לאן שהגורל יחליט פרק 3

תמיד שהיה לי פחד המשפט שהיה עולה לי בראש זה:
אנחנו פוחדים מהדברים שאנחנו לא מכירים – רק מפני שאנחנו לא מכירים אותם.
ביומיים האלה גיליתי שהמשפט הזה , זה שקר.
המשפט הנכון הוא:
תחליט שאתה רוצה את זה יותר משאתה פוחד מזה.
אבל בכל זאת הפחד הוא סימן לחיים.

-דניאל-
"זה היה אחד המצחיקים" אמר אלי בחיוך.
"כן, כן" אמרתי באדישות, ללא התייחסות.
"הכל בסדר?" שאל בדאגה, עדין אם חיוך קטן על הפנים.
"תגיד, אתה מרגיש לפעמים שעוקבים אחריך" שאלתי בטון מלחיץ.
"מה?" שאל מבולבל.
"מרגיש" הדגשתי,"שלפעמים עוקבים אחריך?"
"לא" ענה במבט סקרן."אתה בטוח שהכל בסדר?" שאל בקול דואג.
"לא יודע, כבר שבוע שאני מרגיש כאילו עוקבים אחרי" אמרתי בפרצוף לחוץ, ולא יכולתי לעמוד רגוע.
"למה שמישהו יעקוב אחריך?" שאלתי בפרצוף אדיש.
"מאיפה אני יודע" השיב בעצבים.
"יכול להיות שאתה סתם מדמיין" אמר בקול מרגיע.
"יכול להיות" נאנחתי.
"עכשיו אפשר כבר ללכת?" שאל בקול חסר סבלנות.
"כן" חייכתי חיוך קטן."בוא" אמרתי, וטפחתי על גבו בעדינות.

"סתם מורה" אמר בזלזול.
"למה?דווקא מורה בסדר" אמרתי, נעצרתי והסתכלתי לצדדים.
"איזה בסדר?" שאל תוך כדי שהוא מתקדם לבד,"עזוב יש מורות שלא נועדו להיות מורות, אפילו הם יודעים את זה" אמר בזלזול.
הוא קלט שנעצרתי, ושאני מביט בצדדים.
"מה יש לך, למה עצרתי?" שאל, תוך כדי שהוא מתקרב לעברי.
"אתה לא שומע את זה?" שאלתי בלחץ.
"את מה?" שאל בפרצוף עצבני.
"שמישהו עוקב אחרינו" עניתי בלחץ.
"ראית יותר מדי סרטים" אמר בהתנשאות, ושם את ידו על כתפי.
נשמע רעש חזק מהשיחים, שתינו הסתובבנו במהירות לאחור, אלי מבלי לשים לב החזיק את חולצתי וכמעט קרע אותה.
"עכשיו שמעת את זה?" שאלתי בעצבים, וניסיתי שלא להיכנס לפאניקה.
התקרב אלי, אלי, היה נראה שהוא מתחיל להאמין.
"בוא נלך" הוא אמר בלחץ, וניסה למשוך אותי בכתפו.
היה פתאום שקט מסביב כאילו מישהו לחץ על כפתור "שעוצר את הזמן", לרגע הרגשתי לבד.
"אפשר לזוז" שאל בצעקה, והיה אפשר לראות על פניו(של אלי) שהוא לחוץ.
הוא משך אותי, הסתובבנו ורצנו לביתי.

-נוי-
"נו הצלחת היום עם דניאל?" שאלה לין בהתעניינות.
התלבטתי מה לומר לה, מחשש שתשפוט אותי.
-פלשבק-
התקרבתי לדניאל בביטחון, הוא עמד שהגב שלו נשען על ה'לוקר, הוא היה נראה מוטרד ממשהו, אבל זה לא עניין אותי.
"היי חתיך" אמרתי בחיוך, ונשקתי ללחיו.
"מה קורה?" שאל בחיוך מזויף.
"כמו תמיד.." עניתי בחיוך.
"כמו תמיד מה?" שאל דניאל בקול לא מבין.
"מושלמת" השווצתי, בלי להתבייש, והזזתי את שערי.
חייך רועי ואמר בציניות"צנועה."
"זה היה בצניעות" המשכתי להשוויץ.
"אחלה" נותר ללא מילים, ורמז לסיים את השיחה.
לא היה לי מה לומר.
"אני עושה מסיבה" גמגמתי,"ורציתי להזמין אותך" אילתרתי.
"מסיבה?סתם ככה?" שאל בחיוך.
"כמו שאומרים, לא צריך סיבה למסיבה" חייכתי והרגשתי, טיפשה.
צחקק דניאל ואמר"מתי המסיבה?"
"עוד שבוע" מלמלתי באילתור, כאילו זה מתוכנן.
"אני חושב שיש לי משהו עוד שבוע" אמר ברצינות.
"נו אל תהיה כבד" נגעתי בכתפו.
"טוב נו, בכל זאת זה סיבה למסיבה" אמר בהתנשאות.
"יופי מצחיק" אמרתי במרירות.
"טוב, "תרשמי" אותי" אמר והתחיל להתרחק.
-סוף פלשבק-
"הזמנתי אותו" חששתי,"למסיבה שאני עושה שבוע הבא" נלחצתי מעט.
"את עושה מסיבה?" שאלה בהפתעה, וקמה מהמיטה.הוסיפה"איך זה קרה?" שאלה בהפתעה.
"אלתרתי, אני יודעת" אמרתי בבישנות.
כי בדרך כלל אני לא צריכה לאלתר.
"את באמת רוצה חבר אה" אמרה בחיוך.
"כן" אישרתי.
"איפה תעשי את המסיבה?" הראתה עניין.
"אני יעשה את זה בבריכה, אני יגיד לשף להכין הרבה אוכל ושהיה ממש טעים, מביאה דיג'י תותח, מביאה איזה בר מתוקים, כמה מלצרים שימלצרו, ברמן בסוף של הבריכה, איפה שהדלק וזה בקטנה" אמרתי בזלזול.
ומיהרתי לפרסם בפייסבוק שדניאל לא יחשוד בכלום.
"זה יכול לעלות הרבה כסף" אמרה ברצינות.
"איזה הרבה" זלזלתי, "גרושים" המשכתי לזלזל.
"אולי איזה חמש עשרה אלף" אמרה בעצבים.
"נו כמו שאמרתי גרושים" זלזלתי.
"כן, צודקת גרושים" אמרה בלגלוג.והוסיפה"את בטוחה ששוה להשקיע הרבה כסף, רק כדי שהיה לך חבר לחודשיים, ושהיה לך שם יותר טוב?" שאלתי ברצינות.
הסתובבתי עם הכיסא"על איכות משלמים" וחייכתי.
חייכה נוי.

-אלי-
"יכול להיות בגלל שהסתכלנו על דבר אחד הרבה זמן, ראינו משהו זז" אמרתי בלחץ."תמיד שמתסכלים על דבר אחד, זה נראה כאילו הוא זז"אמרתי בקול כמעט צועק ובפרצוף לחוץ.
"אלי" לחש דניאל ברוגע.
"מה?" עניתי בלחץ.בזמן שאני מסתובב בחדר.
"אתה חייב לשתוק קצת" אמר בהאנחה.
"זה בטח סתם" מלמלתי.
"רגע.." לחש,"יש לי רעיון"הרים את קולו בחיוך.
"מה?" שאלתה בהאנחה.
"זוז מהחלון" אמר בקול מלחיץ, וקם מהמיטה.
"מה אתה עושה?" שאלתי בזמן שאני הולך אחורה(מתרחק מהחלון).
"בודק" השיב ללא היגיון.
"עכשיו הכל ברור" לחשתי בהתנשאות.
"שתוק שנייה" נהם בעצבים.
שתקתי.
הוא הסיט את החלון לאט, הציץ ואמר"תחפש מישהו שנראה לך חשוד" לחש ברוגע, והיה אפשר לשמוע את נשימתו מרוב השקט.
שתינו הסתכלנו כמה שניות, הבטתי מהחלון, הרבה אנשים עברו, לפתע הבחני במישהו, הוא ישב על ספסל, אם ז'קט, ועיתון שמסתיר את פניו.
"אולי זה הוא" צייצתי, והצבעתי לכיוון הספסל.
"לא בטוח" אמר בקול מורם.
הרים האיש מעט את העיתון, המשכנו להביט בו, עדיין לא היה אפשר לראות ברור את פניו, ולא ניתן להבחין בו, אבל מה שכן היה אפשר להבחין, שהוא מחפש מישהו.