‘כמו בימים שהיה ברור שרק נאהב כמו בלילות שבכינו אז ביחד..’ אליאור ובר פרק 6

– מנקודת מבט של אליאור –

יצאנו מהבית אחרי כמה דקות שאנחנו הולכים כל אחד במחשבות שלו "לאן הולכים?" שאלתי אותם.
"לאיזה בן זונה אחד" לידור אמר עצבני כשהוא מאגרף את הידיים.
"מה הוא עשה? זה קשור לבר?" שאלתי בחוסר סבלנות.
"זה לא משנה, יש משו שהוא צריך לשלם עליו ועכשיו זה יקרה" אביאל התפרץ והמשיך ללכת.
המשכנו ללכת והגענו לפראק
"יבן זונה אתה חושב שאתה תיגע באחותי ותצא מזה נקי" לידור הלך וצעק על מישהו, הוא הסתובב ולידור נתן לו בוקס בפנים והוא החזיר לו
"ימזדיין על מה שעשית יש מחיר" אביאל צעק עליו ונתן לו בוקס בבטן הוא ניסה להחזיר אבל אלירן תפס אותו מאחורה אסי, רון ואלידור הרביצו לו גם הוא התחיל לדמם ואסי רון ואלידור עזבו אותו אלירן שחרר אותו נתתי לו בוקס ומהחוזק של המכה הוא עף אחורה ירקנו עליו והלכנו לכיוון הבית שלהם.
"מה הוא עשה לבר?" אסי שאל את אביאל.
"עזוב אינלי כוח לדבר על זה" ענה לו.
המשכנו ללכת עוד כמה דקות הגענו לבית ונכנסו לסלון, וראינו את בר בוכה על הרצפה כשהיא מחבקת את הרגליים שלה, לידור ואביאל הלכו אליה מהר!
"בר מה קרה?" לידור שאל אותה כשהוא מתכופף לחבק אותה.
"כולם שונאים אותי זה מה שקרה" היא אמרה לו.
"מי זה כולם??" אביאל שאל אותה.
"הבנות, אתם, ואימא ואבא" ענתה בבכי.
"אימא ואבא לא שונאים אותך הם אוהבים אותך! ואנחנו מתים עלייך! ואת יודעת את זה, והבנות גם לא, אתן מכירות מגיל שנה איך הם ישנאו אותך?!" לידור אמר לה כשהוא ממשיך לחבק אותה ומנגב לה את הדמעות.
"הם כן תאמין לי הם שונאות אותי אני יודעת את זה'" היא צעקה, אביאל עזר לה לקום והם עלו למעלה.

– מנקודת מבט של בר –

כבר חודש וחצי עבר מאז מה שקרה אני לא מפסיקה להקיא והייתי צריכה לקבל אבל זה מאחר לי.
בבוקר לפני שהלכתי לבית ספר קניתי את הבדיקה והשארתי אותה בבית בשירותים אף אחד לא יודע על זה.
עליתי לחדר נעלתי אותו ונעלתי את שירותים לקחתי את הבדיקה היו שתי פסים בדקתי מה זה אומר, והיה רשום שזה חיובי.
אין אין אני הולכת למות ההורים שלי יהרגו אותי ואחים שלי בכלל.
התקשרתי לשירן אני חייבת לדבר עם מישהו "כן??" היא ענתה.
"שןשן אני צריכה לדבר איתך" אמרתי לה מתאפקת לא לבכות.
"אל תקראי לי ככה, ומה קרה שאת מתקשרת או מדברת איתי היום לא אמרת כלום" היא שאלה אותי.
"אני לא יכולה להגיד לך אבל בואי אליי" אמרתי לה.
"אין לי מה לדבר איתך, את ניתקת איתי את הקשר בלי להגיד כלום הסתדרת בלעדיי כמעט חודשיים אז את יכולה להמשיך להסתדר בלעדיי, אל תתקשרי אליי ואל תדברי איתי" אמרה וניתקה.
התקשרתי לשני, רותם, אור ולירון אף אחת לא רוצה לדבר\לראות אותי או אפילו לשמוע ממני, ואני לא יכולה לספר להן, מספיק שאביאל ולידור יודעים על זה ומבחינתי אם הם לא היו יודעים על זה היה יותר טוב.
אין לי עם מי לדבר ואין לי למי להגיד את זה.. נהרסו לי החיים! לתמיד! וכולם שונאים אותי!
ההורים שלי? העדיפו את הנסיעה הזו והשאירו אותי פה עם אחים שלי, אביאל ולידור? כל היום צועקים עליי ואביאל הרביץ לי ואני לא יסלח לו על זה בחיים לא משנה אם הוא כעס או לא הם אף פעם לא הרימו עליי יד לא משנה כמה הם כעסו הם בחיים לא עשו את זה.
והבנות? עכשיו גם הם שונאות אותי..
עוד מישו רוצה לשנוא אותי???
ישבתי על הרצפה עם רגליים מקופלות וחיבקתי אותן בבכי. בכיתי על הכל! על כל מה שהיה ומה שקרה..
"בר! מה קרה?" לידור שאל כשהוא מתכופף אליי.
"כולם שונאים אותי זה מה שקרה" אמרתי.
"מי זה כולם??" אביאל שאל אותי.
"הבנות, אתם, ואימא ואבא" עניתי בבכי.
"אימא ואבא לא שונאים אותך! הם אוהבים אותך! ואנחנו מתים עלייך! את יודעת את זה, והבנות גם לא! אתן מכירות מגיל שנה איך הם ישנאו אותך?!" לידור אמר כשהוא ממשיך לחבק אותי ומנגב לי את הדמעות.
"בואי איתי" אביאל אמר.
"לאן" שאלתי אותו לא מבינה.
"למעלה.. תתקלחי, תירגעי, ותלכי לישון.." אמר ונתן לי יד, קמתי איתו ועלינו למעלה. נכנסתי להתקלח הוא חיכה לי בחדר כשסיימתי יצאתי לבשתי פיג'מה והלכתי לישון הוא יצא מהחדר וירד למטה.

קמתי בבוקר נכנסתי לאמבטיה צחצחתי שיניים ושטפתי פנים
יצאתי לבשתי חולצת סריג שחורה ארוכה עם ניטים עליה בכתפיים, ג'ינס שחור ארוך, ונעלי בובה שחורה
מרחתי טיפה מסקרה בריסים בלי איילנר ובלי שפתון, ענדתי עגילים מזהב ושחור שמתי דאורדורנט ובושם הוצאתי את האייפון מהמטען לקחתי איתי תיק וירדתי למטה.
אביאל ולידור סיימו לאכול ויצאנו לכיוון בית ספר, נסענו באוטו של לידור וכשהגענו כל אחד הלך לכיוון אחר – הם הלכו למחששה ואני לכיתה שם הלכתי לסוף הכיתה התיישבתי שם ושמתי אוזניות התנתקתי מהעולם ושוב בכיתי על זה שהחיים שלי חרא.
אור, לירון, רותם, שיר ושירן נכנסו לכיתה וצחקו , ואז מישו התקשר אליי.
'כמו בימים שהיה ברור שרק נאהב כמו בלילות שבכינו אז ביחד..'
"יבת זונה את תשלמי על זה" הוא צעק.
"מה? על מה?" שאלתי לא מבינה.
"אל תשחקי איתי! את רצית את זה בדיוק כמוני!" הוא אמר לי.
"מ…ה אני לא ר…ציתי כלום, רק רציתי ל…לכת הביתה" אמרתי לו בחצי גמגום, חצי בכי.
"תסתמי! ותגידי לאחים שלך שלא קרה כלום, הבנת? אם את לא רוצה שיקרה עוד משהו.." אמר וניתק.
התקשרתי לאביאל הוא לא ענה לי, גם לידור לא ענה, אז התקשרתי לאליאור
"בר? קרה משו?" שאל לחוץ.
"כן, תביא לי את אחים שלי" אמרתי לו במהירות.
"את בסדר?"
"תביא לי אותם כבר" צעקתי עליו והבנות הסתכלו לכיווני.
"יפה שלי מה קרה? את בסדר?"לידור שאל.
"למה?" שאלתי מתעלמת.
"מה למה?"
"למה? למה הייתם חייבים ללכת כשביקשתי ממכם לא ללכת.. למה?"
"ללכת לאן?" שאל לא מבין.
"נו די לשחק אותה, אתה יודע טוב מאוד לאן. למה היית חייב ללכת איתו מכות? כדי להראות שאתה גבר?"
"אמרתי לך כבר מי שנוגע בך אני מזיין אותו מכות!" אמר בעצבים.
"כן אבל לא חשבת עליי! מספיק נהרסו לי החיים.. אתם רוצים להרוס לי אותם עוד??" אמרתי.
"מי הורס לך את החיים בר? אל תשגעי אותי" אמר בכעס.
"טוב, אז תביא לי את המפתח אני רוצה ללכת לבית ואני לא שואלת אותכם!"
"את לא הולכת את נשארת ללמוד כל היום" הוא אמר את זה כאילו זה מובן מאליו.
"לא! אני הולכת.." אמרתי מתעלמת.
"חכי אני בא" הוא אמר לי מיואש, הוא ניתק את השיחה ואחרי 5 דקות הוא בא והיינו אני הוא והבנות
"תביא לי את המפתח"אמרתי
"לא מביא לך כלום! אמרתי לך שאת נשארת" התעצבן.
"לא אני לא ודייי להגיד לי כל הזמן מה לעשות, כי ראינו מה יצא לכם מזה"
"דיי בר לא טוב לך טוסי להורים" צעק עליי, היו לי דמעות בעיניים אני לא מאמינה שהוא באמת אמר את זה עכשיו.
"אני יודעת מה רעיון טוב! כדאי באמת שאני יטוס ולא יחזור לפה יותר אין לי מה לעשות במקום שרק צועקים עליי מרביצים לי ו'אוהבים אותי' כמו שאמרתם אתמול או שבכלל אני ילך ולא יחזור" צעקתי עליו
"בר את יודעת שלא התכוונתי לזה ככה ומזה 'אני ילך ולא יחזור'??"
"אתה יודע את המשמעות" אמרתי בשקט.
"תסבירי מזה" דרש
"למות" מלמלתי
"סתמי ואל תדברי ככה" אמר ומשך אותי לחיבק חזק.
"תן לי ללכת נו" אמרתי וניסיתי להשתחרר.
"את לא הולכת דיי היית בבית מספיק את לא חוזרת לשם"
"ואני ימשיך" אמרתי לו בקרירות
"למה הסתגרת ולא פתחת לנו תראי מה נהיה ממך" הוא אמר לי והסתכל עליי מלמעלה.
"להגיד לך למה? אתה יודע למה" אמרתי בזלזול.
"לא למה?" שאל לא מבין.
"בגלל מה שקרה, זרקתם את השקיות נכון??'
"לא זה בבית קחי אותם ושימי בארון"
"לא אני לא ילבש את זה גם ככה וחוץ מזה אתם לא רציתם שאני לא ילבש את השורטים האלה לא? אז הנה תתרום תזרוק או תשרוף אבל אל תחזיר לי אותם ובמיוחד לא תשורט הירוק" אמרתי לו בשקט.
"תפסיקי להיות סתומה! את לא צריכה להפסיק ללבוש קצר רק בגלל הזין הזה! למה מי הוא בכלל" אמר לי בכעס
"לידור, תעוף ממני!"
"אני לא! בר זה לא ככה"
"זוז ממני ואל תדבר איתי, ונכון אני סתומה כי חזרתי לבית לא הייתי צריכה לחזור בחיים" דחפתי אותו ממני וישבתי במקום שלי, הוא נאנח ויצא מהכיתה
"בר? את בסדר?" שני שאלה
"כןכן" עניתי מהר
"מה יש? מה קרה?"
"כלום, לא אמרת לי אתמול שאת לא רוצה לדבר איתי? מה קרה?" עקצתי..
"זה לא ככה.. את ניתקת איתנו קשר התקשרנו ולא ענית לא באת לבית ספר ואתמול היית בבית ספר ולא באת להגיד שלום היית יכולה לשלוח בהודעה שאת בבית ספר או משו אפילו את זה לא עשית"
"אז זה אומר שאתן צריכות להפסיק לדבר איתי? עזבו תעשו מה שאתן רוצות הייתי צריכה לדבר איתכן ואפילו לא שמעתם מה יש לי להגיד ישר שפטתם אותי אם הייתן שומעות מה קרה הייתן מבינות"
"למה מה קרה?"
"א…אנס…ו א…ות…י" אמרתי לה מגמגמת
"מהההה? מתי?" היא צעקה והתחלתי לספר להם הכל מהרגע שברחתי מהבית ועד הרגע שחזרתי הביתה חוץ מהקטע על אליאור, התחלתי לרעוד ולבכות.
ברחתי למגרש, שם ישבתי על הרצפה וחיבקתי את הרגליים ובכיתי
היו לי פלאשבקים- נזכרתי שוב בהכל צרחתי, בכיתי! הרגשתי שוב מלוכלכת ומגעילה
אליאור בדיוק עבר ראה אותי על הרצפה והוא בא אליי
"יפה שלי מה קרה?" הוא שאל מתכופף.
"זוז ממני"
"עשו לך משו?" הוא שאל מחבק אותי
"דייי בבקשה לא עשיתי כלום עזוב אותי" צעקתי עליו והוא זז קם והלך, הבנות באו אליי
"די בובי אין פה אף אחד"
"יש יש פה הוא חיבק אותי"
"אין פה אף אחד זה רק אנחנו"
"דיייי אני רוצה למות עזבו אותי" קמתי והלכתי לכיוון המחששה, המסקרה הייתה מרוחה והיה לי מין פס שחור מתחת לעיניים
"זה הכל בגללכם! בגללך! אתה אשם בזה! אני שונאת אותךךך!" צעקתי על אביאל איך שנכנסתי
"במה אני אשם???" צעק.
"בהכל! בהכל אתה אשם! בגללך זה קרה.. למה? למה עשית את זה? למה?"
"במה בר? מה עשיתי?"
"הרבצת לי כשאמרת שאתה תגן עליי אבל עשית הפוך, בגללך הוא אנס או…תי! בגללך! אתה אשם!!!" נפלתי על הרצפה ובכיתי! אני לא יודעת איך נשארו לי דמעות אחרי שבכיתי כ"כ הרבה…
לידור קם התקרב אלי וישר משך אותי אליו לחיבוק החזק – האוהב שלו!
ואביאל לא ענה, בעצם אף אחד לא דיבר – היה שקט.