כתמי קפה-פרק 4

"התגעגעתי.." שמעתי את קולו הרגוע של אלמוג מבעד למסך. הרגשתי שהוא כל כך קרוב אבל כל כך רחוק ממני. הרגשתי מתוסכלת.
"אני אפילו לא בטוחה שנפגש החודש.." נשמתי עמוק וניסיתי לשכנע את עצמי להפסיק לדמיין את ידיו של אלמוג מצמידות את גופי לגופו. "המפקד משאיר אותי שבת."
"את מדברת על אלון?" הוא שאל ויכלתי להשבע שהוא שמע את זה ממנו לפניי.
"אני יכולה להתחרפן רק מלשמוע את השם." שמעתי צעקות וצעדים ברקע.
"תני לו צ'אנס" הוא נאנח, הלוואי שהוא היה יכול לראות שגלגלתי את עיניי בתגובה. "תבטיחי לי."
"מבטיחה.." סיננתי בחוסר רצון וקשרתי את השרוכים של הנעליים בחזקה. "מה הקשר בינכם בכלל?"
"אני חייב לזוז.." הוא לחש והצעקות הפכו לצרחות מחרישות אוזניים. "נדבר"

"נצלו את הסופש לנוח ולהרגע. צפיר, תשארי כאן. " כולנו עמדנו ב-ח' מסודרת מתרגשים לקראת סוף השבוע המתקרב. "משוחררות." כמה הבנות צחקקו והסתכלו עליו וסתיו פרצה בצחוק מתגלגל. נשכתי את שפתיי ביאוש.
"אני רוצה שתעזרי לי לנקות את המחסן."
"מה?" גיחכתי ועצמתי את עיניי. זה מה שחסר לי עכשיו. 'זמן איכות' עם המפקד. "תיהי שם ב4."
"אני יכולה להסתדר לבד.." הרגשתי את רגלי רועדת שוב.
"לא שמעת ששניים מסיימים מהר יותר מאחד?"
"לא שמעת שאחד מהשניים היה צריך להיות עם אלמוג עכשיו?" הוא התרחק מעט ובעטתי באבן שהתגלגלה עד אליו.
"אולי שניהם," הוא בעט את האבן בחזרה אליי "אבל הם פה." הוא הסתובב והתחיל לשרוק בדיוק את אותו השיר ששרק בפעם הראשונה שנפגשנו.