כשהמסך יורד והאמת עולה- חלק ט'

כשנרגעתי לגמרי ועל פניי כבר לא נראה אפילו שובל דמעות, השתחררתי מאחיזתו החמה וקמתי על רגלי. הוא קם בעקבותי.
נשמתי עמוק וניסיתי להשתחרר קצת "אני מצטערת" היה הדבר הראשון שפלטתי מפי, "אני מצטערת שנתקלתי באנשים ההם, אני מצטערת שפרצתי בבכי באמצע הרחוב ואני מצטערת שגרמתי לך להישאר איתי".
"אמה…" הוא התחיל לומר אך קטעתי אותו.
"אני מצטערת שלא עניתי ולא חזרתי אלייך, זו לא אשמתך. זו היתה טעות שלי, אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי שזה יקר שוב..אתה חייב להבין…" התחלתי למלמל, יותר לעצמי.
"אמה תקשיבי לי!" ליאם הרים את קולו קצת ותפס אותי בכתפיי, "את לא צריכה להצטער אל אף אחד מהדברים האלה! טוב.. אולי רק על זה שלא ענית לי… אבל זה בסדר! אני לא הולך לשאול אותך שוב מה קרה, אבל אם את אומרת שזו אשמתך אני הייתי רוצה שמוע למה את חושב ככה."
"ליאם..אני לא יכולה.." מלמלתי.
"לא חייב עכשיו, אבל אולי בעתיד. כרגע כפיצוי על העוול הנורא שנגרם לי" הוא עיוות את פרצופו לחיוך מעודד "אני רוצה לכול הפחות להזמין אותך לכוס קפה"
"זה חייב להיות קפה?" חייכתי קלות גם אני.
"קפה, נס, תה, שוקו, מצידי מיץ! רק תבואי?" הוא שאל, קצת בהיסוס
"אמ.. אני באמת קצת צמאה" צחקתי "בוא נלך".
ישבנו בבית הקפה הקטן בקצה הרחוב. בית קפה בעל קירות ירקרקים ואווירה חמימה. ליאם הזמין לעצמו אספרסו חזק ואני הסתפקתי על לאטה, עם הרבה חלב חם ו3 כפיות סוכר.
הוא לגם מהמשקה שלו ובהה בכביש מחוץ לחלון ליד התא שבו ישבנו, ואני תקעתי את מבטי בידי העוטפות את הכוס הלבנה בעלת המשקה החם. אף אחד מאיתנו לא פצה את פיו והשקט הופר רק כאשר המלצרית נעמדה ליד השולחן ושאלה אם נרצה משהו נוסף. ליאם הפנה את מבטו אליי לרגע ואני נדתי בראשי. "לא תודה.."אמר לה, אך ברגע שהתכוונה לעזוב אותנו אמר לה "בעצם…את יכולה להביא סופלה שוקולד?", היא הנהנה והלכה לדרכה. "דווקא שוקולד?" הסתכלתי עליו בחצי חיוך, "יש לי חשק לשוקולד" הוא ענה ושוב השתררה שתיקה. אחרי שהמלצרית חזרה עם ההזמנה שלו והניחה את הסופלה למולו, הוא הנהן לה בתודה ואז הרחיק ממנו את העוגה לצד החלון. הסתכלתי עליו בשאלה, “למה הזמנת את זה אם אתה לא מתכוון לאכול את זה?". הוא משך בכתפיו והסתכל עליי במבט חד.
"מה?" שאלתי.
"את רוצה לספר לי מה קרה לך?" מבטו היה רציני, וכבר לא רך כמקודם, וזה כמעט וגרם לי לפרוץ בבכי שוב, למרות שכבר נרגעתי.
" אני לא ממש רוצה לדבר על זה…"עניתי קצרות.
"תראי, אני לא מצפה שתדברי איתי על העיניינים הפרטיים שלך, אבל אני חושב שאת לכול הפחות חייבת לי הסבר. למה לא ענית לי?" שאל, הרגשתי תחושת קרירות כולשהי מכיוונו, וזה גרם לי לצמרמורת. לגמתי מהמשקה שלי.
"תראה.." אמרתי, אך לא ידעתי אפילו מאיפה להתחיל. "אני יודעת שלא הייתי צריכה להתנהג ככה אבל.."
"אני לא שאלתי איך היית צריכה להתנהג, שאלתי למה התנהגת ככה" הוא קטע את דברי והרגשתי איך הוא דוחק אותי לפינה.
"אוקי, רוצה את האמת?" אמרתי לו מחילה להתעצבן. הוא הנהן.
"החבר האחרון שלי בגד בי." אמרתי עצבנית, נותנת לכול הרגשות של התחושה האחרונה להתפרץ החוצה.
"מה זה קשור-" הוא התחיל אך קטעתי אותו. "זה קרה לפני חודש בערך. כלומר גיליתי את זה לפני חודש, אבל נראה שהוא בגד בי חצי מהזמן שהיינו ביחד. והם זוג עכשיו. ואני נפגעתי מזה. בתקופה שנפגשנו זה עוד היה טרי ובגלל זה לא רציתי להיכנס איתך לקשר רציני מידי. אבל אני מודה שלא הצלחתי להפסיק לחשוב עלייך, אני אפילו לא יודעת למה.." ניצוץ ניזוק בעיינים הירוקות שבחנו אותי, ומבטו החל להתרכך. "נבהלתי מהעיניין הזה, זה שאתה נמצא במחשבות שלי פתאום. אז לא התקשרתי אחרי שנתת לי את המספר שלך. אז אפילו עם זה שהייתי שיכורה הרגשתי אושר מוזר כשהגנת עליי בערב ההוא בבר. אז נבהלתי מהתחושה שעברה בי כשנישקת אותי. אז ברחתי ולא עניתי ולא התקשרתי. אז אני פחדנית. אז מה? תתבע אותי!" הרגשתי שעם כול משפט הקול שלי התחזק יותר, ואפילו שבמשפט האחרון נראה היה שכול בית הקפה נעץ בנו עיניים, ליאם לא השתיק אותי, לא אמר לי להוריד את הקול, אלא רק ישב למולי עינייו נוצצות בחום וחצי חיוך מתוח על שפתיו.
"תגיד משהו…" אמרתי בשקט אחרי שנרגעתי טיפה והוא עדין לא פצה את פיו בתגובה.
"מה את רוצה שאני אגיד?" הוא שאל, והרגשתי שהוא מתגרה בי.
"תגובה כולשהי לדברים שנאמרו פה לפני רגע?"
"את באמת רוצה לדעת מה אני חושב?" הוא שאל, "אחרי כול מה שאמרת, אחרי שצעקת על חצי מבית הקפה הזה וכולם שמעו אותך, את באמת רוצה שאני אגיד לך מה אני חושב?"
הנהנתי בחשש, למה הוא משך את זה כול כך הרבה זמן?
"אני חושב…" הוא התחיל ושוב השתתק ללגום מהאספרסו שלו, מותח את הזמן. הרגשתי איך הרגל שלי רועדת.
"אני חושב….שאני אוהב אותך" אמר בהניחו את הספל על השולחן ומישר אליי מבט תמים.