחזר כספי או מתנה חוזרת , אלא כהחזר אשר מגיע מעמקי לבי ונשמתי, כהחזר אמתי ללא שיקולי דעת או היסוסים.. כהחזר אשר מלא בהשלמה ובטהורה.
אך עדיין, תחושת הקריעה הזו קורעת אותי וצובטת בחוזקה בכל מקום ואיבר בגופי ומונעת ממני מלהראות לליאם את הרגשות שלי, אני מנסה להיאבק לא למעני אלא למענו , למען ליאם, אך הדבר מלווה בקושי רב אשר גובר עליי במעט בדרך קשה להסברה.
"תודה ליאם, איני יודעת אפילו כיצד לתאר.. כיצד לתאר למה שגרמת לי כרגע.." מלמלתי בלחש וקרבתי את אצבעותיי עוד יותר לידו המלטפת.
"ספר לי משהו עליך.." אמרתי בחצי חיוך.
"יש המון מה לספר, אני אדם מרתק!" צחקק בהתפעלות והשתחרר מהאחיזה שלי בידו.
מעט התאכזבתי אך לא הראיתי זאת כמובן, מה כבר יכולתי להגיד? החזק בי על מנת לגרום לי לטוב? זה נשמע כה נואש..
"רתק אותי!" התגריתי בו מעט.
"אתמול על מנת לגרום לחבר שלי לחייך נסנו להכין פנקייקים, אני לקחתי פיקוד והמטבח פשוט התפוצץ! ריח הגז עבר בכל חלל הבית , עכשיו אני גר בבית של לואי". אמר בזמן שהחל לצחוק ללא יכולת לחדול.
"איך פוצצתם את הגז?!" שאלתי צוחקת יחד איתו.
"הלוואי שהייתי יודע, זה פשוט קרה!". המשיך לצחוק על חשבונו ועל חשבון חבריו, איזה חמוד!
"וגם פעם אחת שרפתי את טלפוני במיקרוגל.." החל לספר.
"שרפת? טלפון? מיקרוגל? את זאת אני חייבת לשמוע..!" אמרתי בסקרנות.
"חזרתי הביתה והבית היה שומם מאדם, אז פתחתי את הפריזר והוצאתי משם את הדבר הראשון שמצאתי, שניצל קפוא. בכל מקרה הטלפון היה על גבי הצלחת, לא הבחנתי בכך והנחתי על גבי הטלפון עצמו את השניצל, הכנסתי למיקרוגל במהירות ולאחר פחות מחצי דקה הרחתי ריח של משהו שרוף, כמו שרפה מחניקה שכזו.. פתחתי במהירות את המיקרוגל וראיתי שעל השניצל יש נוזל בצבע שחור.. במהירות זרקתי אותו לפח וראיתי את הטלפון היקר שלי, זיכרונו לברכה, מומס, כשחלקיקיו יוצאים ממנו בצורה מזעזעת – זה היה קטלני!!" סיפר בהתלהבות לצד תנועות ידיים גדולות ומרשימות במיוחד.
למרות הנושאים השטותיים והצחוקים אשר גורמים לקשיי ריכוז, עדיין הקשבתי לו, הוא שיתף אותי בחוויותיו ברצון רב, צחקתי יחדיו עמו, נתתי לא מספר עצות קטנות שהיה צריך..
הרגשתי שאנו זורמים אחד עם השנייה כגלים אשר פוגעים ברכות בחוף המוזהב, נספגים בעדינות ובקצב תואם בעומקו וכך התהליך חוזר על עצמו בדרך מושלמת.
כה נהניתי היום, לא רציתי שהרגע הזה ייגמר.. כה המון זה לא רק שלא הרגשתי כמו מה שאני מרגישה כשהוא רק מדבר מילה קטנה וילדותית, אלא גם המון זמן לא צחקתי..
כנראה שאני גם חוזרת להיות ילדה קטנה ותמימה..
והכול בזכותו, בזכות ליאם.
לפתע נערה אחת אשר גדולה ממני בשנה בשיעור נמהר, קראה לכוונו בכעס מצליף .
"אתה שוב לא מגיע? אולי חדול כבר מלייבש אותי באכזריות!" .

~משהו מסתורי שקרה כמה שעות לפני הפגישה של השניים~

"אני היום לא יוכל להגיע לבאולינג.. מצטער.."
"אבל הבטחת ש.."
"אני יודע מה הבטחתי אך לא כל החיים סובבים רק סביבו או סביבה".
"אתה נשמע כה מנופח כרגע.."
"אני מצטער שאיני מר. מושלם".
"אנו רוצים חבר לא.."
"שקט הוא מגיע!"
*מישהו יורד לסלון ומתקרב לשניים באטיות ובמגושמות*
"אני לא רוצה ללכת היום.."
"אבל.. אבל אנחנו רוצים שתהיה שמח"
"אתה יודע שלא משמנה מה יקרה היא לא תחזור, אבדתי אותה על שטות, על אי הבנה דבילית!"
"אז למה אתה לא עושה דבר מה בנידון?"
"כי אין בידיי לעשות דבר.."
"לא, זה כי אתה מוותר".