מאחורי חזות קשוחה פרק 11 (תקראו!)(שוב…)

"זה או זה?" לפתע הבחנתי במיקה מביטה בי. היא דילגה אלי בתנועות רכות והתקרבה, הבחנתי כי היא אוחזת בכמה סוגי חזיות, הסמכתי מבלבול ומבושה קלה והתקרבתי לבחון את מה שבידה.
"אה…?" מלמלתי מנסה להרוויח זמן, בעודי מסדר את מחשבותיי ומביטה בפנייה הקורנות משמחה.
"החזייה הלבנה או השחורה?" שאלה מיקה מתאזרת בסובלנות. העניין הזה היה מוזר ביותר, קשה לי נורא להשלים עם העובדה שלפעמים היא מחליטה להפוך סובלנית, זה מחרפן ומוציא אותי מדעתי בכל פעם מחדש.
"אני לא מאמינה שגררת אותי לפה," נאנחתי נועצת מבט עמוק בעיניה.
"מה איתך, בכל פעם שאנחנו בקניון אנחנו נכנסות הנה…" אמרה מביטה בי מבולבלת. אני בטוחה שעברה בראשה המחשבה האם כדי לה להרביץ לי כדי לאפס אותי מחדש, גלגלתי את עיני.
"לא איתם" ציינתי וסובבתי את ראשי לאחור נועצת מבט בדור ובראד שעמדו בצד ליד סטנד התחתונים. מיד התגלתה אלי התמונה המטרידה של דור אחי הבכור מחזיק בידו תחתון חוטיני דקיק ומתח אותו משני הצדדים בהנאה, גלגלתי את עיני בתסכול ופתאום העיניים שלי נפגשו עם העיניים של בראד, המבטים שלנו הצטלבו, ופתאום לא הרגשתי צורך להוריד ממנו את המבט.
"מה זה! השיט הזה?" נאנח דור בקול חרישי. ושחרר צד אחד מאחיזתו. התחתון נשמט מידיו בחדות ופגע הישר בפניו המופתעות והתמימות של בראד, שכנראה… לא היה מוכן לדבר מהסוג הזה. צחקוק מפלט מגרוני, רק דור מסוגל לעשות דבר שכזה.
"נו דני! הלבנה או השחורה?" שאלה מיקה ברוגז בעודה מקפצת אל תא המדידה עם עוד שני חזיות חדשות.
, בזוית העין יכולתי לראות את המבט המשועשע בעיניו של דור.
"אף אחת, הן מזעזעות" עניתי בתעוזה בלתי אופיינית, מיקה יצאה מתא המדידה, נעצה בי מבט ארסי ותנועת ראשה הסיטה את שיערה הכהה הצידה.
"אמאשלך מזעזעת!" צעקה בלתי נשלטת נפלטה מגרונה.
"רגע, יש לך אותן לא?!" הוסיפה, הנהנתי בהסכמה.
"אז איך הם מזעזעות!?"רטנה מיקה בכאס.
"עלי הן יפות… עליך מזעזעות. מה לא ברור" ציינתי בעוקצנות. ניחשתי שכרגע בראד מחייך את החיוך שלו, החיוך שאני חושקת לראות שוב ושוב אבל לא טרחתי לבדוק. מיקה חזרה אל תא המדידה שולחת לעברי מבטים מלאי שנאה.
"קפצי לי!" צעקה לעברי בעודה נכנסת שוב אל תא המדידה. ובזמן שמיקה מדדה על גופה עוד מספר חזיות, ניסיתי ללכת בין המדפים העמוסים חזיות ותחתונים, כשהכול נוצץ באור רך ומתוק כל כך, פוסעת לי בראש מורכן נועצת את מבטי בכפות הרגליים שלי, שקועה במחשבות. עד שלפתע הבחנתי בפינה זוהרת במיוחד מלאה מדפים וקולבים עמוסים בבדים מצועצעים ולרוב גם נוצצים, הבחנתי בגופיה נחמדה, שקרצה אלי היא הייתה קלועה בין כל החזיות המרופדות. ניסיתי למשוך אותה בעדינות ופתאום כל הרמת החזיות שהיו מעליה התרסקה עלי בבת אחת.
נפלתי על הרצפה מיד, מרגישה בכובד הרמת החזיות מעלי.
"אוף עם זה!" מלמלתי לעצמי ברוגז, מסיטה את הרמת החזיות מעלי ומסדרת את שערי שכמובן כבר הספיק להתבלגן. הרמתי את מבטי באיטיות ופתאום מבטי נפגש עם מבט עיניו הכחולות של בראד שעמד ממש מעלי. הבטנו זה בזה דקה ארוכה עד שצחקוק טורדני נפלט מפיו, צחוק פראי למדי ממש התכוונתי כבר להסתער עליו עם שלל קללות הולמות, אך משום מה העדפתי לשתוק. פעם ראשונה שהבנתי שבמצבי בושה אדם באמת הופך אילם. מעדיף לשתוק, או שפשוט לא יכול להוציא מילה מפיו. תחושה לא נעימה.
"את יודעת, אני יכול להסתדר עם חזיות שכבר יש לך. את לא צריכה לקנות לכבודי כל כך הרבה." העיר בראד בהתנשאות עוקצנית, גלגלתי את עיני.
"למה אתה תמיד כזה סנוב…" מלמלתי לעצמי בתסכול. מיד קמתי על רגלי מצביעה על הגופייה העיקשת שעדיין מונחת על המדף.
"זה מה שניסיתי לקחת, אם אתה כל כך רוצה לדעת." הסברתי בסובלנות. בראד לא ענה, הפטיר חצי חיוך חיוור וחסר כל טיפת חיים והלך לכיוון דור, רכנתי מעליו ותפסתי בפרק כף ידו.
"אני רוצה הביתה, בואו נלך כבר! אין לי עצבים לזה!" דרשתי בהתפרצות כאס לא רגילה בראד שחרר את ידו מידי בעדינות.
"מיקה – " התחיל בראד. אך קטעתי את דבריו ולא הנחתי לו לסיים.
"עכשיו!" צווחתי. אישוניי ירו ברקים מאיימים, עיניי נדדו אל כל הכיוונים. אל המוכרת המבוהלת שהפילה את הרמת הבגדים. אל הזוג הצעיר שעבר ליד החנות ונעץ בי מבט מבוהל.
אל הגברת הזקנה שנכנסה אל החנות עם נכדה הצעיר, אל דור שהסיט את מבטו מתא המדידה של מיקה.
ואל בראד שהיה נראה אדיש לגמרי. לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי להתנצל בפניו.
"סליחה, אני פשוט עייפה מכל היום הזה, וחוץ מזה מחר אני צריכה לקבל תשובה בקשר למגמה ואני ממש לחוצה"
נאנחתי בכבדות, הכל כל כך כבד ומסובך בגיל הזה. אני שונאת את התקופה הזאת של גיל ההתבגרות. ואת המתח והלחץ הזה אני אפילו שונאת יותר.
" אני בטוח שתתקבלי…ובקשר ללכת זאת מיקה לא אני" סיכם בראד בנחמדות. ואז בתנועה חדה רכנתי קדימה אל תא המדידה של מיקה.
"צאי עכשיו! אני רוצה הביתה" פתחתי את וילון התא. מיד מיקה התגלתה אלי לבושה בחזייה ורדרדה מעוררת בחילה.
"פיכס, את ניראת כמו, כמו… איכס! מיקה, אני רוצה הביתה בואי כבר!" רטנתי.
"לקחת או לא?" שאלה מיקה מתעלמת מהעובדה שהרגע עניתי על השאלה הטיפשית הזאת. הנדתי את ראשי בחוסר סבלנות.
"לא!" עניתי. מיקה אפילו לא הספיקה לפתוח את פיה בכדי לענות לי בעקיצה ופתאום הרגשתי דחיפה חזקה מאחורה זה היה דור, הוא דחף אותי אל הצד בחוזקה עצמתי את עיניי בבהלה, למזלי בראד היה שם כדי לתפוס אותי שלא אפול. דור נעמד מול תא המדידה של מיקה בוחן את גופה העירום למחצה.
"לדעתי החזייה מאוד יפה לך…"העיר דור.
פקחתי את עיניי, ואור גדול הכה בי, אור דמותו של בראד מבט אחד אל עבר עיניו והנה אני טובעת בצבע הכחול . פתאום לא עניין אותי כלום. לא שדור רואה את מיקה כמעט עירומה, לא שאני עייפה ורוצה לישון, לא שכואב לי הגב מהדחיפה החזקה ההיא, לא המחשבות על נוי, לא המחשבות על הקבלה אל המגמה כלום
. אני אחוזה בין שתי זרועותיו המחבקות של בראד. ואני חשה בחום גופו הלוהט אני מריחה את הריח הנעים הזה שלו ואנחנו קרובים יותר מתמיד.
"אתם באים או מה?" לפתע הופיעה מולי דמותה המחייכת של מיקה לבושה בבגדיה ולצידה דור.
"כן.. כן.." מלמל בראד במבוכה ושחרר אותי