כל חיי המתנתי לרגע הזה – פרק 8 חלק ב'

"למה אתה מתכוון ליאם?" שאלתי בתקיפות ובכעס, אם יש דבר אחד שאינני רוצה הוא שירחמו עליי, שיביטו בי בהבעות פנים מלאות צער ובכאב, במבטים המביכים האלו אשר לא עוזרים בכלל אלא רק מחלישים אותי וגורמים לי להתבייש במי שאני, במה שהמשפחה שלי..
ומתי שהם מושיטים את היד התומכת, הם מושיטים מתוך רחמים, ללא טיפת אהבה.. רק כי לא נעים להם, בצביעות, וזה מה שליאם עושה כרגע, מרחם עליי, למרות שאם חושבים על זאת מהצד השני, ליאם אינו מכיר אותי כלל חוץ מעצם העובדה שבגדו בי, הוא לא יודע על אמי, על אבי הנוטש, על אחי אשר מתרסק בתוך תוכו, על המצב הכלכלי, האיומים.. הוא לא יודע דבר שיש לו בכלל סיבה לרחם.
אולי הוא דובר אמת ואני מי שהוזה שהוא משקר?
"הניחי לזאת, בבקשה, בואי נעביר נושא שיחה". הפציר בי ולפני שהחל לדבר שטויות התנגדתי.
"אם אתה לא אוהב אותה למה לך להישאר עמה בקשר?" שאלתי בבלבול מתעלמת מהיערה שלו.
"כי אני רוצה להישאר אתה!" אמר כמעט בצעקה אך ריסן עצמו וגבו התקשח במעט, מתרחק מפניי, לא רציתי את הרווח הזה בנינו, הרווח אשר מותיר אותי בודדה, קרה, אשר גורם לי לעשות הכול רק בשביל להשיב אותו אליי, קרוב אליי, להיזכר, להעריץ ולהתמכר כל פעם מחדש לחום גופו ויופיו העילאי אך גם מעבר לזאת ואפילו יותר – התוכן שלו, אופי ייחודי אשר לא פגשתי מעולם.
"לא, כי אתה פחדן.." מלמלתי בלחש מפחדת לפגוע אבל מה שחייבים לומר פשוט חייבים לומר, אמרתי זאת בכאב אבל לא רציתי שהוא יפגע וגם שינהג בצורה לא הוגנת לשרון, הוא פוגע בעצמו ורק עכשיו אני רואה איזה עול כבד הוא נושא על גבי גבו.. אך מדוע? למה לו להיפגע, להיחלש, לעשות דברים שכאלו – דברים אשר קשורים למקבץ האהבה, למה מתוך חובה ולא מתוך זכות פז אשר ניתנת פעם אחת בגלגל חיים שלם?
"אני לא כל כך בטוח.. אני פשוט יודע שהיא בן אדם בלתי נסבל". אמר בכאב ועצם את עיניו מקמץ את ידיו לאגרופים ונושם עמוק, לא יכולתי לראות זאת בלי להזיל דמעה, בחיים לא ראיתי גבר שהוא לא רוני כך, וכשראיתי זאת, ובעיקר אותו, הייתי מוכנה לתת או לעשות הכול על מנת לעזור לו, לחזק אותו, להיות שם יחד אתו ברגע הזה, לתת לו את כל החוזק שנצבר בי ולהעביר אליי את הכאב
זה היה עינוי , היה תוקפני וקשה במיוחד.. התקרבתי אליו והעברתי את ידי בעורפו ברכות כשידי השנייה נוגעת בלחיו, גופי דיבר ברגעים האלו ללא כל שליטה שהי והפעם גם לא התנגדתי לרצון האישי שלי, אלא זרמתי עמו.
ידעתי שאני באמת אוהבת אותו, שלא משנה עד כמה אני אכחיש או אתנגד או ירגיש בחוסר ביטחון לגבי זה, אני אוהבת. ורק אני וגופי יכולים לעזור לו כרגע ואני מוכנה לזה כאילו וכל חיי התכוננתי לרגע הזה, לרגע שבו אני מחזקת אותו .
"אולי תתחיל מההתחלה?" אמרתי ברכות. "מה בדיוק היא עשתה שאתה לא אוהב אותה?".
הוא לא התנגד לי, אפילו במעט התקרב אליי.. הרגשתי מנותקת מהעולם, מהמציאות, מאני עצמי, הרגשתי רק אותו, הרחתי רק אותו, שמעתי רק אותו, הרגשתי את לבי אשר פעם בכל שנייה יותר ויותר ואת גלי החום הצוהלים מהקרבה אשר אנו חולקים ברגעים אלו, הקרבה המתוקה והמקסימה ביותר שאפשר לחלוק..
ואני חולקת זאת עם ליאם.
ואיני מוכנה לעזוב מהאחיזה, איני מוכנה להפסיק אותה גם עוד מליוני שנים לא משנה מה יקרה או מה יצוץ באמצע החיים, בעצם רק אם הוא ינשק אותי.. למרות שזה לא יקרה אך זה לא משנה לי, אני כאן, קרובה אליו ומרגישה בתוך חלום אר לעולם לא נחלם.
"כשהכרתי אותה בהיא בהחלט הייתה נערה מאוד נחמדה שאהבתי והערכתי, אך הזמן עבר והכרתי אותה באמת, היא נהייתה נערה אחרת, בוגדנית, תככנית, נערה אשר אי אפשר לסבול! אך סבלתי בגלל שהנחתי שזו תקופה מסוימת, עד שהיא בגדה בי.. זאת הייתה סטירה שאי אפשר לסבול". הסביר בלחש ולקראת הסוף , דמעה קטנה ומלוחה נזלה באטיות על גבי לחיו מעינו הבוהקת בשלמות, הדמעה הותירה מאחוריה שובל מים לח עד שנספגה אל עמקי עורו העדין, ניגבתי את שובל המים אשר הטיפה הותירה, הטיפה המצולקת בכאב ובחולשה תהומית, לא יכולתי לראות זאת, זה היה קשה מידי, פשוט בלתי נסבל, הוא בכה.. ליאם בכה, הוא נראה כה מסכן, כה תמים וחסר אונים בו זמנית וזה שבר אותי לאלפי רסיסים קטנים וזעירים אשר בלתי נראים אך מורגשים בחוזקה ובבהירות מלאה, הלב שלי הפסיק לדפוק, גם הצמרמורת, הזיכרונות, גלי החום המרקדים..
הכול נשכח, רק הדמעה הארורה הזאת הייתה בראשי וגרמה לי.. גרמה לי פשוט גם לבכות קצת אך במהירות מחיתי לעצמי בשקט את הדמעות, נשמתי עמוק מנסה להיות חזקה למענו.
"היא נשמעת איומה, אני כה מצטערת ליאם.. " נסתי לומר בשפתיים רועדות אשר לא אפשרו לי לדבר בצורה רגילה ונורמלית. "אתה לא ראוי לך, היא לא ראויה לך, אל תשאל למה זה פשוט כך, מגיע לך הרבה יותר מאשר הבגידה הזו ולה מגיע סטירה .." אמרתי במהירות לפני חניקה פנימית וחיצונית נוספת באופן טבעי.
"אך מדוע אתה נשאר עמה?" שאלתי בסקרנות אך עדיין ידיי הרועדות חסרות כל שליטה לטפו אותו ברעד מוכאב .
"בגלל שהיא .. ליאל, היא מאיימת עליי שתגלה משהו שרק היא יודעת, יש לה הוכחות, אני פשוט חייב ליאל, חייב!". אמר בשנאה והתנתק ממני שוב אך הפעם הותיר אותי דוממת מלאת רחמים.
"סוד..?" שאלתי בלחש יותר נכון ביני לבין עצמי אך הוא לא שמע זאת כמובן.
"אינך יכול להתנגד לה?" התעשתי במהירות ורצתי אליו.
"אם תמצאי פתרון זה יהיה משמח מאוד!" אמר בזלזול.
"תאמר לה את האמת, שהאהבה כבר לא קיימת אך עדיין תשמרו על קשר".
"אין לה לב, אין לה נשמה, היא תכעס במיוחד" שלל את הרעיון , זה די ביאס אך המשכתי.
"אני בטוחה שאם והיא תשמע זאת היא גם תעדיף להיפרד, למה להיות אם מישהו שלא רוצה אותך?" הצעתי בחיוך קטן מלא תקווה.
"היא זקוקה לחבר בשביל מקום לגור בו.." אמר מעט בלחש אך כבר הייתי קרובה אליו.
"אין לה משפחה?!" שאלתי מעט בצחקוק, דבר מטופש .
"המשפחה שלה לא יכולה לגדל אותה.. המצב לא טוב.. " אמר בגמגום מנסה להתחמק מכך.
"אבל אחותה היא חברתי הטובה ביותר, איזו בעיה?!" שאלתי בתוקף שיגלה, אמה בבעיות? ממתי? איך? למה?
לא שאני יוכל לעזור במשהו אם לעצמי איני עוזרת אך לתמוך תמיכה נפשית של חברה בהחלט בידיי לעשות.
"זה הבית שלי, אני מניח שאני צריך להיפרד אך תודה למרות הכול, את בהחלט שונה". חייך אליי לפני שנכנס לביתו.
"שונה?" שאלתי בפחד וחוסר ביטחון.
"כן, אך זה טוב". אמר בפנים מלאי תקווה ונשק ללחי שלי ברכות.
נשיקה שעדיין הותירה אותי קפואה דוממת מלאת אהבה והערצה, נשיקה אשר גרמה לי להרגיש אותה ולהתעמק בה, למרות שזה היה בלחי, זה היה מדהים.
אני מאוהבת.