כתמי קפה- פרק 15

"לכל גרב יש זוג, גם אם היא מחוררת" הסתכלתי על אלון וחייכתי חיוך עצוב. הבסיס נראה כל כך שונה ממרחק וכל הקצינים והמפקדים הקשוחים שיצאו מהמפקדה במהירות עם הפלאפון ביד נראו כמו כוכבים נופלים.
"אני תמיד נמשכת לגרביים בצבעים שונים משלי." כבר לא כעסתי עליו והפסקתי לנסות להשיג ממנו תשובות. כל מה שרציתי בימים האחרונים היה להרגיש את החיבוק החם של אלמוג שאומר לי שהכל יהיה בסדר, שאלון בן אדם מדהים וכולנו עושים טעויות לפעמים.
"אוי תפסיקי כבר" הוא צחק ונתן לי מכה חלשה על הכתף "מטאפורות זה הקטע שלי."
"איפה היית?" דניאל לחשה לי כשסגרתי את דלת החדר ונפלתי על המיטה באנחה. הייתי אמורה לחזור לפני שעתיים. "דורון חיפש אותך."
"מה הוא רצה?" שאלתי והיא הביטה בי אכולת קנאה ומצחקקת. גלגלתי את עיניי וחיבקתי את הכרית, עדיין היה לה את הריח של הבית.

"בטח סתם מתחת שריר.." סתיו נעמדה מולי והסתירה את השמש שרק התחילה לעלות. זה היה אחד הימים הקצרים ביותר השנה והיינו אמורים לצאת אל השטח.
"עוד רבע שעה מסדר!" דניאל צעקה בכניסה לאוהל בלי סיבה, רוב הבנות היו כבר בחוץ. דמיינתי אותן שותות תה ומניחות את הנשק הכבד על הכפתיים. הן וודאי ריכלו על הקצינים והמפקדים כמו תמיד. אולי גם על אלון.
"את סתם מנסה לקבל קצת תשומת לב מהחובש נכון?" נאנחתי בתסכול וכולן צחקו. אני מודה שגם אותי זה הצחיק. רצו שמועות בבסיס שמצאתי חן בעיניי דורון שלא מזמן סיים קורס חובשים. מההיכרות הקצרה שלי איתו הוא היה בחור מאוד ישיר ולכן לא נתתי להתלחששויות שלהן להשפיע עליי.
"ייש בעיה צפיר?" אלון נעמד ליד סתיו ברשמיות מרגיזה. כשהוא בתפקיד הוא נוהג להעמיד פנים שלא דיברנו אל תוך הלילה ערב קודם לכן.
"אני רק צריכה עוד כמה דקות." רטנתי לעברו והוא גלגל עיניים. משהו בנוכחות שלו גרם לי לבחילה. דניאל הסבירה לו משהו בשקט והוא הוא התקדם לעברי.
"אני שואל שוב, יש בעיה?" אלון נגע ברגלי ופניי התעוותו בכאב. "תורידי את הגרב" הוא הסתכל עליי במבט חד. צייתתי מבלי להתווכח. "דניאל, תקראי בבקשה לחובש."