כנראה שאת אמילי , פרק שני

" אמא !" עניתי לה בדיוק שיצאתי משער בית הספר , עונה לאמא עם טון הכי מתלהב ומתרגש שיכולתי לייצר , לא רציתי שהיא תדאג לכלום , גם ככה היא פחדה לעזוב אותנו לשלושה שבועות לנסיעת העסקים הקבוע שלה ושל אבא לצרפת .
הסברתי לה שהכל הולך כשורה וטום דואג לכל העניינים הטכניים בבית החדש . דיברנו כמה דקות נוספות ואז כבר סיימנו את השיחה ואני נאנחתי בהקלה ומתיישבת על ספסל קרוב , מחטטת בטיק כדי למצוא את בקבוק המים שלי ונתקלת במצית הזהוב , נזכרת בסיפור המשעשע מהבוקר .
אחרי מספר שניות של חשיבה החלטתי להתקשר לטום , לא התמצאתי בעיר אלו היו הימים הראשונים אבל הבעיה היא שטום החליט לא לענות ואני גליתי שאני אובדת עצות .
" צריכה עזרה ?" שמעתי מרחוק , מחייכת למשמע הקול המוכר והרמתי את מבטי .
"מה יהיה?כבר נתת לי מצית במתנה היום" אמרתי לאורי שהתקרב אליי,מחייך את החיוך הלבן שלו..
" את צריכה טרמפ או לא ? את יכולה ללכת גם ברגל אם כ"כ בא לך " הוא אמר לי ונפנף במפתחות רכב , גורם לי לצחוק .
" האמת שהייתי הולכת ברגל אם ידעתי איך , אני חדשה פה " אמרתי לו והוא צחק .
" , באמת ? לא שמנו לב " הוא אמר לי בציניות והושיט את ידו , הפעם כדי לעזור לי לקום ולמשוך אותי מהספסל , מוביל אותי אל כיוון מגרש חנייה לא רחוק .
" אז … אתה בכיתה י"ב ? בגילי ז"א ? " שאלתי והוא צחק .
" למה , לא היית יוצאת איתי אם הייתי יותר קטן ממך ?" הוא שאל וגלגלתי עניים .
" סביר להניח שלא , אתה יודע . אני לא בקטע של קטנים " אמרתי לו ב ונכנסתי אל הרכב השחור והמבריק שהוא פתח , שולחת לו את חיוכי וחוגרת את עצמי בזמן שהוא מעיף את תיקו למושב האחורי וחוגר את עצמו כשהחיוך על פניו לא יורד , חיוך מרוצה כזה .
" כן אמילי , אני בכיתה י"ב , האמת שאני לומד בי"ב 3, מוכר לך מאיפה שהוא ?" הוא שאל אותי והפניתי אליו את מבטי , הוא לומד בכיתה שלי ? אין מצב …
" ואללה " אמרתי , צוחקת בזמן שהוא מתניע את הרכב ויוצא מן החנייה של בית הספר .
" אז מה מקור השם ? " הוא שאל אחרי מספר דקות בה הוא התחיל לנסוע , מנסה לשבור את הקרח.
" המשפחה שלי היא צרפתייה , כשאני ואחים שלי היינו קטנים עלינו כולנו לארץ " אמרתי לו והוא הנהן בהבנה ואז שלח את ידו והפעיל את המערכת שהשמיע שירים מקפיצים .
" שאלת אותי מקודם באיזה כיתה אני , מה את רומזת , שתרצי לצאת איתי ביום מין הימים ?" אורי שאל אותי כשהוא עצר באחד מן הרמזורים , אחרי שאמרתי לו את הכתובת לבית שלי .
" אל תקפוץ מהר מדי למסקנות אורי , אני לא רומזת כלום " אמרתי לו בחיוך , ממשיכה את ההצגה שאני יודעת לעשות הכי טוב שבעולם .

****

נכנסתי אל הבית שהיה לשם שינוי ריק אבל מאורגן ומסודר כמעט מיסוד , לא הבנתי איזה שד קפץ לבית והחליט לסדר אותו אז פשוט עליתי למעלה אל החדר טום , אחי הגדול ממני בשנה , שחוץ מלחכות לגיוס המיוחל שלו הוא פשוט עצלן ברמות שלא עושה כלום חוץ מלישון ולצאת למסיבות .
מעליו יש את לירוי בן העשרים, שכבר התגייס לצבא לפני שנתיים , מלבד שני אחים יש גם עוד אחות גדולה , לורן , שהיא כבר נשואה עם ילד קטן שפשוט עושה חשק לאכול אותו מרוב שהוא חמוד .
פתחתי את דלת חדרו של טום , רואה אותו מסדר את בגדיו בארון .
" אל תגיד לי שאתה זה שסידרת למטה !" שאלתי בהלם , אבל טום צחק והסתובב אליי .
" למה נראה לך , דודה מוניק הייתה פה , היא הלכה בדיוק לפני חצי שעה , הייתה חייבת להוציא את הילדים שלה מהגן אבל היא הזמינה אותנו לארוחת ערב , איך היה בבית ספר ?" הוא שאל אותי ונאנחתי , מה כבר יכולתי להגיד לו ? היה בסדר , הכרתי מישהו חדש אבל המועקה בתוכי לו פסקה .
" הכל היה טוב טומי , אני יורדת קצת למטה " אמרתי לו ויצאתי מן החדר יורדת לקומה התחתונה ומשם הגינה הגדולה , מתקרבת אל שפת הברכה ומתיישבת , מכניסה את רגליי אל תוך המים הנעימים והקרים .
עברנו לעיר הזאת בגללי , האחים שלי עזבו את חברים שלהם בגללי , בתקווה שאולי אני אצא ממה שטבעתי בו , בתקווה שאני אשתקם ואהפוך להיות הילדה שפעם הייתי.
יונתן מת באמצע החיים ואני הפכתי להיות זונה , במובן הכי קשה של המילה , כי חיפשתי נחמה באנשים אחרים , חיפשתי חלקיקים מהאישיות שלו באנשים אחרים אבל לא מצאתי , אפילו לא חלקיק . ההורים שלחו אותי למטפלים הכי נחשבים בארץ , אבל שום דבר לא הצליח באמת להחליש את הכאב שהפך להיות דבר של מה בכך , דבר שבלעדיו היום לא עובר . בגלל זה התחלתי לעשן , כי הסיגריות נתנו מרגוע זמני, אבל הן בכל זאת הצליחו להשתיק את הכאב לקצת זמן , יותר טוב מכלום זה בטוח. אחרי שהוא מת הציורים שלי הפכו קודרים יותר ויותר , צבעים כהים שיכלו בכלות לבטא את מה שבאמת הרגשתי עמוק בתוכי .