Angel
כשכתבתי גשם וברד מטורף, התכוונתי למה שיש עכשיו בחוץ בישראל. תודה לכל מי שקראה! (אני פמניסטית....)

לא מדהימה, ובכל זאת…. ♥פרק שלישי♥

Angel 07/01/2015 756 צפיות תגובה אחת
כשכתבתי גשם וברד מטורף, התכוונתי למה שיש עכשיו בחוץ בישראל. תודה לכל מי שקראה! (אני פמניסטית....)

רגע, רגע אחד. בואו נחזור להתחלה. כבר ביום הראשון, אני:
הסתבכתי עם הילדה הכי מקובלת בכיתה.
פתחתי את הראש.
הברזתי מבית הספר.
פגשתי מישהו ברחוב.
המישהו הזה מנסה להתחיל איתי.
בסדר, עכשיו כשעברתי על כל זה בראש, כבר התחלתי להתרגז.
"אני בסדר גמור. אני כבר לא מדממת. אתה יכול לעזוב אותי עכשיו ולחזור להרפתקאות המפגרות שלך."
"שרי, האמת שאת…"
"מה שתגיד. אני סיימתי פה. ילד שאומר לי שאני יפהפיה ורוצה לבלות זמן איתי, יש לזה שם…" את המשפט הזה אני לא מסוגלת לסיים, כי אני מאבדת שיווי משקל ונופלת על האדמה. ולמרות שהעיניים שלי נעצמות, ואני כבר בתהליך של איבוד הכרה, אני יכולה לשמוע אותו אומר…
"מאבדת יותר מדי דם…."
**********************************************************************************************************
קירות ותקרה ירוקים כהים. תמונות ממוסגרות של אנשים. סדינים לבנים. שידה מעץ עמוסה בספרים נמצאת בצד החדר. האם אני בחדר שלי?
אני שולחת יד ונוגעת בפצע שמאחורי הראש שלי. הוא חבוש, ולמרבה הפלא, התחבושת לא ספוגה בדם.
אני מתיישבת ורואה שאני לבד בחדר. לא, זה לא החדר שלי. למרות שהרגליים שלי מפגינות באי רצון, אני נעמדת ומתהלכת בחדר לאט לאט, ונעצרת כשאני מגיעה לחלון. יורד גשם מטורף בחוץ. וגם ברד. לא הייתה מראה בחדר, אז פיזרתי את הצמה הסינית שלי ומיששתי את השיער שלי. לא, אני יבשה לחלוטין. ממש לא רציתי לעשות צמה חדשה, וכשרועי נכנס לחדר, אני רואה את הבעת התדהמה שלו על אורכו של השיער שלי. זה גורם לי לחייך קצת בלב, כי אני מבינה ששיטת הצמה הסינית עובדת. אבל החיוך גווע כשאני רואה שבניגוד אלי, הוא ספוג מים.
לא נכון. האם הוא…?
"חשבתי שתתעצבני, אבל… זה החדר שלי."
יש לי כל כך הרבה דברים להגיד. אני רוצה לרוץ ולחבק אותו, על זה שהוא לא נתן לי פשוט לדמם בתוך המחבוא. הוא פשוט לקח אותי בידיים שלו אל החדר שלו. בזמן שהוא נספג מים. אני מרגישה זוועה על כל מה שאמרתי לו. הוא בן אדם מדהים.
אבל אני לא עושה את זה.
"יש לך חדר ממש יפה." אני אומרת בלחש. הוא לא מחייך.
"הגשם התחיל בדיוק 200 מטר לפני הבית שלי, אבל דאגתי שתישארי יבשה."
"איך עשית את זה?" אני אומרת בתימהון.
עכשיו הוא מחייך. "אני בטוח שלשכנים שלי לא יהיה אכפת שלקחתי מהם כמה דברים מחבל הכביסה."
זהו, עכשיו אני בשוק. אני שמה יד על הפה, ומתקרבת אליו.
"אני באמת מצטערת על מה שאמרתי." אני אומרת בשקט, ואז מחבקת אותו. שמעתי את פעימות הלב שלו כנגד שלי, שהפכו להיות יותר ויותר מהירות. ואז קרה משהו שהדהים אותי.
הרגשתי תחושה מוזרה בשפתיים שלי. רצון משלהן.
לא, אין מצב. גם אם כן, לא עכשיו. אני צריכה למצוא דרך לכפר על מה שאמרתי.
"מה עכשיו?" הוא שואל.
ואני יודעת את התשובה באותו רגע, כאילו מלאך לחש לי אותה באוזן.


תגובות (1)

יפה מאוד תמשיכי !

07/01/2015 14:03
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך