כשהיא חזרה אליו – פרק שני

והיא הייתה שם. היא, היא היא היא. עם שיער שחור פרוע ועיניים קטנות שנצצו גם ברגעים הכי גרועים שלה ועם הנקודות חן בשתי הלחיים ועם החיוך המקסים הזה שהמיס אותי, לא משנה מתי או כמה זמן עבר, החיוך המקסים הזה שידעתי שמתחבא שם והוא שייך לי.
לפחות היה שייך לי.
"היי." היא אמרה בקול רפה. קולות הבכי ששמעתי מאחורי הדלת נעלמו ובמקומה הגיעה השתיקה. שתיקות איתה תמיד היו אחרות. עליי הן העיקו אבל לה הן עזרו. לפחות, זה מה שהיא הייתה אומרת.
"מה את עושה פה?" במקום היי זה מה שיצא לי. זה לא היה בכוונה, רציתי להגיד היי! באמת! אבל היא הייתה שם ולי עברו מיליון שאלות בראש והיה גשום אז הגשם הטיח את עצמו על החלון, בדיוק כמו שאני רציתי להטיח את עצמי על החלון.
"עברתי בסביבה וחשבתי לקפוץ." היא אמרה והכרתי אותה כל כך טוב עד שלפי הטון שלה ידעתי כמה זה שקרי. היא באה לפה בכוונה. היא באה לפה בכוונה, לבית שלי. היא באה לפה בכוונה!
"זו סביבה נחמדה פה." רציתי לספר לה הכל, על איך החיים נראו בלעדיה וכמה אני מצטער שנתתי לה ללכת.
"קר לי." ורציתי לספר לה כמה התגעגעתי לקול שלה, כי תמונות יש וזיכרונות יש אבל אין כמו לשמוע את הקול שלה מרמז לי להכניס אותה פנימה. היא נהגה לעשות לי את זה, בשבועות הראשונים שלנו כשהרגישה לא בנוח. היא הייתה אומרת קר לי, או אני רעבה או הידיים שלי מרגישות ריקות ומיד הייתי יודע מה היא רוצה, ורץ רץ רץ לתת לה.
פתחתי לרווחה את הדלת ופיניתי לה את הדרך. נינה מיד קפצה עליה וצחוק רך יצאה מבין שפתיה.
"ננה כמה גדלת!" היא קראה, בסוג של אושר הייתי אומר, משתמשת בכינוי שרק היא השתמשה בו. בזמן שהיא ונינה חידשו את הקשר שלהן, הסתכלתי על גופה. פניה לא השתנו, ולו במעט… אבל גופה כן. היא נהייתה צנומה יותר, כפופה יותר, כאילו החיים כפו עליה לכרוע תחת משקלם. ידעתי שגם כתפיי כפופות ממשקל החיים, ובגלל זה הייתי בשעה כזו ביום שישי בבית. כי החיים היו קשים מדי כדי להתמודד איתם.
"במה אתה מאכיל אותה? היא נראית כמו בהמה." היא אמרה בטון קליל שהתנגש לגמרי כנגד עיניה הנפוחות מדמעות וכתפיה הכפופות.
"היי, את יודעת כמה אני אוהב לפנק אותה." רציתי להוסיף ולהגיד שמאז שהיא הלכה אין מי שימנע ממני לפנק את נינה, אבל הרגשתי שאם אגיד את זה – היא תיסגר בפניי.
היא צחקקה קלות ושתיקה מעיקה נפלה בינינו. לא ידעתי מה היא עושה שם, ולא ידעתי למה היא בבית שלי וחלק ממני כעס על כל השאלות חסרות התשובה שהיו לי. באיזשהו מובן, זה כאילו חזרתי בדיוק ללילה האחרון.