לרגע אחד – פרולוג

פרולוג:

אני מביט בו, הוא כבר לא מחייך. הוא לא צוחק. הוא לא אומר דבר, הוא אפילו לא מביט בי. ואני רוצה שהוא יביט בי, אני רוצה להרגיש את מגעו, אני רוצה… להצמיד את שפתיי לשפתיו וזה ירגיש בסדר. הכי טהור שרק אפשר. אבל זה לא. זה לא יכול להיות ככה.
סוסים. אני שומע סוסים. הם באים. הם לא יכולים לבוא, הם לא יכולים לבוא. ואם הם יראו אותי איתו הם יהרגו אותי, ויש להם מספיק סיבות למה להרוג אותי.
"רוץ!" אני צורח, אבל הוא לא מביט בי ורק עומד במקומו. שיירוץ כבר. אני… "תרוץ, בבקשה! הם… יהרגו אותך… המועצה…" אני אומר.
ברגע שהוא שומע את המילה 'המועצה' הוא מפנה את מבטו לעברי. הם מתקדמים. אני שומע את הסוסים, את הצעקות.
והדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו זה שאני רוצה להצמיד את גופו אליי, כמו אז, באסם ולחבק אותו. להגיד לו שהכל יהיה בסדר. להבטיח לו שאני אוהב אותו, שאני אף פעם… שאני בחיים לא אעזוב אותו.
והוא עומד שם, השיער הבלונדיני שלו נטוי לצד, מבטו בוהה במרחק. והוא מביט בי, הוא באמת מביט בי, הוא מחכה שאגיב. שאגיד משהו. שאגיד לו שאני אוהב אותו.
אני הולך אליו באיטיות, הסוסים מתקדמים, והוא תופס בידיי ומנשק אותי. נשיקה אמיתית. ואז הוא מחייך, והחיוך שלו עצוב ואוהב בו זמנית.
"אני מצטער…"
"לא. זה בסדר. תלך."
אני שותק לרגע, ומצמיד אותו אליי, כמנסה לגונן עליו. הסוסים עוד כמה דקות כאן. כבר אין לנו סיכוי להניצל. לא אין.
אני מביט בו ומשחרר את אחיזתי, ורץ לעבר העצים. אני רץ הכי מהר שאני רק יכול.
והסוסים הגיעו…
אני שומע את הצעקות…
אני שומע הכל.
ואני רואה.
אני רואה את החנית שננעצת בו.
אני רואה אותו נופל על הקרקע, עיניו נעצמות.
ואני יודע.
אני יודע שהכל נגמר.