"כן המפקד." פרק 21: "נזכרת"

"כל חיי השתדלתי לעשות המיטב." גו'נתן אומר כשאנחנו כה קרובים,
אני מרגישה את הנשימות שלו פוגעות בפני ומטלטלות אותי.
"זה אמור להיות לא בסדר שהתאהבתי בך." הוא אומר בקול חלש, אבל עוצמתי כלכך.
עיני נעוצות בידי שעל חזהו, אני מפחדת להרים את עיני.
להרים את עיני ולאמת עם עצמי את הרגע, להודות בראשי שהתאהבתי במפקד שלי.
"אתה יודע מה אתה אומר בכלל?" אני אומרת בלחש, רוצה לדבר בלחש שלא ישמע את דברי,
"אתה יודע למה אתה נכנס ברגע שאתה אומר את המילים האלו שלך?" אני מהדקת את הקול.
גו'נתן מסתכל בעיני ואני בשלו.
ונזכרת בהכל.

נזכרת ביום שקמתי מהזחילה אליו עם כל הגדוד, וראיתי אותו לראשונה, גבר שזוף עם הרבה סיכות, וארונות על המדי ב' שלו . אני זוכרת את עצמי מרימה את מבטי אליו ורואה עיניים ירוקות וזוהרות נעוצות בי, שיערו היה בצבע פחם יחסית ארוך שמגיע עד ללסת המשורטטת שלו שהיה אפשר לשים לב אליה אפילו בחום של 38 מעלות וזיפים בולטים לעין.

נזכרת בלילה שהוא החליף אותי במשמרת כי ראה שקשה לי. רציתי להוכיח את עצמי ולא לתת לו להחליף אותי אך הוא פקד עלי ללכת לישון. העיניים שלו היו כלכך חדות ונקיות,
כמו עייני זאב.

נזכרת ביום שהלכתי לקרוון שלו בשביל לקבל עזרה במטווח. גו'נתן ידע שזה תאריך ההלוויה של הורי והתעקשתי להישאר את השבת שמגיעה לי. והוא עשה את עצמו כלכך קשוח אך הטיקים בעיניו הופיעו מולי בפעם הראשונה, ואני רק חיכיתי לרגע שהוא כבר יוריד את המסכה,

נזכרת שהוא עטף אותי מאחורה במטווח בניסיון לעזור לי. הוא לחש בכלכך טבעיות ובחודרניות את המתבקש עלי לעשות בשביל לפגוע במטרה, והייתה לו ללא ספק בליטה ממכנסיו,

נזכרת שהוא כעס עלי ועל מייקל שלא שמענו שצריך לסדר את החדרים והתעצבנתי כלכך. וזה גרם לי לפלוט ברגזנות את המתרחש מאתמול. הרגשתי את עיני בוערות בשנאה,

נזכרת שלא היה לי בית להתארח בו מפני שדודה לא יכלה לארח אותי וגם כן אלה.
הוא פתח את דלת הקרוון בחולצה לבנה שהייתה צמודה לגופו בצורה מושלמת והדגישה את שריריו החסונים והעבים. הוא אמר לי "תשני אצלי." בכלכך הרבה ביטחון,

נזכרת שהינו בתחנת הדלק והתמקחנו על זה שאני יכולה לשלם בעצמי וקראתי לו המפקד, והוא תיקן אותי לגו'נתן.
זכיתי להכיר את בל ודן והיינו איתם כל היום. הייתי כלכך מבולבלת ולא הבנתי איפה אשתו של גו'נתן. כשהתארגנתי הרגשתי את ההרגשה שאני לא שוכחת עד הרגע הזה. שאני באמת שווה משהו, יצאתי מהדלת של החדר בציפייה שגו'נתן יאמר לי רק כמה אני יפה, כלכך רציתי בזה, והוא היה כלכך אדיש אלי. ממש פיתחתי אובססיה של שנאה אליו.

נזכרת כשהגענו לחתונה ב"בית על הים" בתל אביב והיה כלכך מרהיב שם, ושם הכרתי את לאון שכלכך הבהיל אותי, האם אני יודעת את התשובה למה הוא הביל אותי כלכך? כנראה שלעולם לא אגלה.

נזכרת שהוא החליט לקחת אותי אל נחל דן, ושם גילנו שהוא התנגש במשפחתי והעיף אותה אל הנחל הזורם והרג אותה. שהסתכלתי עליו והבנתי שזו היא סגירת מעגל מן השמים.

נזכרת שהתעוררתי בבית של גו'נתן מעולפת ומייקל היה שם, הרגשתי שהוא הגיבור שלי.
שהגענו אל הבית מלון הייתי רק צריכה זרועות פתוחות שיחממו אותי ויאהבו אותי, הייתי כלכך חשופה ופגיעה, הייתי צריכה שמישהו יחסה אותי.

נזכרת שבשעה 12:13 המחבלים התקרבו אל האוהל של גו'נתן והוא היה חשוף ללא כל הגנה, יריתי. בכלכך פזיזות, העיקר שלא יפגעו בו. והבנתי שבפזיזות שלי הוא כנראה נפגע מהכדורים שלי, רצתי אליו והתנפלתי אל זרועותיו שגיליתי שהוא בסדר.

נזכרת שהייתי במשרד של גו'נתן והוא הרעיף עלי מחמאות, לא הבנתי למה הוא כלכך אוהב.. מפני שהצלתי את חיו מהמחבלים? מפני שהוא באמת חושב שאני כלכך טובה? תהייתי כלכך מה קורה כאן.

נזכרת בפלשבק שהיה לי שהייתי במצב שתיים על עברי שאינו מפסיק לדהור בי,
ש מוריס אמר לנו לקום מן הרצפה ואמר לנו שהגיבור שלי גו'נתן הלך למילואים לעזה.

נזכרת שעבר לו שבוע מיגע ומתיש ללא כל הודעה מגו'נתן, וכשעמדנו בח' לאון הופיע פתאום, כלכך נבהלתי. הוא הביא לי מעטפה שבה המכתב של גו'נתן שגרם לליבי לצוף ברגשות מבלבלים. הסתכלתי על הירח הלבן עם הכתמים, והבנתי.
הבנתי שבדבר כלכך טהור ומאיר, יש כתמים.

נזכרת שהייתי בדרכי אל הבית של גו'נתן וביילתי את כל היום שלי עם בל ודן, הצטלמנו, הכנו עוגה, טינפנו את הבית בקמח ובעיקר היינו מגובשים בשביל גו'נתן. דיברתי עם בל והבנתי שיש לגו'נתן אח בכלא אך היא לא סיפרה לי על בעלה. אני זוכרת שהשיחה הזאת הייתה קשה לבל. נכנסתי למיטה הגדולה והשדים מתעוררים בסדינים במיטתו של גו'נתן.

נזכרת ששמתי במכתב של גו'נתן את התמונות שלי, דן ובל במעטפה ושלחתי אליו. חזרתי אל הבסיס ועשיתי את שמירת הלילה שלי עד הבוקר, עיני כמעט מעצמו ופתאום שמעתי "יסמין?"

נזכרת שלאון הסביר לי במשרד שהוא לא יאפשר לי לשלוח מכתבים יותר אל גו'נתן כי אני אסבך אותו, הייתי כלכך נחושה כמו לביאה. לא עניין אותי כלום חוץ מזה שאני אמשיך לשלוח מכתבים אל גו'נתן. עברו להם חודשיים,שבועות,ימים,שעות,דקות ואני וגו'נתן התאהבנו דרך מכתבים. כל הגדודים היו מכווצים מול טלוויזיה אחת. הייתי לחוצה ודואגת. שגו'נתן לא בין ההרוגים.

נזכרת שכלכך הרבה אנשים באו אל בית החולים, כולם אוהבים את גו'נתן. עלה לו השחר והגיע הלילה, נכנסתי אל חדרו של גו'נתן , גיליתי עיניים ירוקות לא נראות וליבי צנח מלראות את האהוב מהמכתבים שלי שרוע ככה על המיטה. הכתי אותו כלכך חזק עד שנרדמתי,
אך יד חמה ואוהבת העירה אותי.

נזכרת בגבר עם עיניים ירוקות וזוהרות שנראות לעיני, ליבנו דפק בחוזקה וגופנו השתלבו בשכיבה אחד על השנייה עד שגו'נתן התעלף.
התפרקתי. לאון היה צריך לראות אותי מתפרקת ולהרגיש את האגרופים שלי בחזהו כשהייתי כלכך חלשה. נזכרת שזכיתי להתעורר למריבה בין בל לבעלה אביאל ולהכיר במבט חטוף את ליאור בנם.

נזכרת במשפט של לאון ווקר, שהולך לשנות את חיי.

"יסמין?" גו'נתן מסתכל עלי ומוציא אותי מהזיכרונות שלנו. אני מביטה בעיניו לעוד כמה שניות ויודעת שאני צריכה לעשות את זה,
צריכה לעשות את המעשה הנכון,
יודעת שאני עושה פעם ראשונה משהו שיהיה לי טוב להמשך חיי.
צריכה לחשוב על עצמי.
"גו'נתן, אני מצטערת."