מאחורי חזות קשוחה פרק 12 (שווה קריאה סמכו עלי)

כאשר יצאתי מחנות הבגדים נאנחתי בהקלה הרגשתי פשוט מאושרת.
הבטתי לעבר בראד שהלך לצידי .
"תגידי, את חושבת שקרה ביניהם משהו?" שאל בראד והעלה חיוך ערמומי על הצד השמאלי של שפתיו המלאות, לכסנתי מבט אדיש אל דור ומיקה שהלכו מקדימה. יותר מידי רחוק מאיתנו והבחנתי בהם מצחקקים זה עם זה בחיבה לא רגילה.
"לא. אני לא חושבת…" אמרתי בקול מהורהר מנסה לשכנע את עצמי שאני עיוורת הרי כל כך ברור שקרה בניהם משהו. בראד צדק, לא היינו צריכה להשאיר אותם לבד כל כך הרבה זמן אבל, אם הם באמת אוהבים הם היו מוצאים את הדרך זה אל זה מילא…
יכול להיות שאפילו לדור תהיה ממש בקרוב אהבה, ועוד יותר גרוע… האהבה הזאת היא כלפי מיקה.
זה פשוט לא הוגן, החיים האלו לא הוגנים. בעיקר כלפי.
*
"את בטוחה שאת לא רוצה כלום?" פתאום הבחנתי במיקה מפנה אלי שאלה. תפסתי את ראשי בין שני זרועותי.
"כן! עזבי אותי כבר…" צווחתי בטון מעורר רחמים ואפילו לא טרחתי להביט בה גם טיפשה כמו מיקה בטח תבין את הרמז.
"דור אולי תקפיץ אותה הביתה, ובינתיים אני אלך להביא לנו תפריטים עד שתחזור הכל כבר יהיה מוכן נחכה לך" הציע בראד בנחמדות. סובבתי את ראשי והבטתי בו בבלבול, יכול להיות שהוא הפך להיות נחמד? יכול להיות שתקופת הסנוביות שלו הגיעה לסופה?
"אין לי כוח, אני לא מבזבז עליה דלק" ענה דור ממש ללא בושה, הזעפתי פנים מחליפה את ההבעה מלאת האשמה לסתם הבעת זלזול. זלזול נאה. בהיסח הדעת הבטתי בהשתקפות פניי במסך הטלפון הכבוי שהיה מונח על השולחן ושמתי לב כיצד ההבעה העזה החמיאה לפניי, יוצרת ניגוד נחמד עם שיערי הבהיר. הקול הפנימי שלי היה ממש מודאג לגבי מחר לגבי המגמה, אני מניחה שהשלים כמה שעות שינה בכיתה.
שתיקה ארוכה ומביכה עמדה בין כולנו, קמתי ממקומי נעמדתי מולם ויריתי בדור מבט חודר.
"יא זבל, אני מציעה לך לעשות את זה זריז!" צווחתי על דור כמו מטורפת כל כך חזק ששרף לי כבר הגרון, דור תפס בידה של מיקה וגרר אותה איתו אל הדלפק הרחוק, קצת שקט מהפרצוף שלו.
התיישבתי מול בראד, ונאנחתי. כמו מישהי שסיימה את כל מטלות הקיץ ביום הראשון של החופש הגדול. כן, אומנם זה די מטורף, אך לי דרך יותר טובה להסביר את האנחה הזאת.
כך, אני מוצאת את עצמי יושבת מול בראד ובוהה בו, חיוך קטן עלה על שפתיי.
תלתליו הצהובים והארוכים כיסו את עיניו, הוא הסיט אותם בתנועה מהירה של ידו.
"לא לימדו אותך להגיד תודה?" מלמל בעודו צופה במסך הגדול ממלו.
המסך הציג תמונות משעממות של כל העובדים במסעדה, זה יותר מעניין אותו ממני?
אודם כיסה את לחיי העגלגלות.
" גדלתי עם דור למה ציפית, אל תחוש סנוב" לעגתי בבוז, מגלגלת את עיני ביואש.
והנה בראד הישן חזר אל חיי בסערה.
"אני לא סנוב" העיר, והניח את ידו על ידי שהייתה זרוקה על השולחן.
"נכון, אתה סתם מעצבן" החלקתי את שיערי הארוך לאחור, בראד קירב את פניו עלי ולחש
"אדם בוחר ממה להתעצבן" המשפט הזה רק הצליח לעצבן אותי יותר, למה הוא חייב להיות כל כך
מתחכם, לא הוצאתי הגה מפי לא העלתי בדעתי שהוא בכלל יענה.
"ואת. את את בוחרת להתעצבן ממני" המשיך לדבר, בעוד שאני בוהה בדלפק הרחוק
מבחינה בדור מחבק את מיקה מאחור, היא מחייכת ושמחה הם מצחקקים בחיבה דביקה.
שמחתי בשבילו שמצא בחורה שמוצאת חן בעיניו ושהדבר הוא אינו חד צדדי.
אבל בכל זאת הרגשתי עקצוץ בלב. עקצוץ של קנאה וכאב.
פתאום הבחנתי מרחוק בנער יפיפה, בן גילי בערך מתקדם לעבר מיקה ודור, לפתע הוא צועק את שמו של דור, "נו טוב.." חושבת לעצמי זה בטח סתם עוד חבר שלו ואני חוזרת לבהות בפנים המעצבנות של בראד, כן… הוא עוד לא הפסיק לדבר.
ובזווית העין מבחינה בדור מסתובב בחדות, בהלה תקפה אותו לרגע הוא נעצר בבהלה ופשוט עמד מול הבחור המוזר עמד ובהה בו דקה ממושכת ובסופה צחוק פרעי נפלט מפיו, מיקה הסתובבה גם היא אישוני עיניה התרחבו פתאום כאילו ראתה את טל האקס שלה מתמזמז איתי קשות, מבט מפחיד, נדהמתי.
מוזר שכלום לא גורם לבראד להפסיק לדבר או לשים לב שאני לא מקשיבה.
"נוי" לחשה, הרגשתי איך הלב שלי נופל לתחתונים מיד אפנתי את ראשי חזרה אל בראד רעד אחז בי לרגע "מה עושים?" שואל אותי הקול הפנימי שוב ושוב, ושוב ושוב אין זמן! מיקה מסמנת לו עם האצבע איפה אני יושבת, בעוד כמה רגעים אני אמצע את עצמי יושבת איתו באותו שולחן ומספרת לו כל מה שעברתי בזמן שהוא לא היה כאן, אבל בעצם לא קרה דבר היתה לו בטח חברה… הוא לא חיכה.
"דני?" אני מבחינה בפנים של בראד קרובות, פתאום הבנתי שהוא קרה לי "דני" זו הייתה הפעם הראשונה שהוא קרה לי בשם חיבה, בערך…
מקרוב הוא מושלם עוד יותר, איך אפשר להיות כל כך יפה? פתאום אחזה בי תחושת ביטחון פראית לא עניין אותי כלום, לא נותרה בי ידיעה ברורה לגבי האמת הפנימית שלי, אין זמן לחשוב, מספר שניות לאחר שקלטתי את עומק הבור שלתוכו נקלעתי הבנתי שצריך לעשות צעד נועז.
צעד שהייתי צריכה לעשות כבר מזמן, או יותר נכון –רציתי- לעשות מזמן.
אני שומעת את פסיעות נעליו של נוי קרבות.
"תנשק אותי!" פתאום דרשתי, עיניו של בראד התרוצצו לצדדים, כלא מבין.
"ממ-" הוא התחיל לומר אך קטעתי אותו,
התקרבתי נשכתי את שפתיי בחוזקה והכרחתי את עצמי לא לוותר, שיערו הבלונדיני של בראד כיסה את עיניו הכחולות, אך עדיין יכולתי להבחין בניצוץ, הוא התקרב עצמתי את עיניי בעדינות טבעית כזו, פוחדת לפתע להביט בשלו, ואז ברגע אחד הצמדתי את שפתיי לשלו בחוזקה והלשון שלי מצאה את דרכה דרך שפתיו, נשיקה רטובה וארוכה כזו שלא חוויתי מעולם, אני חושבת שזו הייתה הדקה היחידה בכל חיי שהמוח לא צווח עלי לא הורה לי לעשות אחרת, לוותר.
נכנעתי לרצון גופי.
בראד פקח את עיניו והסתכל לי בעיניים, ואני הסתכלתי בשלו הוא חייך חיוך שובב ואני נשכתי את שפתי התחתונה והתרחקתי ממנו מעט.
"סליחה" אני לוחשת, מחייכת חצי חיוך בראד מהנהן ומסמן לי בעיניו להסתכל לאחור, אני מסובבת את ראשי באיטיות ונפגשת עם המבט המבולבל של מיקה, לצידה דור ולצידו נוי, הוא לא נראה המום במיוחד.