Dana
חחח אני כולכך אוהבת את הכוח שבניתי לדמות הזאת :)))

לוס : משחק המוות של האלין פרק 6 (18+)

Dana 14/12/2014 1959 צפיות 3 תגובות
חחח אני כולכך אוהבת את הכוח שבניתי לדמות הזאת :)))

פיו של אד טרף את פי ונתן לו סימן שעכשיו, ברגע זה הוא יספק את הכוח שהגוף שלי דרוש.
המוזיקה הייתה חזקה בשירותים, הרגשתי את הדפיקות על הקירות שמסביבנו, האנשים והערפדים יודעים להנות במועדון הזה. חדר השירותים היה לא רחוק מבמת הדי-ג'יי לכן המוזיקה גמרה ללב שלי לדפוק ולאוזניים שלי לאטום את עצמם, ניסיתי כמה שיותר להתמקד באנרגיה שעמדה לעטוף אותי בכול רגע אפשרי. הרגשתי את הטעם של הקאנביס בפה, הוא היה מר וככול שאד המשיך לנשק אותי התחלתי יותר ויותר להתרגל לטעם שבפה שלו. אצבעותיו של אדי התקרבו אל החולצה שלי ופרמו את הכפתורים אחד אחרי השני, ובבאת אחד יכולתי להרגיש את הקרדיגן האדום שלי נופל לרצפה והחולצה שלי נפתחת לשניים. הידיים שלו תמכו בגבי וישרו אותו כשעטפתי את צווארו של אד ועמקתי את הנשיקה עד שד נשמתי, רציתי את האנרגיה כבר בתוכי אבל עוד לא יכולתי לקבל אותה, אד אוהב את המשחק המקדים שלו, במיוחד דווקא שאני הכי צריכה אותו. אני עוד יכולה להתגבר על הכאב מספר דקות אבל אחרי מספר הדקות האלו אני כבר יאבד את ההכרה.
"עברת על החוקים שלי, אמרתי בלי עוד חברים עם הטבות." ידעתי שהוא יחשוב שאני וניקולאי ביחד, לבנדר אמרה לי את זה עוד כשהיינו בארמון של בלאד לוטוס. אבל לא חשבתי שהוא ימשיך לחשוב את זה כול עוד אנחנו במועדון , כי הרי רק הכנסתי אותו והוא זז לבר והתחיל לשתות. אני לא יודעת אם התחילו איתו כבר וזה גם לא מעניין אותי, העיקר שהצלחתי לאבד אותו מאחורי הצעדים שלי.
"הוא לא נחשב לחבר עם הטבות, הוא אפילו לא נחשב לחבר." נשכתי את שפתו התחתונה והורדתי את ידיי בשביל לפתוח את החגורה מכנסי הג'ינס שלו, הוא לא עצר אותי, כנראה נהנה מהספק שאני צריכה את האנרגיה הזאת בגופי ואני רק נשפתי בפניו. הוא לא התעסק עם החזייה שלי כי הוא ידע איך אני מרגישה בנוגע לזה אבל שאר המקומות בגוף, הוא יכול לעשות כול מה שעולה לו בראש, כול מה שהוא רוצה.
"אז מי הוא?" הוא שאל אל תוך שפתיי, הרגשתי את הטעם של הוויסקי שהיה על שפתיו, ליקקתי את הטיפות האחרונות וירקתי אותם אל עבר הכיור שהיה מאחורי, הוא יודע עד כמה שאני שונאת אלכוהול.
"מקנא?" גיחכתי אל תוך שפתיו, "אין לך את הזכות לקנא." אמרתי לו, לפני כמעט שנתיים כשהתחלנו את המערכת היחסים של החברים עם הטבות אמרנו שלעולם לא נפתח רגשות אחד לשני, וזה מה שקרה, אף אחד מאיתנו לא מרגיש דבר, אני מקווה לפחות שהוא לא מרגיש שום דבר. אחד החוקים שלו היה בלי מערכת יחסים פתוחה, אם אני צריכה אנרגיה אז הוא יהיה היחיד שיספק אותה. רק שלצערי שהוא גר במדינה אחרת, אבל למזלי שקבלתי את יכולות הריצה של אימא שלי.
"לא מקנא," הוא הביט בעיניי והעביר את כפות ידיו תחת החצאית שלו, תופס את קצוות התחתונים שלי ומוריד אותם מהרגליים שלי, יכולתי להרגיש חשופה למטה אבל לא עד הסוף כי הוא עדיין לא התקרב עם כול גופו.
בן זונה, אני מרגישה כול כך חלשה.
"אני מסתקרן." הוא ענה לבסוף.
"אד," לחשתי כנגד שפתיו, מקרבת אותו לעברי, "אני צריכה אותך עכשיו, או שאני יפגע." אמרתי ואד נאנח והתקרב אלי.
"אוקי, אוקי." הוא אמר ותפס במותניי, יכולתי להרגיש אותו כול כך קרוב לעברי אבל טקטוק עצר אותו וגרם לו לעזוב אותו. נשמתי בכבדות וניסיתי לתפוס אותו אבל הדפיקות התחילו יותר ויותר להתחזק.
"בן אדם, אנחנו עסוקים!" התקרב אד לעבר הדלת ודפק עליה בחוזקה שתי דפיקות, הדפיקות מהצעד השני נפסקו לשנייה אחת ואז נפרצה הדלת. ניקולאי, השומר הרוסי שלי, עמד עם עיניים זוהרות בזהב בעודו תופס את אד מהצוואר ומרים אותו בתנופה במעלה הקיר. הלב שלי קפץ מהמקום כשראיתי את העיניים שלו, הדם שלי געש בגופי והרגשתי כול כך חמה, הרגשתי רותחת, ככה שאני עומדת להתפרק.
"תעזוב אותי, תעזוב אותי," צרח עליו אד, "אני יעזוב אותה, אני מבטיח!" ניקולאי סובב את גופו של אד לכניסה של חדר השירותים האישיים וזרק אותו לבחוץ, נועל את הדלת אחריו ואני כבר הספקתי לצעוק לאד שיחזור ושאני צריכה אותו. התחלתי להתנשם בכבדות כששמתי לב לכך שהאנרגיה כמה ונגמרה בגופו, יכולתי לראות מטושטש פה ושם אבל עדיין ראיתי בברור איפה אני נמצאת ומי עומד מולי. ניקולאי התנשף בכבדות והעיניים שלו שינו צבע בזמן שהוא התחיל להירגע לאט, לאט והוא הסתובב אלי במבט מאיים, מבט שגרם לי להיבהל ולקוות שאני יאבד את ההכרה לפני שהוא יספיק לומר את המילה הראשונה שעולה בראשו.
"בשביל זה הגעת למועדון הזה? בשביל לאבד את הכבוד שלך?" הוא התקרב אלי בצעדים מאיימים והוריד את החולצה שלו בשביל לזרוק עלי, הידיים הרועדות שלי לא הספיקו לתפוס את החולצה והיא נפלה אל הרצפה, הוא הסתובב עם הגב אלי אבל לאחר כמה רגעים של נשימות כבדות מהצד שלי הוא הסתובב אלי בחזרה.
"אתה..אתה חושב שאני רוצה להזדיין איתו מרצון הפרטי שלי?" גמגמתי כשלא הצלחתי לבנות משפט שלם בראשי, "אתה לא מכיר אותי ניקולאי לבנקין, אל תסתכל עלי כאילו אתה מכיר אותי." אחזתי בבטני והתכופפתי בשביל להעלים את הכאב מגופי, עצמתי את עיניי מרחיקה כול הזהרה שמופיעה בראשי. האנרגיה שלי נעלמה ונשארו מספר דקות פשוטות עד שאני אפול אל החשכה שמחכה לי.
"את בסדר?" קולו פתאום נשמע מודאג והוא הסתובב אלי, הניח את זרועותיו משני צידי גופי והביט והשפיל את העיניים שלו לרצפה בשביל לא להסתכל עלי, הוא כיבד אותי ואני הודתי לו בליבי שהוא עושה את זה. לאד לא היה שום כבוד אלי, הכבוד היחיד שהיה לו הוא שהוא היחיד שמספק לי את האנרגיה שלי.
"פשוט תקח אותי לבית חולים, לפחות אני יהיה מאושפזת פחות זמן אם נצא עכשיו," הנחתי את ידי על חזו ודחפתי אותו קלות אחורה, זה לא בדיוק הזיז לו אבל היה לי את המרווח הנקי שנתן לי לרדת מהכיור ולעמוד על הרגליים, אבל הדם כבר נעצר ברגליי וקרסתי על הרצפה, האנרגיה היחידה שנשארה בגופי הייתה אנרגיית הדיבור שלי לכן הצלחתי לדבר איתו , "הברחת את הספק אנרגיה שלי, מה אני יעשה אני מעדיפה את זה במקום כול התרופות שגורמות לי לקריסת מערכות." משכתי באפי ותפסתי בזרועו בשביל להתייצב על רגליי אבל לא הצלחתי.
"המצב שלך נראה גרוע אנחנו לא נספיק להגיע לבית החולים," גופי התחיל להזיע, הנשימות שלי נהיו כבדות וליבי דהר כמו עדר של סוסים שרצים אל הלא ידוע, הכובד בגופי היה כה כבד שחשבתי שהפילו עלי פסנתר מגובה של עשרות מטרים אבל הוא לא מחץ אותי, "תגידי לי מה אני יכול לעשות." פערתי את עיניי כשהוא הציע את העזרה שלו.
"תמצא את אד, תתחנן ותגיד לו שאתה לא תפגע בו, רק תעשה את זה מהר." אמרתי אבל הרגשתי את ידיו תופסות אותי במותניי ומרימות אותי על הכיור, הוא הביט בעיניי והריח של האלכוהול נדף מפיו, הוא היה כה כבד וכה חזק שיכולתי להרגיש כאילו אני נחנקת בריאותיי.
"אין לי זמן עכשיו לחפש אותו, יש עוד דרך?" ניסיתי לחשוב על דרך נוספת בזמן המועט שהיה לי אבל לא עלה לי שום דבר חוץ מסקס וכדורים, ושניהם דרכים שהוא לא יכול לתת לי.
"אין לי את הכדורים פה, הדבר היחיד שנשאר הוא להיות הספק האנרגיה שלי." לא האמנתי למילים יוצאות מפי, אבל כבר לא היה אכפת לי, אני מוכנה לעשות הכול חוץ מלמצוא את עצמי בבית החולים כשרופאים מנסים לבדוק את מחלת האנרגיה הנדירה שלי שהם לעולם לא ראו.
אימא ואבא שלי בעצמם לא יודעים מאיפה הייתי כול כך חולה, זה התחיל מגיל צעיר ורק לפני שנתיים גיליתי עוד דרך חוץ מכדורים.
"אני.." הוא אמר והביט מסביב.
"לא חייב לעשות את זה." אמרתי, יותר נכון לחשתי כי לא שמעתי את הקול של עצמי כמעט, הוא היה עד כדי חלש שחשבתי שזהו, אני רואה את החשכה בעיניי. אבל הדבר היחיד שראיתי היה את ניקולאי הולך לכיוון מכונת הקונדומים שנמצאת בחצי השני של החדר ונותן אגרוף למכונה ושובר אותה, מוציא חפיסה אחת ונעמד מולי במהירות.
"את בטוחה?" תפסתי בכתפיו כשהכאב פילח אותי, ניקולאי הנהן והזיז את החולצה שלו מגופי, עוצם את עיניו לוקח נשימה עמוקה. אני מסמיקה רק מהמחשבה שבקשתי ממנו באמת לעשות את זה והוא באמת מתכוון לעשות את אבל הזמן נגמר. הוא הוריד את החגורה ממכנסי הג'ינס שבחרתי ופתח אותם, הרמתי את ראשי בשביל להסתכל לשם, אני מכבדת אותו.
הוא תפס בגופו והביט בעיניי בעודו חודר לתוכי בחדירה אחת קטנה שגרמה לי לפלוט צרחה שלא הייתי מוכנה אליה, האנרגיה שיצאה ממנו ונכנסה אל תוך גופי הייתה כזאת חזקה שמדהימה שלא ידעתי שהיא בכלל קיימת. לעומת אד, הוא היה הרבה יותר טוב והרבה יותר חזק, כנראה שזה כוחו של ערפד בכיר. מצד אחד זה היה מהנה אבל מצד שני, הגוף שלי לא היה רגיל לכוח כזה עצום של אנרגיה וזה היה כואב, לא כאב מוחשי אלא כאב נפשי בתוך הנשמה שלי. הייתי צריכה לתפוס בציפורניי את גבו, לאחוז משהו בזמן הכאב הזה.
"ניקולאי," הצלחתי להשחיל בין הגניחות הרבות שלי, "אני מצטערת." אבל הוא רק נישק אותי כשהרגיש את הדמעות שלי זורמות על חזו, יכולתי להרגיש אותן גם כי הן עברו על גופי באותו הזמן.
הוא יצא ממני והתלבש במהירות, זורק את מה שהוא היה צריך לזרוק לפח. הרגליי שלי רעדו, הגוף שלי רעד אבל הוא היה מלא באנרגיה כזאת שתפסיק לי יותר ממה שקיוותי אליו. אד אולי הספיק לי למספר ימים אבל אני חושבת שניקולאי יספיק לי למספר שבועות ואולי חודשים, הכוח של ערפד מכובד הוא באמת כוח חזק ולא רציתי לגרום לו להרגיש בנוח, הייתי מעדיפה להיות בבית חולים במקום לתת לו לעשות את זה אבל הוא הציע את עצמו ואני לקחתי את ההצעה.
"אני יודעת שאתה מתחרט על זה, אבל," בלעתי את רוקי, "הייתי מתה אם לא הייתה מספק לי את האנרגיה, המחלה הזאת, תגרום למוות שלי." הצלחתי לעמוד על הרגליים, יכולתי להרגיש את הגוף שלי חוזר אלי ואת האנרגיה שמתפשטת. התלבשתי בחזרה והעפתי את השיער שלי לאחור בזמן שרכנתי מעל הכיור השני, לא על זה שישבתי, ושטפתי פנים. הן היו אדומות כמו אצל עגבניה והסומק לא רצה להיעלם.
"לכמה זמן האנרגיה תספיק לך עד שתצטרכי לחזור לאד הזה שלך?" הוא שאל אותי ואני לא רציתי אפילו להסתכל עליו אבל הסתכלתי בכול זאת.
"האנרגיה של אד הייתה חלשה, בכול זאת הוא ערפד שהומר לפני עשרות שנים. היא הספיקה לי לעד חמש ימים גג אבל האנרגיה שלך, היא הרבה יותר חזקה. אני מוכנה להמר על שבועות ואפילו חודשים," עצרתי לרגע והתקדמתי אל עבר היציאה, "ערפד מכובד." הוספתי.
"לא ההורים שלך ולא סבא שלך צריכים לדעת על זה." בלעתי את רוקי.
"אל תדאג," הגנבתי אליו מבט אחרון, "הם לעולם לא יגלו."


תגובות (3)

תמשיכיי

14/12/2014 16:38

מסכן באיזה מצב היא העמידה אותו
תמשיכי דחוףףףףףףף

14/12/2014 20:40

מושלםםםם תמשיכייי!!

14/12/2014 21:15
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך