כל כך שונים פרק 31+32: [פרק כפול]

נקודת המבט של שירה:

נכנסתי לחדר שלי, הורדתי את הנעליים ונפלתי על המיטה.
למה החיים שלי צריכים להיות כאלה מסובכים?
למה כשאני חושבת שהכל מסתדר ויש לי חבר שדואג לי יותר מההורים שלי, הוא מוותר עליי כל כך בקלות?
כאילו נכנסתי לו לחיים בטעות והוא מנסה להוציא אותי משם?
שמעתי שדופקים דפיקות קלות בדלת, לא קמתי לראות מי זה.
רק הטבעתי את פניי בכרית, לא רוצה לראות אף אחד עכשיו.
שמעתי את הדלת נפתחת ונסגרת.
" מי שזה לא יהיה תצאו מפה " אמרתי ולא זזתי מהמיטה.
– " גם אם זה אני? " שמעתי את הקול שלו.
הרמתי את הראש והצצתי לראות אם זה הוא.
זה הוא, אלידור.
הוא חייך חיוך קטן, התקרב וישב על המיטה שלי.
" מה אתה רוצה? " שאלתי וחזרתי לכרית.
– " שתקומי ותבואי איתי לבחוץ " הוא אמר.
" אין לך משחק לראות? " שאלתי.
" מה יקרה עם ברזיל תפסיד? " הוספתי.
– " זה ברצלונה " הוא גיחך.
– " שיפסידו, אני מעדיף לא להפסיד אותך " הוא אמר ועם כל הדמעות עלה לי חיוך אוטומטי על הפנים.
מזל שהוא לא ראה.
הוא נשכב מעליי ושם את ראשו על כתפי.
" אני מצטער " הוא לחש.
הוא סובב את פניי אליו.
" תבטיחי לי שתהיי איתי עד הסוף " הוא הביט בי בעיניים שלו.
– " תבטיח לי שתהיה אמיתי איתי " החזרתי לו.
הוא הוריד את ראשו אל הכרית ואז התרומם.
" בואי " הוא אמר והקים אותי מהמיטה במהירות.
יצאנו מהחדר כשהוא אוחז בידי ומריץ את שנינו במדרגות למעלה.
– " אלידור לאן? " שאלתי.
" להראות לך שאני אמיתי איתך " הוא אמר ופתח את הדלת של הגג.
הוא נכנס ראשון, הסתכל על הנוף ועמד בקצה של הבניין.
נכנסתי גם והתחלתי להתהלך בזהירות, הייתה רוח קרירה וחודרת לגוף, אבל היה שקט ואהבתי את זה ראיתי אותו יושב בקצה הגג.
התקרבתי אליו וישבתי לידו.
הוא לא הסיר מבטו מהנוף. היו מלא מלא אורות קטנים וצבעוניים שהאירו בחושך.
" לא תמיד הייתי מה שאני היום " הוא הוציא את המשפט הזה מהפה.
" הייתי הרבה יותר גרוע " הוא הוסיף.

" זה התחיל משאני זוכר את עצמי. מכירה את הילדים הטחונים האלה, אלה שרוצים משהו ולא צריכים אפילו להוציא את המילה בבקשה מהפה שלהם ויום אחרי ההורים שלהם קונים להם אותו? אני לא מאלה. אבל תמיד רציתי להיות כזה " הוא הביט בי, ובלעתי רוק.
" פעם אחת גנבתי לאיזה ילד כזה צעצוע יקר שחלמתי שיהיה לי אותו בתור ילד, כי מההורים ידעתי שאני בטוח לא אקבל אותו אז וויתרתי מראש על לבקש מהם " הוא תפס אבן ביד וזרק אותו בחוזקה.
זה לא שאני מאשים את ההורים שלי, היינו שמונה אחים ואני לא אגיד שהיה קל. הם דאגו שתמיד יהיה לחם על השולחן, דאגו שנלמד, דאגו שנישן טוב…אבל אני רציתי יותר מזה, לא רציתי להיות חלק מהמשפחה הזאת, התביישתי בה ועוד יותר בעצמי.
כשהגעתי לגיל 12, ברחתי מהבית. הסתובבתי ברחובות, לא ידעתי מה אני מחפש אבל ידעתי שלבית אני בחיים לא חוזר.
וכמו כל ילד מטומטם, הציעו לי כסף בתמורה לכך שאני יגנוב ממישהו את הארנק שלו. לא חשבתי פעמיים וקפצתי על ההצעה.
ככה זה התחיל ונמשך לגניבות מבתים, מבנקים, הדרדרתי לסיגריות, לא עבר יום אחד בלי שסיימתי פקט סיגריות. נהנתי מזה, סוף סוף הרגשתי שאני יכול לקנות לעצמי מה שאני רוצה ומתי שאני רוצה. הפחד משתהיה בלי כסף לא היה בכלל. הבוס שלי הפך להיות החבר הכי טוב שלי. הוא היה שם לצידי, הוא גידל אותי באמת עד שיום אחד " הוא עצר.
היד שלו התחילה לרעוד והוא התחיל להתנשם בכבדות.
" יום אחד הוא ניתק איתי קשר. מצאתי את עצמי בלי כלום, מרושש, בלי אף אחד.
עברו כמה חודשים ואז ראיתי אותו. רצתי אליו, שאלתי אותו מה קרה והוא החטיף לי אגרוף בפנים.
הוא אמר שעוד פעם אחת ואני מתקרב לאזור שלו וזה לא ייגמר טוב. לא הבנתי.
המשכתי להסתובב ברחובות, ואז ראיתי את אליאב. אליאב אחי. אחרי שנים שלא ראיתי אותו " הקול שלו רעד.
" הוא שאל אותי מה קרה לי בפנים, אמרתי שזה כלום ושזה יעבור. הוא לא האמין. הוא שאל אותי מי עשה לי את זה ולא שיחרר מהעניין.
לא רציתי להגיד לו אבל הוא לחץ עליי, הוא רצה לקחת אותי הביתה אבל התנגדתי.
אמרתי לו שינסה לרדת מהעניין כי הוא באמת לא קשור.
יום למחרת אני מקבל שיחת טלפון.
' דומה לך אח שלך ' שמעתי את הקול של הבוס מדבר.
' הזהרתי אותך, אמרתי לך לא להתקרב אליי, אבל אתה שלחת אנשים אחרים, חבל באמת חבל '
' תגמור אותו ' שמעתי אותו אומר למישהו.
שמעתי ירייה והטלפון נפל לי מהיד.
אח שלי הגדול, אליאב. הם הרגו אותו. הרגו אותו בלי שהוא עשה להם שום דבר. הם הרגו אותו כי הוא רצה להגן עליי ואני? אני הבאתי את זה על עצמי.
אין יום אחד שאני לא חושב עליו.
הם טורחים להזכיר לי אותו כל פעם שאנחנו נפגשים למקרה שאני ישכח.
ההורים שלי לא מחשיבים אותי כבן שלהם יותר, הם שלחו אותי לפנימייה כי הם לא מסוגלים להסתכל לי בעיניים.
זה דוקר אותי בלב יום יום.
עכשיו את מבינה? אני לא רוצה שזה יקרה שוב, אני לא רוצה שהם יפגעו בך או במישהו שקרוב אליי " עברה בי צמרמורת והדמעות כבר הספיקו למלא את פניי.
לא הצלחתי להוציא מילה מהפה. רק הסתכלתי עליו.
" זה אני.
אני לא רוצה שתהיי מחוץ לחיים שלי, אני לא רציתי שיהיו בינינו דברים לא פתורים, אני רציתי להגן עלייך, רציתי לשמור עלייך " הוא אמר ושם את ידיו על ידיי.
" אני יודע שזה לא יהיה אותו דבר בינינו עכשיו, אבל לא יכולתי להשאיר אותך עם כל זה, את חושבת שזה לא כאב לי שראיתי אותך בוכה?
זה כאב וזה עדיין כואב.
אבל אני יודע שכשאני איתך, את נותנת לי ביטחון, את משאירה אותי שפוי בתוך כל הדבר הזה וזה הדבר היחיד שאני מבקש ממך " הרגשתי את ידיו מלטפות את לחיי ומוחות את הדמעות.
" אני רוצה אותך איתי, תמיד "
" אני אוהב אותך " הוא אמר את שלוש המילים האלה והרגשתי שזה הכי אמיתי.
סוף סוף הרגשתי שזה הוא.
אלידור.
לא הייתי צריכה יותר מזה כדי לדעת שאני אוהבת אותו.
הוא נישק אותי והפעם לא הייתי צריכה יותר מזה כדי לדעת שגם אני אוהבת אותו.
התנתקנו וחיבקתי אותו חזק חזק.
– " תחליף את החולצה הזאת דחוף, אדום וכחול לא באים ביחד " אמרתי והוא צחק.
הרגשתי את הפעימות של הלב שלו מתמזגות עם שלי.
– " גם אני אוהבת אותך " לחשתי.