כפילים – פרק 2 חלק א'

*נק' המבט של נינה*
הדבר הראשון שעשיתי כשנשכבתי במיטתי באותו ערב, ומיד כשהתעוררתי בבוקר לאחר מכן, היה לחשוב. אהבתי את בק במשך שלוש שנים, אם לא יותר, אבל תמיד נדמה כי האהבה שלנו היא חד צדדית. תמיד היינו ידידים טובים, ולמרות זאת או שהוא מעולם לא הבחין בכך, או שהוא תמיד ניסה להתעלם מאהבתי אליו.
נראה שהוא העדיף כל נערה אחרת בכיתה על פניי. יכולתי להבין אותו. לא הייתי כל כך יפה או כל כך נחשקת בבית סיפרנו.
הסיבה שבגללה בכיתי אתמול בשרותים במשך חצי שעה לפחות, הייתה שטותית למדיי. בק הבטיח לחזור איתי מבית הספר וללוות אותי הבייתה, אבל כמובן שאפריל הייתה חייבת לגנוב אותו ממני, שוב.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהוא וויתר עליי, והאמת היא, נמאס לי מהיחס המזלזל שלו.
אפילו פול, אחד החברים הטובים של בק וידידי הטוב ביותר, מתעקש שאוותר עליו.
כשיצאתי מהשרותים, עיניי היו אדומות ונפוחות מבכי, ולכן התאמצתי לא להרים את מבטי. יכולתי להבחין שהמנקה הזה שם עמד שוב. הוא נשען בנינוחות על דלת הכניסה לשרותי הבנות ונתמך במטאטא שהחזיק בידו. מראהו העייף והמיוזע, בשילוב עם עמידתו הנינוחה, גרמו לו להראות כאילו דיגמן למגזין אופנה.
עיניו היו חומות והסתירו סודות גדולים, ושערו השחור והחלק היה דיי ארוך, יחסית לשיער של בן. חולצת הטריקו הירוקה שלבש נצמדה לגופו וחשפה שרירי בטן חטובים. השתדלתי שלא לבהות.
הוא נראה צעיר מאוד, צעיר מניקו לפחות בחמש שנים, ומבוגר ממני בערך בשנתיים. האמת היא, שלא הבנתי למה הוא בחר לעבוד דווקא בתור מנקה בבית ספר תיכון, כשכל האפשרויות עוד פתוחות לפניו.
כשהרמתי את מבטי, שמתי לב שגם הוא הביט בי. הוא הביט בי במבט בוחן, מלא חמלה, שלא התאים לחיצוניותו הקשוחה וחסרת הרחמים. עמדנו כך, במשך כמה דקות. הוא בחן אותי במבטו ואני ניסיתי לפלס את דרכי החוצה מפניי שהוא חסם את הכניסה.
"אני יכולה לעבור?" מלמלתי בקול שקט.
"את בסדר?" הוא ענה על שאלתי בשאלה אחרת.
"זה לא ענייניך." היית תוקפנית מדיי מבלי להתכוון. " אני מצטערת, אני פשוט חייבת ללכת"
"בסדר" הוא אמר ונימת קולו נשמעה שלווה, כאילו ההערה שלי כלל לא עניינה אותו.
"אני אעזור לך עם התיק." הוא השעין את המטאטא על הקיר הסמוך והרים את התיק שלי.
לא התנגדתי שיעזור לי. וכך פסענו בשתיקה, זה לצד זה, עד שהגענו לשער בית הספר.
הוא השתהה מעט לפני שהושיט לי את התיק, ולבסוף, כשנתן לי אותו, הודיתי לו בחצי מלמול
וחמקתי דרך השער. הוא נשאר שם שניות אחדות לאחר שיצאתי ואז הלך לדרכו.
כשהשעון התריע שהשעה כבר שבע וחצי, הבנתי שחלמתי בהקיץ יותר מידיי והתחלתי להתארגן לקראת עוד יום בבית הספר. למרות שהייתי אמורה להיות עצובה בגלל בק, הייתי דיי מאושרת מסיבות אחרות.
הגעתי לבית הספר עשר דקות לפני הזמן והתיישבתי במקומי. מרוב שעמום, שרבטתי קהל של אנשי מקל על מחברת המדעים שלי. השתדלתי לא להרים את מבטי מן המחברת על מנת לא לראות את מי שנכנס לכיתה. הדבר לא עזר לי להתעלם מבק, מפני שזיהיתי את קולו הרך מיד כשאמר "היי נינה" אבל, גם אז לא טרחתי להרים את מבטי. למזלי, הצלצול הגואל הגיע וחסך ממני הסברים. תהיתי איך שערו של בק הסתדר היום, בתספורת הקוצים הפרועה, או שסירק אותו הצידה כמו שאני אוהבת.
בדיוק כשגברת תומסון, המורה להסטוריה, נכנסה לכיתה, נשמע קולו של המנהל בכריזה. "ניקו סנטס ומאט ראיין מתבקשים להגיע אל משרד המנהל. מיד."
ידעתי מיהו ניקו, המנקה של בית הספר, אבל תהיתי מיהו מאט ראיין. ככל הנראה אחד התלמידים של ט' , הם תמיד מסתבכים בצרות.
רגע לפני סוף השיעור, דלת הכיתה נפתחה. הוא עמד שם, על מפתן הדלת, באותה נינוחות וחוצפה האופיינית לו. זה שוב היה המנקה. "אני צריך את נינה…אלווה?" הוא ביטא את שמי כאילו מעולם לא שמע על בחורה כזאת, אבל ידע שמדובר בי כי הוא הביט ישירות לתוך עיניי.
"כמובן" אמרה המורה וסימנה לי לצאת החוצה. קמתי ממקומי ויצאתי מחדר הכיתה בזריזות, לפני שתשנה את דעתה.
"מה?" שאלתי אותו בחוסר עניין כשעמדנו מחוץ לכיתה והוא סגר את הדלת. כשדיברתי איתו, ניסיתי לגרום לו להאמין שאנחנו אותו דבר. אנשים מאותו סוג. ושבעצם לא אכפת לי משום דבר. ניסיתי להוכיח לו את זה בעיקר כי ידעתי שראה אותי בוכה.
"לא כאן" הוא סימן לי בידו לבוא אחריו. הוא נראה נינוח ורגוע, כאילו זה לגמרי נורמאלי, והוא מוציא משיעורים על מנת לנהל שיחות חולין על בסיס יומי.
ניסיתי לדבר בעוד שהוא הוביל אותי במורד המדרגות, אל רחבת הכניסה של בית הספר.
"תראה…" התכוונתי להגיד לו שאני לא מבינה מה הוא רוצה ממני, אבל הפסקתי את עצמי כשהוא נעצר לבסוף.
"תראי" הוא חיכה את נימת קולי בלגלגנות..
"אתמול נגנבו כמה תיקים אישיים של תלמידים, שלך ושל כמה חברים שלך כנראה."
"ולמה אני אמורה לטפל בזה?" הבטתי בו במבט הכי מזלזל שיכולתי.
אבל, כשההבנה הכתה בי, לא אמרתי דבר. רק דפקתי את ידי על מצחי.
הם חושבים שאנחנו גנבנו את התיקים האלה. העובדה שיצאנו אחרונים מבית הספר, והעבודה שהוא עזר ל לסחוב את התיק, גרמו לשנינו להראות חשודים בגנבה.
"ואין צילומים של הגנב האמיתי?" שאלתי עם דגש על המילה 'אמיתי'.
"אם חושדים בנו, כנראה שלא." הוא אמר, מתאמץ להוציא אותי מטומטמת.
"ההנהלה רוצה לתחקר אותך" הוא המשיך בשלווה. כמובן. כשרוצים לתחקר אותי הוא שליו.
חלפה בראשי המחשבה, שהוא מדבר איתי עכשיו רק כדי שאגן עליו בפני ההנהלה.
"תראה, 'מה-שמו' אם אתה רוצה להוכיח שאתה חף מפשע, רק שתדע שזה לא יקרה בעזרתי."
אמרתי. שוב, בניסיון להתאים את עצמי להתנהגותו המרדנית.
"קוראים לי מאט ראיין ולא 'מה-שמו' ואני ממש לא צריך הגנה של…ילדה" הוא סרק אותי במבט סולד לפני שביטא את המילה "ילדה" , כאילו חיפש מילה מספיק נוראית כדי לתאר אותי.
"ועכשיו, אנחנו הולכים" הוא תפס במפרק ידי והוביל אותי לכיוון היציאה. לא הספקתי להתנגד, כי ההבנה הכתה בי. הוא מאט ראיין. הוא כבר עבר תחקור. הוא מנסה להגן עליי, ולא מבקש ממני הגנה כמו שחשבתי. מאיזושהי סיבה, הוא מנסה להציל אותי מצרות. השאלה היא מאיזו ?
כשהגענו לדלת הכניסה עצרתי אותו.
"אני לא יכולה פשוט לצאת מבית הספר! מצלמות האבטחה יקלטו אותי!" הטחתי בו.
הוא השתהה רגע קצר ומיד לאחר מכן פשט מעליו את הסווצ'רט שלבש.
"קחי" הוא זרק לי אותו, אף על פי שהמרחק בינינו היה פחות מעשרה סנטימטרים.
הוא הוטח בפניי אבל תפסתי אותו. שנייה לפני שלבשתי אותו, הספקתי לשאוף את ריח המנטה הרענן שהדיף. אותו ריח שכנראה היה למאט.
כיסיתי את ראשי בקפוצ'ון והתקדמנו לעבר השער הראשי.
"ומה איתך?" שאלתי באמצע הדרך, מה שהיה מטופש למדיי, גם אם יסתתר עכשיו, הרי המצלמות כבר ראו אותו.
"אני אסתדר" הוא אמר כשעברו דרך השער אל מחוץ לבית הספר.
פרץ אנדרנלין שטף את גופי, ההתלהבות בערה בכותי, הכילה אותי. רציתי לרוץ בפראות ולהשתולל אבל מאט רק אמר לי בשקט "תשארי רגועה ואל תעוררי חשד."