לטרוף את כל הקלפים
לפעמים זה נדמה כאילו יושב שם מישהו למלה בשמיים שכותב לנו תסריט. הוא כבר יודע מה יקרה ואת סדר ההשתלשלויות. הוא מסתכל בעיניים בוכנות. מביט בנו וברגע אחד טורף את כל הקלפים ברגע הכי לא צפוי. אחרי שכבר הגיע היאוש והוויתור העצמי.
ואז הוא יושב שם ופשוט צוחק.
סתם שתדעו הקלפים שלי נראה לי נטרפו ממש כרגע. נראה לי שממש עכשיו הוא יושב שם וצוחק עלי.
אני נמצאת עכשיו ברופאת שיניים מחכה לתור שלי והוא בדיוק יצא. אני מסתכלת עליו והוא מסתכל עלי. אני מסתכלת על צרור היופי הזה משתדלת שלא לבחון בכלל אבל אי אפשר אני נשבעת אם הייתי יכולה לעצור את העיניים שלי מלחקור את הגוף שלו הייתי עושה את זה. גוף חטוב וכתפיים רחבות גבריות ממבט קלוש אחד אפשר היה כבר להבין שהוא שחיין. עצמות לחיים עבות וחיוך יפיפה עיניים כחולות יפיפיות שאפשר לשקוע בהן שיער שטני שבקצוות התבהר מהשמש.
אני נזכרת בעצמי נזכרת שיש לי תסרוקת דווקא סבבה ושאני חצי מאופרת אז אני מרגישה די סבבה עם עצמי.
אני רואה שהוא מתבייש נדמה לי שיש לו על מה.
אני יודעת שאני צריכה להגיד משהו. הוא לא יגיד לעולם. זה ככה תמיד כשאני פוגשת מישהו מהמושב לי. אותו חיוך מלא סומק, התנצלות ובושה.
"היי, מה קורה?" אני אומרת לו
"מעולה, מה איתך?" הוא מישיר אלי מבט ואומר בהיסוס
"סבבה" אני אומרת ומחכה שהוא ימשיך.
אבל הוא לא ממשיך. הוא הולך לעבר המזכירה לשלם על הטיפול אבל מתחרט אחרי שנייה.
" חשבתי שרק אני בא לכאן…" הוא אומר לי מגחך
יופי נפתחנו, אולי סוף סוף הוא יבין שאני לא נושכת. שאני לא הדמות המצוירת שהם ציירו אותי. שאני לא השמועות שהם הפיצו עלי. שאני בחורה יפה שמחה ומאושרת אחרי שהם בדדו אותי כל כך הרבה והחליטו מי אני. אבל אני לא כועסת אני סתם רוצה לעבור הלאה. התבגרנו (אני מקווה כך לפחות) אנשים בני 20 צריכים להתבגר כבר.
"לא" אמרתי בחצי חיוך "אתה יודע באים לכאן כשילדים ואז כבר נשארים. חוץ מזה מה אתה עושה עכשיו?"
"אני ספורטאי מצטיין" הוא אומר
"גורס ניירות? מדליק ממטרות?"
"משהו כזה.. פחות או יותר כלום" הוא צוחק "ואת?" הוא מוסיף
"אני גם עושה פחות או יותר כלום בצבא. עשיתי שנת שירות זה היה מעניין." גיחכתי " אז מתכנן את הטיול הגדול?"
הסתכלתי על הילד הזה שהוא כבר גבר גברי בהחלט. הילד הזה היה איתי ביסודי בחטיבה ובחלק מהתיכון. עד שאני עברתי משם בגללם. מאמצע היסודי הוא היה איתי בכיתה וגם תמיד המורות רצות שהוא ישב ליד. דווקא לידי. וכל הבנות היו מקנאות בי שאני יושבת ליד הילד החתיך של השכבה. הילד שהיה מציק לי וכמעט לא מדבר איתי. ילד שהיה שוויצר ברמות השוויץ על הכל ורק מצטנע דווקא בעובדה שהוא שחיין מטורף. ילד שהיה יפה אבל שידעתי תמיד ששווייצרים הם לא הסגנון שלי. עם הילד הזה אני מדברת? איתו כיף לי לדבר? מצחיק, הבנות עוד ממשיכות להתעלם ובאופן נורא מוזר אלא דווקא הבנים שהתבגרו יותר מהר מהבנות.
"לא ממש" הוא עונה לי " אני מתכנן על כמה יעדי אבל בעיקרון אני אמור לטוס לארצות הברית אחרי הצבא לקולז' על מלגה על שחיין."
"מה תלמד שם?"
"מחשבים כנראה"
ואז קראו לי להיכנס. התאכזבתי אבל ידעתי שאני ומישהו מהמושב זה בחיים לא יקרה. לא נראה לי שהם בוגרים מספיק בשביל לנפץ את כל הסטיגמות עד כדי כך
תגובות (0)