להיוולד מחדש-פרק 10 💌

🌞לוסיה🌞
הגיע היום האחרון פה, מצד אחד שמחתי מאוד, רציתי לחזור לעולם שלי, לבית שלי, למאור ושחר..מצד שני רציתי להשאר עם דין לעוד זמן איכות כמו שחווינו.
לבשתי ג'ינס לבן קצר עם קרעים, חולצת בטן שחורה וארוכה ומעל ג'קט שחור עם כובע אפור, נעלתי את האולסטר השחורות שלי וירדתי לארוחת הבוקר שבמלון.
נכנסתי וראיתי את דין, שותה קפה ועסוק בטלפון, הוא לבש את החליפה העסקית שלו, שם אוזניית אירפוד באוזן השמאלית שלו, והיו לצידו מסמכים "איפה אלכס?" שאלתי כשהתיישבתי והוא הרים אליי את מבטו עם חיוך "יש לו כמה עניינים, הוא יחזור עוד שעתיים" הוא ענה לי כשהוא בידיוק לגם מהקפה שלו "מה את רוצה לאכול?" הוא שאל והציע לי מבחר כל כך רחב של אוכל, לא הרגשתי בנוח, הרגשתי זרה…הבקרים שלי לא נראים ככה בכלל "כלום, אני אשתה מיץ" אמרתי ומזגתי לעצמי מתוך הקנקן "את חייבת לאכול את רזה" הוא אמר בדאגה וחייכתי "מה קרה?" הוא שאל לא מבין למה אני מחייכת "כלום" העלמתי את המחשבה הדבילית שהוא דואג לי "אני הולכת לשירותים ובאה" עניתי לו ונכנסתי לשירותיי הבנות, הם היו מפוארים מידי בשביל שירותים מסכנים, מוזר לי איך אנשים מקדשים את היוקרה, היה קיר שלם שהוא רק מראה, הבטתי בעצמי שוב, מנסה להבין מה קורה איתי בחיים, אם אני בחלום או בסיוט, איך בשנייה אחת החיים שלי הם לא מה שהיו ואיך זה יהיה כשאני אחזור לחיים האמיתיים שלי. סידרתי את השיער שלי לשתי צמות נמוכות ושמתי את כובע הג'קט עליי, באותו זמן דין בידיוק נכנס, ראיתי אותו דרך השתקפות המראה והסתובבתי אליו, הוא בדק שאין מאחוריו אף אחד וסגר את הדלת "מה אתה עושה פה? לך" אמרתי בבהלה, פחדתי שמישהו יתפוס אותו…אבל כרגיל אותו זה לא עניין, הוא חייך והתקדם אליי בנחישות ונישק אותי בתעוזה, הצמיד אותי לקיר והוריד מעליי את הג'קט "דין די אתה לא נורמלי" אמרתי והנחתי את ידיי על החזה הגדול שלו על מנת להדוף אותו, "אני לא יכול להתאפק" הוא אמר ונישק אותי בצוואר ואני צחקתי "דין די" אמרתי ובדיוק נכנסה אישה מבוגרת לשירותים "I'm sorry" אמרתי וניסיתי להרחיק אותו ממני ולצאת משם באלגנטיות "רואה מה עשית" צעקתי עליו כשיצאנו "זה היה מצחיק" הוא אמר ונישק אותי שוב עם חיבוק מאחור "אני הולכת לחדר, אל תבוא איתי" אמרתי לו והשארתי אותו שם בחדר אוכל מרוצה מעצמו.

עוד שעתיים יש לנו טיסה חזרה, ארגנתי את כל הדברים ורציתי לרדת לבר למטה לקנות לי לשתות, התחלתי לרדת במדרגות וראיתי שם את אלכס ודין יושבים על הבר מדברים, לא רציתי להפריע, אבל מצד שני רציתי לדעת מה הם אומרים שם… אז האזנתי כמו ילדה קטנה "היא מדהימה, אין לי מושג איך לתאר אותה אפילו" דין אמר לאלכס וישר העליתי חיוך,הרגשתי שאולי זה לא בסדר להאזין אז כבר עמדתי ללכת "סבבה, אבל השכבת אותה בסוף?" אלכס שאל ולא הבנתי על מה הם מדברים, החיוך דעך לאט לאט "כן אחי…בנוגע לזה" דין התחיל לגמגם "שום דבר, ידעתי שלא תצליח ותפסיד" אלכס אמר וצחק "מה אתה אומר? נראלך שדין אגרונוב יפסיד אי פעם?" הוא צחק בגאווה "אז שכבתם?" אלכס שאל "ברור" דין ענה לו והלב שלי פשוט יצא מהמקום באותו רגע, רציתי לקבור את עצמי 30 מטרים מתחת לאדמה, הרגשתי מושפלת כל כך… דמעה יצאה לי מהעין וישר ניגבתי אותה, לא יכולתי להרשות למישהו כמוהו לפגוע בי, ניסיתי להחזיק את עצמי ולא להתייחס לזה בכלל…וכמו תמיד האימפולסיביות שלי לא תאפשר לי לבכות כמו ילדה קטנה, עברתי מה שעברתי בחיים לא בשביל שאיזה אפס מסריח מכסף יפגע לי בכבוד, הלכתי אליהם לבר "שלום לך לוסיה" אלכס אמר ודין חייך אליי, לקחתי את המשקה היחסית מלא של דין ועם חיוך שפכתי לו על הבגדים היוקרתיים והוא נבהל "מה את עושה?" הוא נעמד בכעס וניסה לנקות את עצמו "אתה מגעיל אותי" עניתי והלכתי משם אחרי שהוא רדף אחריי עד למעלית ועצר אותי "מה עובר עלייך?" הוא שאל לא מבין "מה יש לי? אתה עוד מעיז לשאול" התעצבנתי "אתה פשוט חתיכת כלומניק שחושב שמגיע לו הכל, מתערב על אנשים כאילו הם משחק כדורגל" הטחתי בו "מאיפה שמעת על זה?" הוא נבהל והשפיל את מבטו "יש לך פה גדול, הקירות שומעים" השבתי לו ועליתי לחדר במהירות כשהוא בעקבותי "תפתחי לי לוסיה" הוא התחנן "עוף מפה" צעקתי עליו…אחרי כמה שניות של שקט הוא נכנס בעזרת מפתח אחר "לך" אמרתי לו בכעס והוא לא היה מוכן "בבקשה תקשיבי לי" הוא התחנן "לא, תקשיב לי אתה ותקשיב לי טוב" הלכתי אליו והבטתי לו בנחישות בעיניים "אתה הדבר הכי נוראי שהכרתי בכל ה18 שנים שאני חיה" התחלתי לומר לו והוא השפיל את ראשו "אתה בן אדם רע פשוט, אתה חושב שאם יש לך כסף ועסקים אתה יכול לרמוס אנשים כאילו זה נמלים, אתה לא יודע מה זה קושי בחיים, מה זה לגדול בלי משפחה, מה זה לגדול בלי אמון באנשים, אתה לא יודע כלום… אתה יכולת להרוס את הבית שלי בלי למצמץ או להרגיש טיפת חמלה, או להשאיר את שחר שם לבד ברחוב סובל מכאבים, בלי לעזור לו אם לא היית מקבל תמורה בעד, כי אין לך את הדבר הזה שיש לאנשים נורמלים שקוראים לו לב" המשכתי בכעס שלי והוא הרים אליי את מבטו "אתה חושב שאם יש לך רכב ועסק אתה מאושר בחיים שלך?" אמרתי עם צחוק מזלזל "אתה לא תהיה מאושר אף פעם, כי כל החיים שלך יהיו מלאים רק בחומריות, שום דבר אמיתי אין לך, אמנם אתה עכשיו נהנה מהחיים שלך אבל בגיל 60 מה? תסתכל על החיים שלך ומה תגיד שהרווחת חוץ מרכב עסק וכסף? אז התשובה היא כלום-לא השגת כלום ואני מוכנה להתערב איתך על זה.. נראה שאתה מאוד אוהב התערבויות" הטחתי בפניו את כל מה שאני חושבת עליו עם עקיצה קלה, את כל מה שבחיים אף אחד לא יעז להגיד לו, ניפצתי לו את הבועה שלו והוא לא אמר לי דבר הוא פשוט שתק "מה שיקרה זה דבר כזה" העברתי לנושא האחרון "אנחהו נעלה על הטיסה, נחזור הביתה ואני לא רוצה לשמוע או לראות אותך אי פעם בחיים שלי יותר, כי הם היו הרבה יותר מושלמים לפני שהכרתי אותך, אני נשבעת לך שאני פשוט שונאת אותך" הוספתי והוצאתי אותו מהחדר…לא העזתי לבכות, עצרתי את עצמי ידעתי שאסור לי שאני לא יכולה פשוט.

——————————————–
"היי לוסיה" שחר קפץ לחבק אותי כשנכסתי הביתה ומיד אחריו מאור "איך היה תספרי" שניהם ביקשו ממני "לא משהו מיוחד..משעמם ברמות הייתם חסרים לי" אמרתי וחיבקתי את מאור והוא הביט בי "הוא עשה לך משהו נכון?" מאור התחיל להתעצבן, שכחתי שאי אפשר להסתיר ממנו כלום, גם אם אני אשים על עצמי מסיכה הוא יקלוט "מאור הכל טוב, הוא לא עשה כלום" ניסיתי להרגיע אותו "אני אפוצץ את המניאק הזה" הוא זעם ותפסתי אותו חזק "מאור בבקשה, שחרר מהסיפור הזה, הוא לא קיים מבחינתי,אתה יודע שהוא לא יכול לפגוע בי…אני חסינה לכל החרא הזה תסמוך עליי, מהיום הוא יצא מהחיים שלנו לתמיד" הבטחתי לו והוא חיבק אותי "מה אתם עשיתם פה?" שאלתי אותם כשראיתי מדורה ליד הנחל "מאור לימד אותי לדוג, ועכשיו יש לנו דגים וסלט לארוחת ערב" שחר ענה מאושר "נשב לאכול?" מאור שאל והתיישבנו ליד המדורה "חסר לי משהו" אמרתי והסתכלתי למאור בחיוך "מה?" שחר שאל ניגשתי לעמדת הפטיפון ושמתי את השיר Al lado del camino השיר שהכי מתאים לשמוע בזמן מדורה טובה.