לחשן שלי- פרק שני

"אני.. אני חייבת להגיע. תנתחו אותו, תעשו הכל כדי להציל אותו. אני אשלם כל סכום בעולם רק תציל אותו דוקטור." אמרתי בתחינה ומחיתי את דמעותיי. קורן, שוהם ואני חברי ילדות.
אנחנו חברים מאז הגן חובה בעצם, כשאחד הבנים משך לי בשיער וזרק את הבובה שלי על הריצפה בטענה שהיא מכוערת אבל היא הייתה הכי חדשה בחנות, אני התעצבנתי ודחפתי אותו, טענתי שהוא גס רוח ודוחה, הוא רצה לתת לי סטירה אבל שוהם עצר אותו וקורן בא להגנתי גם, מאז אנחנו שלישיה, שלישיה לכל דבר ועניין.
אם אתה רוצה אחד אתה מקבל גם את השניים האחרים במתנה, ממש עסקת חבילה.
"אני אעשה כל מה שביכולתי גברת סטון. אני מבטיח." הרופא אמר והשיחה התנתקה, התיישבתי על הספסל שהיה לידי והבטתי בשמיים, כמו בכל פעם שהרגשתי שהשמיים נופלים עליי והאדמה נקרעת לשניים ושואבת אותי לתהום, הבטתי לשמיים וראיתי את הכחול, את הרוגע, הרוגע הזה החליף את הים, את ניפוץ הגלים בסלעים, זה היה מרגיע אותי. השקט הזה.
"אריאל הנה את," קול מוכר נשמע, חזרתי לקרקע כמו שאומרים ונעמדתי, הבטתי בדניאל שמתקרב אליי ונראה שונה מהרגיל, לא עצבני.
"אם באת לצעוק או להתלונן בגלל מה שקרה בבוקר, אין לי כוח לזה, תצעק עליי אחר כך." אמרתי ועקפתי אותו, הוא תפס בידי ומשך אותי אחורנית כך שפניי מול פניו ושנשמותיו מתמזגות עם נשימותיי. הרוח הקרירה הפסיקה לגעת בי, כאילו עברה מצדדי אך לא חדרה לגופי, חום התפשט בגופי, חום של כעס, חום של רצון לחבק אותו או בעצם לחבק כל אחד כדי להתפרק מעט. דניאל הושיט את ידו וליטף את פניי, כאילו ידע שבכיתי מעט עד לפני שניה.
"נמרח לך המסקרה מעט, יש לי אחות, אני יודע ומבדיל מתי זה נמרח מהבכי ומתי זה נמרח מזיעה או גשם, אז אל תשקרי. אני יודע שבכית. זה בסדר לבכות, את עדיין קטנה, את עדיין לומדת להיות לוחמת, גם פה בצבא וגם בחיים שלך." אמר וניגב את האצבע שלו בממחטה שהייתה בכיסו. הממחטה הייתה בצבע כחול ורוד והיה רקום עליה השם 'מעיין' עם לב קטן בצד.
"רוצה לספר לי למה בכית?" שאל והנדתי בראשי. נשמתי עוד נשימה עמוקה והסטתי את מבטי ממנו, חיפשתי נקודה לבהות בה, כל נקודה מלבדו.
דניאל עקף אותי והתיישב על הספסל, הסתובבתי והבטתי בו, יושב בצורה שונה, לא זקוף ונוקשה כתמיד אלא כעור כשידיו על ברכיו וראשו מוטה כלפי מטה.
"מעיין, אחותי הקטנה, הצילה אותי מכל דבר בחיים האלו, מלהסתבך, מלגנוב למען האוכל שלא היה בבית, מלהרביץ למי שאומר לה שהיא מכוערת כי היו לה משקפיים ישנות מעט. פעם אחת ילד שגדול ממנה בשלוש שנים שבר לה את המשקפיים למרות שידע שהיא לא תראה טוב בלעדיהן. יום למחרת תיכננתי להרוג אותו במכות, אבל מעיין הרגיעה אותי ואמרה שזה בסדר והכל לטובה, יום למחרת היא זכתה בהגרלה של חמש מאות שקלים, רצנו ביחד לקנות לה משקפיים חדשות, כאלה שיתאימו לה יותר ותאהב באמת, ולא תשקר שהיא אוהבת כדי שאני לא אהרוג את עצמי בעבודה. בהתחלה חשבתי להתחמק, לא להתגייס לצבא בכלל, מעיין דחפה אותי לזה. היא אמרה שהצבא יתן לי ערכים, ערכים שחסרים ותמיד חסרו לנו בבית, בנוסף היא אמרה שזה כסף טוב, במיוחד בקצונה. היא צדקה. היום היא חיה טוב יותר, לומדת טוב יותר והיא תלמידה מצטיינת בתיכון. היא הגאווה הקטנה שלי." דניאל סיפר ושיחק בממחטה שלו, מעיין, אחותו כל כך חשובה לו.
"ואיפה ההורים שלכם בכל הסיפור?" שאלתי כמו ילדה חטטנית שרוצה לדעת עוד.
"מתו, תאונת דרכים טרגית."

"דניאל!" צעקתי ורצתי לעברו, הפעם מדוגמת, הוא נעצר והביט בי. נעמדתי מולו והצדעתי לו בחיוך, הוא חייך אליי והנהן, בעצם לתת לי לעמוד נוח.
"תודה, פשוט תודה. המ"פ סיפר לי שהגשת בקשה לדחות לי את השבת, לשתי שבתות הבאות. תודה." אמרתי וחיבקתי אותו, הוא הניח את ידו על גבי וטפח עליה. החיבור ביני לבין דניאל הוא יחסי אויב חבר. למרות שאנחנו משרתים למען אותה המטרה, באותו הגדוד ובאותה היחידה, למרות שיש לנו אויב משותף ואנחנו אמורים להיות חברים, היחסים שלנו, מתחת לפני השטח, הם עוינים ולעומת זאת כשאנחנו רחוקים מכל העיניים הרכלניות אנחנו מסתדרים די יפה. ביומיים האחרונים אני יושבת לאכול איתו ארוחות צהריים וערב, מסתבר שלמפקדים יש אוכל טעים ואכיל לעומת האוכל של החיילים שבקושי נבלע בגרון.
הוא סיפר לי על מעיין והראה לי תמונה שלה, של שניהם ביחד ושל הבית החדש שלהם. הוא לא לחץ עליי לספר עליי ואני הודיתי לו על כך שנתן לי זמן. הניתוח של קורן עבר בהצלחה, התשלום היה סמלי בהתחשב בכך ששוהם עזר לי לגייס את הסכום שנותר ובכך שילמנו על הניתוח. קורן נשאר בביתי כדי לנוח ולהבריא עד להודעה חדשה ושוהם ביקש מאחת הנערות בשכונה לטפל בו.
"אריאל," דניאל קרא בשמי לאחר שהתנתקתי מחיבוקו, הבטתי בו בציפיה וניסיתי להבין את מבטו המבולבל שנח עליי פתאום.
"תוכלי לבוא אליי השבת? שלא תביני לא נכון, לאחותי מעיין יש יום הולדת והייתי רוצה שיהיה לה יומולדת בטאץ נשי ולא גברי השנה." ביקש בביישנות שהדהימה אותי, דניאל, המפקד הרווק והנחשק של הבסיס מתבייש לבקש מהחיילת שלו לעזור לו. חברים, בואו עם מצלמות, זה רגע שצריך לתעד. דניאל אבוקסיס, השחצן והיהיר מכולם מתבייש. בראבו.
"ברור, רק לפני זה נעצור אצלי? אני צריכה לבדוק שהכל בסדר בבית." אמרתי בחיוך שהרגיע את פקעת העצבים שעברה בגופו, הוא הנהן והמשיך ללכת לכיון המגורים שלו.

"סופש אצל המפקד? את כל כך צריכה לקחת איפור, מחליק, בושם שיגרה אותו טיפה, קרם גוף קחי את הוניל הוא מושלם. ואוו והחולצה השחורה שלך הצמודה והמכנס ג'ינס הלבן עם הנעל השחורה הנוצצת שלי. הוא כל כך יפול מהרגליים למענך." ספיר ורויטל צעקו בהתרגשות והתרוצצו בחדר לאחר שסיפרתי להן על בקשתו של דניאל.
"אתן משוגעות, אנחנו רק ידידים," אמרתי וסגרתי את המזוודה עם הריצרץ, הרמתי את הידית ואחזתי בה, התקדמתי אל עבר הדלת והבטתי בהן בפעם אחרונה לחמישי הזה.
"נסו לא להרוס את המגורים שלנו אוקי?" שאלתי שאלה שהתשובה לה ידועה, המגורים שלנו כל כך יהרסו מהיום עד מוצאש. שלושה ימים שלהן, לבד.