לילי פרק 10

"טום מה נעשה היום?" שאל דניאל היושב מול המאוורר, מנסה לקרר את עצמו מהחום הנורא בחוץ.
"לא יודע מה אתה רוצה שנעשה?" שאלתי, מדבר אל תוך המאוורר, כך שקולי נישמע רובוטי.
"לא יודע, מה אתה רוצה?" מחייך למשמע קולו הרובוטי אשר יצא מהמאוורר.
"יש לך בבית ארטיק, או גלידה, או אפילו עוף קפוא, כדי שאוכל להתקרר כמו שצריך?" הוסיף דניאל.
"כן" עניתי "יש ארטיק במדף התחתון של המקפיא, אם אתה הולך תביא לי גם" חייכתי אליו.
"זה הבית שלך טום".
"בטעם קולה" הרמתי את קולי כדי שישמע אותי בעודו הולך למקפיא.
בתגובה הוא רק נפנף בידו.
"קח" הושיט לי דניאל אחר מספר שניות את הארטיק הקפוא מלמעלה, והתיישב לידי.
לקחתי את הארטיק מידו פותח את העטיפה הקרה, מסתכל על הדי הקור שעלו מהקרחון החום.
"לחיים" הכריז דניאל והצמיד את הארטיק שלו לשלי בנגיחה עדינה על מנת שהארטיק לא ישבר.
"לחיים" השבתי עושה כמוהו "רק אל תלכלך" מזהיר מצביע על הארטיק הכתום שבידו.
"אין בעיה" ענה.
"איזה טעם לקחת בכלל?" שאלתי מסוקרן.
"מישמש" חייך "זה הכי טעים שיכלתי למצוא, אין לך טעם טוב בכלל" מבטו הפך לרציני בסוף המשפט.
"מה?!" הופתעתי "מי אוכל ארטיק מישמש בכלל?"
"אני" חייך דניאל "ואני גאה בזה, כי זה הכי טעים".
גלגלתי את עיניי אליו נוגס בארטיק שלי ונירתע מיד כאשר גוש הקרח הקפיא את שיניי ומוחי.
"קיפאון מוח!" הכרזתי מנער את ראשי במהירות מנסה לעזור לקיפאון לצאת ממוחי.
"מי נוגס בארטיק?" שאל המום "שותים את המיץ, בכך שמוצצים את הקרחון".
"צודק, זו שיטה יותר נוחה".
"ובטיחותית" הוסיף דניאל.
חייכה לעברו נהנה מהארטיק שמקרר את גופי במקצת.
"כבר סיימת את הארטיק?" שאלתי את דניאל, מופתע אחרי כמה דקות של אכילת הארטיק בשקט.
"בטח, אני לא חילזון כמוך" התגאה.
"אני לא רוצה את הארטיק הלבן הזה יותר" אמרתי נעמד על מנת לזרוק אותו לכיור.
"לא עושים את זה ככה!" התעצבן דניאל "אתה צריך לשתות את המיץ ואז ולתת ביסים קטנים בקרחון, זהו!, הרסת את זה".
"תתחתן עם הארטיק וזהו" אמרתי בציניות לעברו לא מצפה לתגובה רצינית מצידו.
"אם רק הייתי יכול" נאנח דניאל "אבל אשתי גברת פיצה תהרוג אותי, אם אעוזב אותה, אני לא יכול לעשות לה את זה".
צחקתי למשמע דבריו הלא הגיוניים, שוטף את הארטיק מתחת למים היוצאים מברז המטבח, כך שהקרח נמס בתוך שניות אחדות. את העטיפה זרקתי לפח וכך גם את המקל, שטפתי ידיים, כי ידעתי שאמא תכעס עלי אם היא תראה טביעות ידיים על החפצים בבית.
"דניאל!" צעקתי לו מהמטבח "קום תשטוף ידיים ותזרוק את העטיפה שלך!"
הוא קם בחוסר חשק עושה כמותי.
חזרנו לשבת מול המאוורר, כמו בנקודת ההתחלה, עדיין לא יודעים מה לעשות היום.
רעש קרקוש מפתחות נישמע מפתח דלת בכניסה הראשית של הבית.
אמא נכנסה, שקיות לבנות שקופות אחוזות בידה וחלקן מונחות על מפתן הדלת.
"טום, בו תעזור לי בבקשה" ביקשה אמא.
זינקתי על רגליי, לוקח ממנה מספר שקיות וכך גם דניאל שהצטרף לעזור. שלושתנו סוחבים את השקיות השקופות אל המטבח עוזרים לאמא לסדר את המוצרים אם זה במדפים או במקרר.
"תודה יקרים שלי" אמרה נושקת את ראשינו.
"אז…, מה עשיתם היום?" שאלה מסוקרנת.
"אממ…, שיחקנו במחשב" אמרתי.
"אכלנו ארטיק" ציין דניאל.
"מה?" התפלאה אמא "כבר שש בערב, לא עשיתם כלום כל היום?, זה החופש הגדול שלכם, תנצלו אותו" עצרה לחשוב למספר שניות והמשיכה ,אתם יודעים מה?"
הבטנו אחד בשני, תוהים מה יש לה לומר, מחזירים את מבטנו אל אמא מסוקרנים לגבי מה שיש לה להגיד, מביטים בה מוציאה מהתיק הגב השחור שלה, את הארנק השחור גם הוא שהיא נוהגת לקחת לעבודה.
"אתם הולכים לבריכה" ציינה כאילו זו עובדה.
"אממ…" המהמתי "לא אמא זה בסדר אנחנו מאוד נהנים לבלות בבית".
"נכון" חיזק דניאל את דבריי.
"אני לא מוכנה לשמוע לא כתשובה ואתם יודעים מה?, תקנו לכם גם כמה חטיפים בדרך לבריכה" הוסיפה מניחה על כף ידינו שטר של חמישה דולר לכל אחד.
"אני לא…" התחיל דניאל לומר, אך אמא קטע אותו בכך שאמרה
"אתה כן, קחו" אמרה מושיטה לנו עוד שטר של חמישה דלור, לקחנו את הכסף מידה המושטת בהיסוס
"אם ישאר עודף תחזירו לי, אם לא, לא נורא" הוסיפה וחיוכה החמים על פנייה.
"אוקיי" אמרנו שנינו יחד מחויכים.
"סוף סוף עושים משהו" התלהב דניאל ובלי לחשוב פעמים רץ לביתו להחליף את בגדיו לבגד ים, עשיתי כמוהו, נרגש, רצתי לכיוון חדרי, ניזכר במשהו, עוצר, חוזר בחזרה אל אמא ומחבק אותה.
"תודה" חייכתי.
"אין בעד מה" חייכה נושקת לראשי "עכשיו. לך לחדר להחליף בגדים, אתה לא רוצה שדניאל יבוא ואתה עדיין בבגדים רגילים, לפי ההתלהבות שלו הוא יגיע בעוד דקות ספורות" חייכה מביטה אל עבר הדלת, כאילו מחכה שדניאל יקפוץ מאחורי הדלת בכל שניה.
צחקתי בתגובה, רץ אל חדרי, פושט במהירות את בגדי. לובש את מכנסיי בגד הים הקצר שלי שעליהם מצויר גלשן ללא גולש על פני מי הים לאור היום הבוהק, כך שזה הקנה לבגד הים שלי צבע כחלחל.
לבשתי חולצה לבנה בזריזות, נועל כפכפים כחולים, רץ אל הסלון בהתרגשות.
כפי שציפיתי דניאל כבר הספיק להגיע, הוא חיבק את אמא, מודה לה לפחות אלף פעמים, היא חיבקה אותו בתגובה מחייכת למראה פניו הקורנות.
"הולכים?" פנה אלי דניאל וחיוך גדול מרוח על פניו.
"ברור" אמרתי, מביט על מכנסי בגד הים הכתומים אדומים המונחים על מותניו, כאילו אש משתוללת על מכנסיו. הוא לבש חולצה לבנה ועליה ציור של כלב חום וגדול המרכיב משקפי שמש, על רגליו ננעלו כפכפים שחורים בעלי אבזם קטן בצורה ובצבעי דגל ברזיל.
"נצא?" שאלתי מחויך.
"קדימה, תוביל את הדרך" חייך גם הוא, מרוצה מהמצב.

…..
הרחוב היה שקט, לעומת ימי לימודים שבהם תלמידים יוצאים בהמוניהם מבית הספר השוכן על יד ביתנו רואים שעכשיו החופש הגדול.
"שתי דקות הליכה מפה, ומגיעים ל"מכולת של אדי" ציינתי, מצביע אל מעבר למעבר החצייה "ממשיכים קצת ישר ומגיעים" הוספתי מסביר לדניאל.
"מה אתה תקנה?" שאל בהתלהבות.
"לא יודע, ניראה מה יש בחנות" משכתי בכתפיי בתחילת המשפט.
המשכנו ללכת על המדרכה האפורה, עד ששלט חשמלי גדול ואדום שבו רשום "המקום של אדי" בכל מיני צורות התנוסס מעל למכולת הקטנה, מציין על כך שהגענו.
פעם שאלתי את אדי למה השלט שמעל המכולת דווקא צבוע אדום ולא צבע אחר, הוא טען שהוא רוצה שכולם יראו את השלט, לכן בחר בשלט אדום וגדול כל כך שיבלוט מעל כולם.
כשנכנסנו למכולת אדי בירך אותנו לשלום, כל אחד מאיתנו לקח שני חטיפים אהובים עליו, אדי ארז לנו אותם בשקית ניילון כחולה, שילמנו לו את הסכום הנדרש והמשכנו לדרכינו.
בעודנו הולכים ברחוב עם ריגוש בחזה שסוף סוף עושים משהו שונה מבדרך כלל, לבדינו, בלי ההורים. אמא כמעט ולא נותנת לי ללכת לבד למקומות, היא טוענת שאני קטן מידי וצריך לחכות לגדול עוד קצת.
"היי זו לא…?" שאלתי מביט אל מעבר לכביש.
"מי?" שאל דניאל מפנה את ראשו אל מעבר לכביש, למקום שבו עיניי ננעצו.
"לילי" לחשתי לחישה כמעת בלתי מורגשת.
"ננסה" משך דניאל בכתפיו, משאיר אותי מבולבל, תוהה מה הוא מתכנן לעשות.
"לילי!!!" צעק אל מעבר לכביש.
"מה אתה עושה?!" צעקתי בלחישה.
מבטה של הנערה האדמונית הופנה אלינו, זו לא לילי.
"היי, אמנדה!" צעק דניאל אל הנערה האדמונית שעליה הסתכלנו.
"היי, דניאל!" צעקה בחזרה מסמנת לנו לגשת אל מעבר החצייה שנוכל לדבר בפחות צעקות ובלי להפריע לכל הרחוב.
"אמנדה מה שלומך?" שאל דניאל מחבק אותה.
"היי דניאל מה איתך?" שאלה משיבה לו חיבוק.
הבטתי מהצד על אמנדה, שערה הכתמתם אדמוני קלוע לצמה הנחה על כתפה, תווי פנייה עדינות, עיינה כחולות בהירות ממש כמו השמים בתחילת צהריי היום, נמשים עדינים כיסו את עצמות לחייה, גופה מחוטב, היא קצת יותר גבוהה ממני, בערך כגובהו של דניאל. היא לבשה גופיה לבנה בעלת שרבוט של שפתיים הצבועות אדום וציורים של מוצרים נשיים, אם זה אודם או אפילו תיק צד הצבועים שחור לבן, מפוזרים סביב לשפתיים האדומות. על מותניה נחו מכנסיי ג'ינס קצרים, אשר חוטים לבנים יצאו אל ירכיה. היא בחורה נאה, חשבתי לעצמי.
"לא תציג לי את חבר שלך?" שאלה אמנדה מעוררת אותי ממחשבותיי מטה את ראשה לכיווני, מחזירה אותי למציאות.
"אה נכון…, איפה הנימוסים שלי?" חייך לעברה מניח את ידו על עורפו בהתנצלות.
"אף פעם לא היו לך" חייכה לעברו בחצי חיוך.
דניאל צחק בתגובה ואמר "זה טום, הוא החבר הכי טוב שלי".
"היי טום, אני אמנדה" אמרה מושיטה לי את ידה.
"היי אמנדה" חייכתי לוחץ את ידה הרכה.
"לאן אתם הולכים?" שאלה מפנה את השאלה לדניאל.
"לבריכה, את מוזמנת כמובן" ענה.
"את האמת, אני בדרך לשם לפגוש חברה, נוכל לשבת ביחד!" התלהבה
"נכון!, נתעדכן קצת" חייך דניאל, מרים את גבותיו בסוף המשפט.
אמנדה צחקה למראה פניו של דניאל "אני רק צריכה ללכת להביא את התיק שלי מהבית של סבתה שלי" עצרה מביטה בי "נתראה שם?" חייכה בסוף המשפט.
חייכתי אליה כתגובה, נבוך מהיחס האישי שלה כלפיי.
"בטח!" ענה דניאל בהתלהבות.
"טוב, אז…, נתראה" חייכה ושוב מבטה נח עליי.
היא סובבה את גבה אלינו נותנת לצמתה הכתמתמה לנוח על גבה. צפינו בה מתרחקת מאתנו עד שפנתה ימינה למקום חפצה ונעלמה מתווך הראייה שלנו.
"חמודה נכון?" שאל דניאל דופק את מרפקו את תוך מותניי.
"כן" היססתי, נבוך, מרגיש איך פניי מתחילות להאדים.
"אתה מסמיק!" צחק דניאל בקולי קולות.
קברתי את פניי בתוך ידיי מתבייש לנוכח העובדה.
"אתה מאוהב בה" צעק חזק יותר.
פניי חדלו מלהאדים, מקבלים את צבעם הטבעי בחזרה, הבטתי על דניאל "אני לא מכיר אותה, איך אוכל לאהוב אותה?"
דניאל חדל מלצחוק
"צודק…" הימם "אני אדאג שתתחברו" חייך חיוך ממזרי לכיווני.
"שלא תעז!" כמעט וצעקתי.
"בו נלך לבריכה כבר" חייך דניאל מתחיל לרוץ לכיוון הבריכה, רצתי אחריו למנוע את הרעיון שהתבשל בראשו.
….
קניית הכרטיסים נמשכה מספר דקות, בשל הכמות הגדולה של האנשים שקנו כרטיסים.
"יש היום משהו?" לחשתי אל עברו של דניאל או לפחות כך חשבתי, לידי עמד מוכר כרטיסים בלונדיני, כך ששיערו הקנה לו את המראה של דניאל. השפלתי את מבטי נבוך.
"כן" אמר המוכר, מושיט את ידו על מנת לשלם על הכרטיס שלי בלי להוסיף משאיר אותי מסוקרן.
"בבקשה" אמרתי שומע את הד קולי מהדהד ברחבי המסדרון הקטן המוביל אל הבריכה.
המוכר תיקתק משהו במחשב מולו, הקופא נפתחה, רעש של מכונת הדפסה נישמע, הוא הושיט לי את הכרטיס המודפס שלי ואמר "בבקשה תהנה" בחוסר חשק ואכפתיות
חייכתי חיוך רפה בתגובה.
כשהתקדמתי אל עבר הבריכה, יוצא מהמסדרון המוצל השמש סנוורה את עיניי, אך כאשר עיניי התרגלו לשמש, שמתי לב לידו המנופפת של דניאל הקורא לי לבוא.
ניגשתי אל דניאל, רואה שהוא יושב ליד ילדה נאה למראה הלבושה בגד ים חצוי אדום, שערה החום אסוף לפקעת על ראשה, עיינה החומות גדולות ונוצצת כאשר השמש פגעה בהן, גם היא נערה נאה.
דניאל הצביע על הכיסא הריק שלידו מסמן לי לשבת.
"טום, תכיר זו סאם, סאם תכירי זה טום הוא החבר הכי טוב שלי" חייכתי למשמע, דבריו שמח שזה נכון.
"היי" אמרתי מתורגל כבר מהפגישה עם אמנדה, לחצתי את ידה והיא חייכה בתגובה.
התיישבתי על הכיסא שדניאל אירגן בשבילי, מביט על הכיסא הנוסף ניזכר שגם אמנדה צריכה לבוא.
"פסס" נשמע ברקע. הבטתי על דניאל הסימן לי עם ראשו שאמנדה הגיעה, בהתחלה לא ראיתי אותה בשל השמש שסנוורה את עייני, כאשר היא התקרבה יותר יכולתי לראות שהיא לובשת את אותם הבגדים, רק שתיק צד אדום תלוי על כתפה השמאלית.
אמנדה ניגשה לחבק את חברתה סאם והתיישבה על ידי, השפלתי את מבטי מסתכל על ידיי, על מנת להימנע עם מקשר עין איתה.
"היי אמנדה, את יודעת אם יש משהו מיוחד היום, עמוס פה יותר מהרגיל" שמחתי לשמוע את דניאל מעסיק את כולנו לזמן מה.
"כן" אמרה מחייכת לכיוונו "יש היום שחייה לילית".
"שחייה לילית?" שאלתי מבלי להשים לב, מביט בעיניה.
"זו שחייה רק שהיא נמשכת אל תוך הלילה, עוד כמה דקות גם היפתחו דוכני אוכל וכל מיני משחקים, אם זה קליעה למטרה, דברים כאלה בעיקר, תהיה גם מוזיקה.
"יהי ממש כיף, אתם נשארים נכון?" קיוותה.
"בטח!" התלהב דניאל מבלי לחשוב פעמיים.
"אני לא יודע" התלבטתי.
"למה?" שאלה אמנדה ומבטה ניראה מאוכזב.
"אני צריך לשאול את אמא שלי, היא בטח לא תרשה לי".
"אתה יכול לקחת את הטלפון שלי" חייכה אמנדה.
לקחתי את הטלפון בעל הכיסוי הוורוד מידה, חייגתי אל אמי שכמובן הרשתה לי או לציטוט דבריה "כל מה שיעסיק אותך אל מחוץ לבית".
"בסדר אשאר גם" חייכתי חיוך קלוש, מאוכזב מתשובתה החיובית של אמא. מחזיר לאמנדה את הטלפון הוורוד שלה.
….
"הדוכנים בזאת נפתחו" ציין מישהו ברמקולים שהיו מחוברים על פני הגדר שהקיפה את שטח הבריכה "בזאת מתחילה רשמית השחייה הלילית".
"יש!" אמרו סאם ואמנדה יחדיו, מביטות זו על זו וחיוך גדול מרוח על פניהן.
"אני חוזר הדוכנים נפתחו, השחייה הלילית מתחילה כעת" ציין בשנית האדם מאחורי המיקרופון.
דניאל נעמד ואמר "אני רעב, אמרת שיש דוכני אוכל נכון?" הפנה את השאלה לאמנדה שהנהנה באישור "מישהו רוצה להצטרף אלי?" שאל ומבטו נודד בין הפרצופים של שלושתנו.
אמנדה הביטה על סאם למשך כמה שניות, כאילו הן מדברות טלפתית, לבסוף סאם נאנחה, נעמדה ואמרה בחיוך אל דניאל "אני אבוא".
"מצויין" ענה דניאל מושיט לה את ידו על מנת שתשלב את ידה בשלו.
סאם נענתה לבקשתו, יחדיו הם התרחקו ממקום הישיבה שלנו.
"טום נכון?" שאלה אמנדה.
אנחנו לבד, חשבתי, מרגיש את פניי מאדימות, דניאל עשה את זה בכוונה, הבנתי תוך כדי מחשבה, מרגיש את המבוכה הופכת לכעס.
הנהנתי בחיוך קטן וכמעט לא מורגש באישור אל אמנדה.
"בן כמה אתה?" שאלה.
"13" לחשתי מחכך בגרוני למשמע קולי הצרוד.
"היי גם אני!" התלהבה ללא סיבה מוצדקת.
"רוצה שניכנס לבריכה?" שאלה ועיינה הכחולות מביטות אל תוך עיניי.
"אוקיי" הסכמתי בלית ברירה, מתפלל להיות בבית עם משחקי המחשב שלי.
פשטתי את חולצתי הלבנה, נישאר עם מכנסי בגד הים הכחולות שלי.
בזווית עיני שמתי לב שגם שאמנדה מורידה את חולצתה ואת המכנסונים מעל רגליה, נשארת בבגד הים הכחול שלה הבליט את עיניה.
הבטתי על גופה החטוב לא מבין מה קורה, למה אני מסמיק כל כך הרבה? זה לא מתאים לי.
עיינה בחנו את גופי ונעצרו על עיניי גורמות לי להביט בה. היא אספה את שיערה לקוקו גבוה, קושרת את הגומייה פעמיים לפני שהחזיקה את ידי מובילה אותי אל כיוון הבריכה.
האדמתי כאשר ידה אחזה בידי, מה קורה לי?
כאשר הגענו אל שפת הבריכה אמנדה עזבה את ידי, קפצה לבריכה מבלי לחשוב פעמים, ראשה צץ מעל למים כעבור שניות ספורות, נשמה נשימה עמוקה לפני ששאלה "אתה בה?".
קפצתי גם אני אל תוך מי הבריכה הכחולים בשל השתקפות השמיים המתכהים על פני המים, מרגיש את האוויר נידחס בגופי ומשתחרר ברגע שראשי עלה על פני המים.
בעודי משפשף את עיניי מהמים שנכנסו אליהן, שמתי לב במבט חטוף שאמנדה מתקרבת אלי.
ידי נפלו מעל עיניי, ברגע שידה הרכה והרטובה נחה על הלחי הימנית שלי, עיניי נפערו לרווחה ברגע שעיינה היו קרובות מאוד אל עיניי.
קרובות מידי…
עיינה הכחולות עברו להביט על שערי, ידיה הרכות ליטפו את שיערי מסדרות אותו כרצונן. ליבי פעם בחוזקה כאשר פנייה התקרבו אלי יותר ויותר…
נתז מים הפתיעה אותנו מרטיב את ראשינו. מבטי הופנה בבת אחת אל מקום רעש ניפוץ המים.
דניאל וסאם התגנבו מאחורינו בפנים ובשיער רטובים, דניאל תפח על גבי מרענן אותי ממה שקרה ולא קרא ביני לבין אמנדה, סאם נתלתה עם זרועה על כתפיה של אמנדה המביטה בי.
"מה אתם עושים?" שאל דניאל וחיוך גדול מרוח על פניו.
"כלום" עניתי מיד מרגיש את פניי מאדימות.
דניאל צחק למראה פניי האדומות, הביט על אמנדה שנראתה כועסת וצחק בשנית.
"דניאל אני רוצה לדבר איתך כמהדקות" ביקשה אמנדה משתחררת מזרועה של סאם ומתרחקת עם דניאל, על מנת שלא נשמע את דבריהם.
"איך אתה מכיר את דניאל?" שאלה סאם מחויכת.
"הוא השכן שלי והחבר הכי טוב שלי" עניתי.
"הוא ממש חמוד" הסמיקה.
"אממ… כן, בחור נאה" אמרתי וצביטה קטנה צבטה את ליבי לאור העובדה שדניאל באמת בחור נאה, הוא נראה הרבה יותר טוב ממני, עיניו כחולות, שיערו בלונדיני, מבנה גופו הרחב והשרירי במקצת, הוא גבוהה ממני, כריזמטי, מצחיק…, הרבה יותר מוצלח ממני ובגלל זה יותר קל לו לדבר עם בנות, כבר הייתה לו בעבר חברה למעשה, קראו לה רומי, ילדה נחמדה סך הכל, אבל היא התייחסה אל דניאל בצורה מגעילה, דיברה אליו לא יפה, דניאל בחור מקסים לא מגיעה לו מישהי רעה כמוה. רומי למדה איתי באותה כיתה, למעשה אף פעם לא אהבתי אותה כל כך, היא תמיד מציקה לי ואנ…
"אתה חושב שיש לי סיכוי איתו?" שאלה סאם קוטעת את מחשבותיי, מתקרבת אלי אוחזת בזרועי אחיזה עדינה.
"אממ…" גמגמתי למראה פנייה הקרובות אל פניי "תנסי?" יותר שאלתי משאמרתי.
"נכון" נאנחה, משחררת את ידי, מתרחקת צעד אחד ממני "אתה צודק".
סאם העבירה יד בשיערה ברגע שדניאל ואמנדה חזרו לכיוונינו.
מנגינה נעימה התנגנה הרקע לפתע.
"המוזיקה התחילה!" התלהבה סאם, מביטה על דניאל, בודקת בשנית עם שערה מסודר.
"נלך לרקוד?" שאל דניאל את סאם בחצי חיוך שהקנה לו מראה של "ילד רע".
צפיתי בהם מרחקים, בזווית העין שלי ראיתי את אמנדה מתקרבת לכיווני
"רוצה לרקוד?" שאלה.
"אממ…, אני לא רוקד" התביישתי להודות שצעדי הריקוד שלי כמו של כלב, בלי קורדינציה.
"אממ…" המהמה חושבת מה נעשה במקום "בו נלך לבריכה של הילדים אין שם אף אחד, ככה נוכל לרקוד בלי שיראו אותנו" חייכה בחיוך מתוק.
הנהנתי בלית ברירה, לא רוצה להשאיר אותה לבדה.
קפצנו על המעקה יוצאים מהבריכה, מים נוטפים מאתנו בכמויות.
"תראה אותם" לחשה בחיוך אמנדה למראה דניאל וסאם מחובקים ומתנשקים בקצב השיר הרגוע שהתנגן ברקע וכך עוד שלושה זוגות לפחות שעשו כמותם.
מעדתי בשל הרצפה החלקלקה שהשארתי מאחורי בעוד מי הבריכה זולגים ממכנסיי.
"קח כבר את הארטיק שלך!" צעקה אישה המפנה את תשומת ליבי למקור הרעש.
נערה בעלת שיער בלונדיני צבוע, צעקה על נער בעל שיער חום היושב על שמיכה כחולה שהייתה פרוסה על הדשה מתחתיו.
הופתעתי למגע ידה החמימה של אמנדה שמשכה אותי אל בריכת הילדים הרדודה והריקה מאדם.
היא שחררה את ידי על יד שפת הבריכה הרדודה שהייתה מחולקת לכמה בריכות קטנות נוספות, סביבם הוצבו מגלשות צבעוניות ובובות חרסינה ענקיות, על מנת להפוך את הבריכות ליותר ידידותיות ומזמינות לילדים.
תזוזה במים הפנתה את תשומת ליבי אל מקור התנודות, צופה באמנדה מתיישבת על ברכיה במרכז הבריכה הרדודה, כך שהמים מכסים רק את ברכיה.
חיוך קטן נח על שפתייה "בו" אמרה מזמינה אותי לשבת מולה. בלעתי רוק בחשש, מתיישב מולה, גורם גם אני לתנודות מים סביבנו.
ידה נגעה בברכי, עיניה הנעוצות בעיניי נצצו כאשר הפנסים סביב הבריכה פגעו בהן.
"אתה ממש חמוד" צחקה למראה פניי המבוהלות והמבולבלות.
בלעתי רוק מחייך חיוך קטן ובלתי מורגש.
"תספר לי קצת על עצמך, טום" אמרה וידה עלתה וירדה על ירכי.
"אממ…" גמגמתי, מביט על ידה הנוגעת בירכי "מה את רוצה לדעת?" שאלתי בחשש.
"למשל, מה אתה אוהב לעשות?"
"אממ…" המהמתי, חושב על שאלתה כמה שניות לפני שעניתי "לקרוא ספרים ולשחק משחקי מחשב בעיקר. את?" הפכתי את התשובה שלי לשאלה, מעדיף שהיא תדבר.
"אממ…, בו ניראה" חשבה מספר שניות ומבטה עבר מעיניי לשפתיי ובחזרה "לצייר, לרקוד, לשיר בעיקר, אני לא יודעת לשיר, אבל זה לא מונעה ממני את ההנאה של השירה" צחקה.
צחקתי גם אני, מרגיש קצת יותר בנוח איתה "לא יכול להיות שזה כזה גרוע" אמרתי מרגיש משוחרר יותר לידה.
"אתה לא מאמין אפילו כמה נורא אני שרה".
"אני רוצה לשמוע" אמרתי מבלי להשים לב.
אמנדה הביטה בי למספר שניות מופתעת מבקשתי, אבל חייכה ואמרה "אתה ביקשת את זה".
כאשר פיה ניפתח הזיופים לא פסקו לצאת, כן, היא צדקה השירה שלה נוראית.
"די, די, אני מתחנן, תפסיקי" הנחתי את ידי על אוזניי מקצין את תגובתי.
היא פרצה בצחוק למראה תגובתי ואני מיד אחריה.
"אמרתי לך" אמרה בין רגיעת הצחוק, מה שגרם לנו לצחוק שוב וחזק יותר.
לאחר מספר דקות הפסקנו לצחוק אמנדה הביטה בי ואמרה עם חיוך גדול על שפתייה "יש לך צחוק ממש חמוד".
חייכתי גם אני לעברה, מרגיש בנוח לידה כעת.
"יש לך שפתיים גם מאוד יפות" אמרה ומבטה עובר משפתיי לעיניי ובחזרה ראשה רכון כעת לעברי.
"מעניין אם הן גם טעימות" אמרה מבלי לתת לי זמן להגיב או להבין מה היא אמרה.
אמנדה נעמדה על ברכיה, תופסת את צברי, מצמידה את ראשי אליה לנשיקה, לבסוף היא שחררה את שפתיי מביטה אל תוך עיניי, בחיים לא התנשקתי לפני כן, לכן הייתי קצת המום למגע שפתייה על שפתיי.
"ואוו צדקתי" נושקת שוב את שפתיי.
התנתקתי משפתייה מתנשף, פשטתי את רגליי קדימה, מתיישר בזווית יותר נוחה לישיבה.
"אולי יהיה לך יותר נוח להישען על המעקה" אמרה מתנשפת גם היא.
גררתי את עצמי אל שפת הבריכה, נשען עם גבי על המעקה שחוסם את המים מלצאת.
היא התיישבה על רגליי ואמרה "אתה נשקן מצויין" מניחה את ידיה על פניי מצמידה אותי לנשיקה ארוכה ולוהטת, הנחתי את ידי על גבה מקרב אותה אלי, רוצה את כולה.
שפתייה כל כך רכות חשבתי לעצמי מתנשף בין כל נשיקה לנשיקה.
….
"זמן הרחצה הסתיים!" צעק קול מוכר לעברינו.
לא עצרנו את הלהט של הנשיקה, לא רצינו להפסיק, שפתייה רכות כל כך ונעימות למגע שפתיי, הרגשתי כאילו רק היא ואני נמצאים בעולם, לבדינו.
"תראי אותם!" צעק בשנית, אך לא עזר לו.
צל נעמד מעלינו מסתיר את או הפנסים.
"אחמחמ…" כיחך הצל בגרונו.
עצרנו ממעשינו, מביטים אל כיוון הצל, דניאל עמד שם וניראה כועס.
"סיימתם?, אפשר ללכת עכשיו?" שאל דניאל כועס.
חייכתי נבוך וכך גם אמנדה.
נעמדנו, מרגיש לפתע את האוויר הקציתי והחמים על פניי.
"תתנגבו" ציווה וזרק לכל אחד מאתנו מגבת.
"מאיפה המגבות?, שאלתי מסוקרן.
"חילקו. סיימתם?" אמר בקוצר רוח.
הנהנתי ובכך נתתי לו אישור לזרוק את החולצה והכפכפים שלי אלי.
סאם הביאה לאמנדה את התיק האדום שלה, היא שלפה מתוכו את בגדיה. התלבשנו, עוקבים אחרי דניאל וסאם.
יצאנו ממתחם הבריכה שעדיין היה מלא אנשים.
נפרדנו לשלום ביציאה מהבריכה סאם ואמנדה פנו ימינה, לעומת דניאל ואני שפנינו שמאלה.
….
כשהגענו לבניין ביתנו, עלינו במדרגות בשתיקה.
כשהגענו לקומה שלנו, דניאל פנה לדלת ביתו ואני לשלי, מבלי להיפרד בנימוס.
"טום?" עצר אותי דניאל, הסתובבתי מביט בעיניו המפוחדות.
"הכל בסדר?" שאלתי מודאג.
"תוכל לחכות מאחורי דלת ביתי, אני רוצה להביא לך משהו".
"בטח!" חייכתי ומבטו של דניאל עדיין מפוחד.
ליוויתי את דניאל לדלת ביתו, הוא דפק חלושות.
"תיכנס!" צעקה אימו מהצד השני של הדלת.
דניאל נכנס ועיניו מלאות דמעות.
צעקות נשמעו מהצד השני של הדלת, מהדהדים ברחבי המסדרון, מכות, צרחות…
מה קורה שם? חשבתי מודאג.
כעבור מספר דקות דניאל יצא ושפתו התחתונה מדממת. בידו הייתה מנורת לילה בצורתו של באטמן.
"אני רוצה שתשמור על המנורה שלי, סבא שלי קנה לי אותה לפני שמת ואני מפחד שאמא תשבור לי אותה" בכה.
"דניאל, הכל בסדר?" שאלתי מודאג לשלומו.
"כן" לחש ופיו מלא דמעות "רק תשמור עליו".
לפני שפנה ללכת הניח את המנורה בידי ונכנס לביתו.
צרחות נשמעו בשנית, הלכתי לביתי עם המנורה בידי, מרגיש חסר אונים בלי היכולת לעזור לו.