כתמי קפה- פרק 8

"את בסדר?" אלון נכנס לחדרי וסגר את הדלת בשקט, שאף אחד לא ישמע.
"אסור לך להיות כאן" התיישבתי על עדן החלון כשרגליי תלויות באוויר וגבי נשען על הסורגים.
"אסור לך לעשן כאן" הוא צחק ונעמד קרוב אליי. "אנחנו נסתכן."
"מה הקטע שלך?" נפלט לי ועיניי פגשו את עיניו הגדולות.
"בכית?" הוא העביר את ידו על הלחי שלי והבעת פניו שידרה לי דאגה וחום. השפלתי את המבט, הרגשתי כל כך רע. "היי.. תסתכלי עליי" הוא ביקש והניח את ידו השנייה על רגלי. "את יודעת כמה אלמוג חשוב לי. אבל הוא לא שווה את הדמעות שלך."
"אני בסדר." הורדתי את ידיו ממני בעצבים. "מזל טוב."
הוא לקח צעד אחורה. מבלי לחשוב ידי נשלחה אל ידו במהירות, מבקשת שהוא ישאר. מבעד לחלון השמש כבר עלתה והעננים האפורים התחילו להתאסף מחדש.
"בואי, אני אכין לנו קפה. "

"למה אנחנו כאן?" שאלתי כשנכנסו למפקדה בשקט, ידו משכה את ידי בזהירות.
"כי הבטחתי לאלמוג שאני אשמור עלייך." הוא אפילו לא התסכל עליי אחרי המשפט הזה, רק המשיך ללכת לכיוון שורה של דלתות שלא ידעתי לאן הם מובילים. הוא הוציא מפתח קטן מכיס המעיל ובתנועה מיומנת הדלת נפתחה לרווחה. "כאן אני ישן."
"אני לא חושבת שזה רעיון טוב.." לחשתי, אבל הוא כבר נעל אחרינו את הדלת.

"קחי" הוא הוציא מהשידה תמונות שנראו לי ישנות. "החברים הכי טובים" הוא צחק והידק את ידו על הרובה שלו למראה אחת התמונות, בה נראים שני ילדים קטנים יורים אחד על השני עם רובי צעצוע בחדר קטן מלא בחיילי צעצוע ושמיכות שסודרו כמו אוהלים. הסתכלתי על התמונה בחיוך, זיהיתי אותו ואת אלמוג. מדהים לחשוב כמה שנים עברו מאז והם עדיין באותו המקום, אבל הפעם זה לא משחק, הפעם אלה החיים.
"איך זה שאף פעם לא שמעתי עליך?" שאלתי והוא הניח את הרובה שלו מתחת למיטה.
"אני לא יודע, אבל שמעתי עלייך." העברתי עוד כמה תמונות מהילדות שלו, משווה בין אלון הקטן לגבר שיושב לצידי עכשיו. "ואלמוג צדק, את באמת משהו מיוחד."