להיוולד מחדש-פרק 4 💌
🌞לוסיה🌞
עבר שבוע מאז הפעם האחרונה שראיתי את אדון מניאק, מאז הריב האחרון שלנו בבית שלו, כשנלחמתי על הבית שלי ובאמת לא קרה כלום לבית שלי.
היום החלטתי לצאת לבד לסיבוב בעיר עם האופניים שלי, קצת מוזיקה ורוח בפנים כדי להשתחרר מכל המחשבות שהעמיסו עליי בשבוע האחרון מאז שהכרתי את היצור הזה. קצת נסעתי בעיר עצמה, הסתכלתי על כל האנשים, איך הם חיים, נוסעים לעבודה, לבנק, מחזירים את הילדים שלהם מהגן, קונים בגדים, שותים קפה… חיים כל כך שונים מאלו שיש לי, לא יודעת אם הייתי רוצה לחיות בחיים כל כך שגרתיים כאלו, כל כך…נורמלים.
במהלך הנסיעה עברתי קרוב לאזור שבו דין עובד…לא יודעת אפילו למה עשיתי את זה, כאילו משהו בתוכי ייחל לפגוש אותו אבל בדרך, לפעמים אני בחורה כל כך מטומטמת. בהמשך רחוב העסקים הזה הבחנתי במשהו מוזר, ילד קטן בויכוח סוער עם שני נערים, נלחצתי, ידעתי מה הולך שם, ידעתי איזה סוג ויכוח זה ואיך הוא עלול להיגמר. כשהתקרבתי לשם על מנת לעזור לו כבר היה מאוחר מידיי, הם הביאו לו אגרוף, חטפו לו משהו מהיד ונמלטו כשראו אותי "אתה בסדר?" שאלתי אותו מבוהלת תוך כדי שאני יורדת מהאופניים שלי ומניחה אותם בצד אבל הוא לא היה מסוגל לענות לי בכלל, הוא התפתל מכאבים, הייתי כל כך חסרת אונים… אנשים עברו ולא התייחסו בכלל, מכוניות נסעו ולא הבחינו בנו…כאילו היינו שקופים "תנשום עמוק, אני איתך, אני לא אעזוב אותך" ניסיתי להרגיע את הילד המסכן, רציתי לחלץ אותו אבל לא יכולתי להירגע בעצמי, שום מונית לא עברה ואפילו לא אוטובוס.. עד שפתאום, משום מקום קלטתי את דין, במכונית המפוארת שלו נוסע לכיוון חנייה קרובה כדי להיכנס למשרד שלו, ידעתי שזו ההזדמנות האחרונה שלי,
ירדתי אל הכביש וסימנתי לו לעצור עם הרכב ולא נותרו לו יותר מידי ברירות אלא לעצור לי…למרות שאחרי מה שקרה בפעם האחרונה שהתראינו אני בטוחה שהוא היה שמח לדרוס אותי "את מוכנה לעוף לי מהעיניים" הוא צעק ורצה להמשיך לנסוע כיוון שחסמתי את הרכב שלו, אבל לא אפשרתי לו ונכנסתי במהירות לרכב שלו "תקשיב שנייה, אני יודעת שאתה שונא אותי ואתה היית מת לשלוף אקדח עכשיו ולירות בי, אבבל בבקשה בבקשה, אני חייבת שתעזור לי בדחיפות, יש כאן ילד שמתפתל מכאבים כי הרביצו לו, תעזור לי להסיע אותו לבית חולים ואני מבטיחה שאני אעשה מה שאתה רק תבקש" התחננתי אליו, ומעולם לא הרגשתי כה מושפלת כמו באותו רגע, אבל יש דברים בחיים שיותר חשובים מאגו "זה שווה רק בשביל לראות אותך מתרפסת ככה" הוא ענה מרוצה וניתן היה לראות שזה היה הרגע הכי טוב שלו, אבל לא התייחסתי לזה אפילו, לא היה לי זמן "בבקשה תעזור לי" המשכתי להתחנן והחיוך שלו ירד בשנייה, כאילו הוא הבחין במצוקה שלי סוף סוף. הוא ירד מהרכב שלו ובא איתי לילד ששכב שם ועוד שנייה גסס "קחי את התיק שלו ובואי" דין אמר לי כשהוא סוחב בזרעותיו את הילד ומכניס אותו למושב האחורי "דוקטור טיזנבויים מה נשמע?" דין דיבר בטלפון עם רופא ככל הנראה תוך כדי נסיעה לבית החולים "אני עכשיו בדרך לבית חולים, אני צריך שיבדקו ילד שם בדחיפות בלי כל הבירוקרטיה" הוא הורה לרופא מסויים שכנראה יש בינהם היכרות "סגור אחי, עליי" הוא השיב וניתק "תסתכלי שהוא בסדר שהוא נושם" דין ביקש ממני בדאגה, עם עיניים ממוקדות בכביש…זה היה מוזר, הוא היה נראה מודאג מאוד,כאילו פתאום ניצוץ של רגש בקע מתוכו…וזה היה כל כך מקסים.
⚡דין⚡
הגענו לבית חולים, ובאמת כמו שהובטח לי ישר לקחו את הילד לטיפול שארך לפחות כשעה, במשך הזמן הזה ראיתי את לוסיה כל כך מודאגת, הולכת הלוך ושוב, עצבנית, טרודה, לחוצה… הסתכלתי עליה ועברו בי מחשבות מוזרות ולא שגרתיות, מצד אחד כל כך רציתי לחבק אותה ומצד שני עוד היה לי זעם בתוכי על מה שהיא עשתה לי.
"אתם המשפחה של הילד?" אחד הרופאים יצא לשאול אותנו ושנינו התקרבנו אליו "לא, אבל אנחנו הבאנו אותו לפה, מה המצב שלו?" לוסיה מיד שאלה את הרופא בדאגה "הכל תקין, הוא רק צריך לנוח כמה שעות אתם יכולים להיכנס" הרופא השיב לנו ופתח את הדלת, ולוסיה נכנסה במהירות לחדר כשאני בעקבותיה "איך קוראים לך?" היא שאלה את הילד והתיישבה ליידו "קוראים לי שחר ואני בן 10" הוא השיב לה "מה החראות האלו רצו ממך?" היא שאלה אותו נסערת, עצבנית "הם תמיד שולחים אותי לגנוב בשבילם ולהביא להם אוכל, והפעם הייתי כל כך רעב, רציתי להשיג פרוסה לעצמי…אבל הם גילו וכשלא הסכמתי להביא להם, הם הרביצו לי, אבל אני כבר רגיל" הוא השיב לה וניתן היה לראות את הכאב שלו וגם את הכאב שלה "אני לא מוכנה שתחזור לשם זה לא החיים שמגיעים לך" היא כעסה "אני אחזור לקחת אותך מפה כשישחררו אותך והם ישלמו על הכל מילה שלי" היא הבטיחה לו "תודה. למה את טובה אליי?" הוא שאל בחיוך והיא לא ידעה איך להשיב לו, המראה הזה מהצד היה על גבול המרגש, לא משהו שאני מכירה בכל אופן "למה זה מגיע לי החיים האלו?" הוא שאל עצוב ובתסכול וטיפה הרגשתי נבוך.. כלומר עמדתי ממש מולו עם השעון היוקרתי על היד שלי והחליפה היוקרתית שלי "זה לא מגיע לך, אבל אלו החיים- נותנים לך קופסא ואתה צריך להתמודד עם מה שבפנים, כל אחד והמזל שלו… יש אנשים שהחיים לא חייכו אליהם כמונו, אבל אנחנו בונים לנו את החיים שאנחנו רוצים או לפחות יכולים לקבל" היא השיהה ונישקה אותו במצח "עכשיו לך לנוח" היא ביקשה ממנו ושנינו יצאנו מהחדר בשקט התחלנו להתקדם החוצה כשאני מלפנים שומע את הצעדים שלה מאחורי, הרעש של הנעליים שלנו היו הדבר היחידי ששבר את הדממה המביכה "דין חכה" היא אמרה
פתאום ותפסה לי ביד "מחר אני ומאור נתחיל לארוז את החפצים שלנו" היא השיבה לי בלי להביט בעיניי, יכולתי לראות שהיא הרגישה שהיא הפסידה לי "על מה את מדברת?" שאלתי לא מבין "הבטחתי לך שאני אעשה הכל בתמורה, אני יודעת שזה מה שאתה רוצה
שאני אעשה ולי יש מילה" היא השיבה והמשיכה להוריד את מבטה, יכולתי להרגיש את העצב שלה "אני לא רוצה שתעשי את זה" השבתי לה במלמול, משהו בי לא יכל לתת לזה לקרות אבל גם לא יכולתי להראות כלפייה אכפתיות, והיא כתגובה הניחה לי יד על המצח "אתה בסדר? יש לך חום אולי? שאני לא אתחיל לדאוג שאתה מפתח איזה שפעת רגשות או שחלילה גילית לב" היא השיבה בציניות וצחקתי "וואו את ממש מצחיקה.. אל תדאגי לא גידלתי לב פשוט את התמורה אני אקח בפעם אחרת" השבתי לה והתקדמתי אך שמתי לב שהיא נעצרה במקום "את מוכנה לבוא כבר?" שאלתי אותה לא מבין למה היא נעצרת "לאן בידיוק?" היא שאלה לא מבינה "שאני אקפיץ אותך" השבתי לה "דיי באמת? אתה תקח אותי ברכב הסופר יוקרתי שלך? אני לא מאמינה שזה פשוט קורה לי" היא המשיכה להשיב בשמחה צינית כזו "עוד שנייה אני מאשפז אותך במחלקה פסיכאטרית יאלה בואי" עניתי לה והיא באה איתי לרכב.
🌞לוסיה🌞
הגענו לאזור הבית שלי ועמדתי לצאת מהרכב "תודה" אמרתי שנייה לפני שפתחתי את הרכב "אני עדיין שונא אותך כן? זה בשביל הילד עשיתי…ובשביל הטובה שלי" הוא השיב לי עם היהירות הבלתי נסבלת הזו שלו "אל תדאג, גם אני שונאת אותך" השבתי לו בחיוך ויצאתי מהמכונית אבל הוא צפר לי "מה עכשיו?" צעקתי לו "אני מחנה את הרכב ובא, אני רוצה לראות איזה שטח הפסדתי בגללך" הוא אמר לי וחייכתי למשמע דבריו ולעובדה שהוא עומד להיכנס ופשוט…להיות איתי.
תגובות (0)