לב עיוור – פרק ראשון

אם היה לי חשק, הייתי ככל הנראה קם מוקדם יותר מהרגיל. אבל לא היה לי חשק, ובצדק. אחרי אחד עשרה שנים של לימודים מעייפים ומאיישים במקום המתיש הנקרא בית ספר, באמת אין לך חשק ורצון להתחיל את השנה האחרונה של בבית הספר.
   אני לא אומר שאני לא אוהב ללמוד, יש הרבה מקצועות שאני בהחלט מוכן בשבילן לשבת תשע שעות על הכיסא האפור והדהוי של בית הספר. נגיד, חדר כושר. כשאמרו לנו לבחור מקצוע שאנחנו נצטרך ללמוד יותר שעות ממקצועות רגילים, הרוב בחרו משהו קל. הרי ברור להם וגם לי שלא כל מקצועות בית הספר יעזרו לך בעתיד. בטח שלא גיאומטריה.
כל האחרים בחרו דברים קלים או לפחות מהנים אשר יעבירו להם את הזמן במשך שלוש מאות חמישים וארבע ימים. אם לא מכללים את החופשות. ואני, המאחר הידוע, לא הספקתי להירשם לחדר כושר כמו כולם, וכלן, מצאתי את עצמי משובץ בתקשורת. הכיתה שאף אחד לא נרשם אלייה.
   כמו כל שנה, אני הולך להיות בנבחרת הפוטבול. בתקווה שזה ייתנגש עם שיעורי תקשורת ושהמורה ירשה לי לצאת לאימונים.
   אני לא מוצא את עצמי רודף שמלות, כמו שכולם מצפים משחקן פוטבול להיות. אני גם לא מניאק, וגם לא חנון. למעשה, אני לא סגור בדיוק מה אני. אני משער שזה נורמלי לגיל שלי.
"הי, אוסקר." קולה של מייגן נשמע ולאחר מכן רעש מחריש אוזניים ומבהיל של סגירת דלת הלוקר.
מייגן היא אחת מחברותיי הטובות ביותר, עוד מהגן. היא הפכה לחברת נפש שלי, שזה בערך טוב יותר מחברה טובה, כאשר אני הייתי הראשון אשר היא סיפרה לו שהיא יוצאת מהארון. ובכן, זה קרה לפני שנתיים, לא ציפיתי לזה, לגמרי לא. אך זה לא דבר רע, כלל לא.
"הו הי מייגן." אני מחייך אלייה וחוזר להניח את הספרים מהתיק השחור אל הלוקר החדש.
"איך היו השעות הראשונות של היום הראשון בכיתת י"ב שבע?" היא שאלה בהתלהבות האופיינית לה והידקה את הקוקו הגבוה שלה. פנייה חלקות ונטולות איפור ושיערה הבלונדיני אדוק בקוקו גבוה ונפוח.
"טוב, גברת פלין די נחמדה והכיתה לא השתנתה משנה שעברה." אני אומר וסוגר בקלות את הלוקר הגדול.
"הו נחמד!" היא אמרה וקפצה לנושא אחר כמו שאופייני למייגן קופר, "איזה שיעור יש לך עכשיו? יש לי רפואה ואני לגמרי מתלהבת!" היא קראה בהתרגשות ורצה אחרי בקלילות אל חדר ההקבצה הקטן.
"שיבצו אותי בתקשורת, אני משער שאני לא עומד להישאר כאן הרבה זמן." נאנחתי וזרקתי את תיקי על השולחן האחרון בכיתה. אותי לימדו, שכמה שאתה רחוק מהלוח ומהמורה, ככה פחות תשתעמם.
"טוב," היא ציחקקה והמשיכה, "אז אם תצטרך החייאה אחרי השיעור תבוא אליי." היא צחקה ויצאה מהכיתה בריצה למשמע צילצול הפעמון המחריש.
והנה מתחיל לו שיעור תקשורת.