כשהמסך יורד והאמת עולה- חלק ו'

קרני השמש חדרו דרך הוילונות וגרמו לי לפתוח את עיניי בחוסר רצון. ברגע שהתיישבתי הרגשתי שכאילו פטיש פגע בראשי. הרדמתי את ידי עליו אוטומטית ואנקת כאב נפלטה מפי. לקח לי כמה דקות עד שהסתכלתי סביבי והבנתי שאין לי מושג איפה אני נמצאת. החדר היה צבוע בצבע בז, וילונות שמנת כיסו את שני החלונות הענקים על הקיר מצידי הימני. שכבתי על מיטה בעלת סדינים בצבע תכלת-לבן, לבד. על שידת העץ לצד המיטה ניצב שעון קטן ומחוגיו הראו את השעה 12. קפצתי מהמיטה בבהלה "כבר כול כך מאוחר?" שאלתי בפניקה. התקדמתי לכיוון הדלת חולפת ליד ארון עץ ומראת קיר, התכונתי רק להעיף מבט קל בעצמי, אך מצאתי את עצמי עומדת, חמש דקות אחרי זה, עם פה פעור לרווחה למראה בוהתי המבולגנת, שיערי שאתמול בערב סודר בקפידה במשך שעה, עכשיו היה הפוך לגמרי, מפוזר ומבולגן בפראות. איפורי היה מרוח כולו. אך הדבר שהרתיע אותי יותר מכול היה העובדה ששמלתי השחורה האלגנטית הוחלפה פתאום לחולצת טי אפורה רופפת, ומכנס שורט כחול כהה, בגדים גבריים, ללא ספק.
'זה לא קרה נכון?' פניקה ותהו ובהו מוחלטת התחלל בראשי, כאילו שהוא לא כאב כבר מספיק. 'לא יכול להיות שזה קרה!!' לחשתי לעצמי, אך העובדות הצביעו אחרת. העובדות הראו שאני שוכבת במיטה לא מוכרת, כולי מבולגנת, בבגדים גבריים, והבר האחרון שאני זוכרת הוא את ליאם סוחב אותי על ידיו לכיוון המכונית שלי. צרחתי מבפנים. או אולי מבחוץ, כי ברגע הבא ליאם נכנס לחדר בסערה, לבוש במכנס כחול זהה לשלי. "את בסדר??" הוא הסתכל עליי בבהלה. פלטתי צווחה נוספת למראה חזהו החשוף ושרירי הבטן שלו שלא הצלחתי להסית מהם את המבט. "היי!" הוא קרע ותפס בכתפי, מנער אותי קלות "את בסדר?" נרתעתי לתחושת עורו אל עורי. "מה עובר עלייך?!" קרא לעברי. "א…איפה אני?" שאלתי בקול רועד. "בדירה שלי" ליאם ענה מיד לא מתיק ממני את המבט. "ל..למה?" שאלתי בחשש.
"כי איבדת את ההכרה לפני שאמרת לי איפה את גרה" ענה קצרות.
"ו…" לא יכולתי להביא את המילים, במקום זה רק הצבעתי על בגדי המשונים.
"זה?" שאל, הנהנתי, מפחדת מהתשובה. הוא כנראה הבין על מה חשבתי, כי רגע אחרי זה פרץ בצחוק רועם. "בגלל זה את כול כך נסערת??"
הסתכלתי עליו באותה הבעה.
"את בטוחה שאת רוצה לדעת? זה לא הכי נעים"
בלעתי את רוקי בפחד והנהנתי פעם אחת.
"אחרי שיצאנו מהמכונית.." התחיל מושך את הזמן כדי להלחיץ אותי "את הקאת על כול הריצפה, וגם על השמלה היפה שלך, הייתי צריך לסחוב אותך לדירה מלוכלכת ומסריחה"
באומרו מילים אלה, אבן נגולה מליבי. הסיכויי שירצה לנצל אותי במצב כזה, נמוך מאוד.
"והבגדים?"שאלתי ביתר ביטחון.
"לא ציפית שאני אכניס אותך למיטה שלי בבגדים המטונפים האלה נכון?", גבותי התרוממנו למשמע המילים 'אכניס אותך למיטה'. "אל תדאגי! ישנתי על הספה" נאנח.
המחשבה שהוא הפשיט אותי והחליף את בגדי, רואה כול חלק בגופי, הרעידה אותי ולא ידעתי אם לטוב או לרע.סומק עז פשט על לחיי.
הוא חייך בשעשוע למראה פני האדומות אך לא אמר דבר נוסף בעניין, במקום זה "מה לגבי ארוחת בוקר? ב12 ורבע בצהריים זאת אומרת" היו המילים הבאות שיצוא מפי. התנערתי ממבוכתי "מה יש לך להציע?" עניתי ויצאתי בעקבותיו מהחדר.