כתמי קפה- פרק 10

תמיד אהבתי חולצות ישנות עם כתובות שמזכירות לי חוויות מפעם. למען האמת יש לי המון כאלה מבית הספר ומתנועת הנוער ואפילו כמה של חברים אבל החולצה האהובה עליי היא דווקא החולצה שהוצאנו בסוף הטירונות. היא נראתה דיי פשוטה, חולצה לבנה שתמיד נדבקו עליה שאריות מהפרווה של הכלב שלי בצורה מושלמת כך שלא ניתן היה להוריד אותם גם כשהייתי נשארת שבועות בבסיס, וכתמי קפה קטנים שבכל פעם שאלון היה מבחין בהם היה מחייך אליי חיוך ביישן כי ידע שהם שם עוד מהיום בו ראיתי אותו על אזרחי בפעם הראשונה.
למען האמת הקשר ביני ובין אלון בחודשים האחרונים התחיל להראות קצת כמו הקשר ביני ובין אלמוג עוד לפני ששירתנו יחד בבסיס, וזה גרם לי לתהות האם הידידות ביננו היא מוחלטת או שיש דרך לגרום לו להסתכל עליי באותו האופן בו הסתכל עליי כשעוד היה המפקד שלי ובילה איתי את אותו הלילה, למרות שיצא נגד כל חוק מוסרי וצבאי אפשרי.

"צפיר" אלון צעק ורץ לעברי מתנשף בכבדות.
"אתה לא בכושר" צחקקתי בהתנשאות והוא נעמד מולי. הזיעה על מצחו זלגה על הלחיים שלו באיטיות. "רצת ריצת בוקר?"
"עדיין רץ" הוא חייך בגאווה והסתכל על השעון שעל מפרק ידו. 3 לפנות בוקר. "תחרות עד הגבעה?"
"ושהטובה ביותר תנצח".

"הטוב ביותר" הוא תיקן אותי והתיישב על החול הרך. לאחר כמה שניות הצטרפתי אליו, מאוכזבת מההפסד פעם נוספת. אני לא חושבת שהכרתי מישהו שרץ כל כך מהר בחיי. "איך הרגל?" הוא הניח את ידו על התחבושת שלי וגרם לי לצמרמורות מהולות בכאב ובהתרגשות.
"קצת כואבת" משכתי בכתפיי משתדלת להראות אדישה למגע שלו. "זה יעבור."
"אז את מוכנה לעוד סיבוב?" השפלתי את מבטי בעייפות.
"אני מסתובבת עם בן אדם משוגע" הוא צחק בצחוק מתגלגל ולא הצלחתי להסתיר את החיוך שמסגיר עד כמה אהבתי את הצחוק שלו. "למה אתה לא ישן?"
"למה את לא ישנה?" הוצאתי מהכיס את קופסאת הסיגריות שלי והוא עקב אחר כל תנועה שעשיתי בציפייה . שתקתי. "את יודעת, כשאביגיל עצובה היא מחמיצה פנים בדיוק כמוך."
"אתה משווה אותי לאחותך הקטנה?" הוא צחק והוצאתי את הלשון שלי בבוז. הרגשתי את הפער הגדול בין הרגשות האפלטוניים שלו כלפיי לתשוקה שלי כלפיו, וניסיתי, באמת שניסיתי להרגיע את פעימות הלב שלי כשהוא משך אותי אליו לחיבוק ארוך והריח שלו התערבב בשלי.