מחפש אחרייך אל האור בעינייך- פרק 29

נקודת מבט של שובל.
נכנסתי לשביל בית החולים, הלכתי בדרך שונה משל עוז אז לקח לי יותר זמן למצוא את החדר.
עברתי בקפיטריה וקניתי קוראסונים ומאפים.
קניתי גם בקבוק ספרייט כי ירדן מכורה לספרייט.
נכנסתי לחדר.
"ירדוש?" שאלתי בלחש ודפקתי בדלת.
"חיים שלי, בואי כנסי" היא חייכה.
התקדמתי לעברה והנחתי את הקוראסונים על השידה ליד המיטה שלה.
"איך את?" שאלתי והתיישבתי.
"יותר טוב" היא חייכה.
"בוטן הזה, עושה בעיות" צחקתי וליטפתי לה את הבטן בקטנה.
היא צחקה.
"מה קורה חיים שלי?" היא שאלה.
"הכל בסדר" שידלתי חיוך.
"מה זה החיוך הזה? מה את זקנה בת שמונים שנפלו לה השיניים ובגלל זה מחייכת כמו מוכה?" היא גיחכה.
צחקתי גם.
"אני ועוז נפרדנו" אמרתי בלחש, כמעט לעצמי.
"מה? למה?!" היא שאלה בהלם.
"כי הוא לא סומך עליי" אמרתי ודמעה ירדה לי במורד הלחי.
"בטח הייתה לו סיבה.. מה קרה?" היא שאלה.
"כלום לא משהו מיוחד, אני ועמית חידשנו קשר" אמרתי כמובן מאליו.
"לא משהו מיוחד?! את באמת מצפה שהוא ישאר איתך אחרי שחזרת לקשר עם האקס שלך. זה שבגד בך, שהשפיל אותך ואפילו לא טרח לתקן את זה" היא אמרה לי בחצי צעקה.
"אל תטיפי לי עכשיו, גם ככה רע לי. עוז לא מוכן לדבר איתי עכשיו" צעקתי עליה.
"בטח שלא יהיה מוכן לדבר איתך!! את סתומה!! היה לך אוצר בידיים, מה הלכת לחפש משהו שכבר איבדת מזמן?" היא שאלה בעצבים.
"לא חיפשתי את עמית, אני לא רוצה ממנו שום דבר חוץ מידידות" התגוננתי.
"שתינו יודעות שזה לא נכון, את מרגישה אליו עדיין משהו קטן. נכון?" היא שאלה.
"לא!! ממש לא!! אני אוהבת את עוז!!" צעקתי.
"אבל גם מרגישה משהו לעמית!" היא ניסתה להכניס לי מילים לפה.
"אוף שתקי כבר" קברתי את הראש בין הידיים שלי.
"כי אני צודקת" היא התחכמה.
"את לא" צעקתי עלייה.
"אני כן!!" היא צעקה.
אחרי כמה שניות היא התחילה להחוויר.
"ירדי את בסדר?" שאלתי בלחץ.
"תקראי לאוראל" היא אמרה ועצמה חזק את העיניים כתוצאה מהסחרחורת שהייתה לה.
רצתי מהר החוצה, חיפשתי אותו בכל מקום.
כל פינה בבית חולים עברתי.
בסוף מצאתי אותו יושב עם עוז באיזה ספסל.
"אוראל.. בוא מהר.. ירדן.." התנשפתי בכבדות.
"מה קרה לירדן?" הוא קם מהר מהספסל בלחץ.
"התקף.. עוד פעם.." ניסיתי להסדיר נשימות.
אוראל רץ לחדר ישר.
עוז ואני נשארנו לבד.
"מה קרה לה?" הוא שאל.
התעלמתי ממנו.
"שובל זה לא מצחיק. שימי רגע את האגו בצד" הוא ביקש. הסתכלתי עליו, הוא כמו דמות מצוירת, נסיך מהאגדות.
"שובל!! הלו!!" הוא נופף ביד שלו מול עיניי והעיר אותי מהמחשבות.
"מה?!" שאלתי בעצבים.
"מה קרה לירדן?" הוא שאל.
"תבדוק לבד" קמתי מהספסל והתקדמתי לעבר הכניסה.
הוא תפס לי את היד, כמו בימים שעוד היינו שונאים אחד את השני.
"שחרר" ניסיתי להשתחרר מהאחיזה שלו.
"לא" הוא אמר.
"נוו" התעצבנתי.
"יודעת מה? לכי!" הוא התעצבן.
לשקר ולהגיד שרציתי להשתחרר מהאחיזה שלו?!
התקדמתי ונכנסתי לבית החולים בחזרה.
אוראל ישב בחוץ שהרגל שלו רועדת.
התיישבתי לידו ופשוט חיבקתי אותו.
"תודה. הייתי צריך את זה" הוא חייך.
"הכל יהיה בסדר" חייכתי אליו.
"זה קורה לה בתדירות גבוהה בזמן האחרון, אני מפחד עלייה" הוא אמר בעצב.
"ירדוש חזקה, היא תעבור את זה כמו גדולה" עודדתי אותו.
"אם יקרה לה משהו אני אמות, היא הכל בשבילי" הוא אמר.
חייכתי אליו והרגשתי את הלב שלי נצבט, גם עוז אמר שאני הכל בשבילו..
"מה את חושבת? שאני לא יודע שנפרדתם?" הוא גיחך.
"עוז הרכלן סיפר לך?" צחקתי והוא הנהן בחיוך.
"תכלס שובל מותר לך להיות ידידה של מי שאת רוצה, אבל של האקס שלך? זה שבגד בך? תחשבי כמה זה פוגע בעוז.. כמה זה מוריד לו את האגו. הוא חושב שאת מעדיפה את עמית על פניו" אוראל הסביר לי.
"הוא יודע שהוא הדבר הכי חשוב לי" אמרתי.
"אז למה חזרת לקשר עם עמית?" הוא שאל.
"כי גם עמית חשוב לי, בתור ידיד, אני לא אוהבת להיות בסכסוך עם אף אחד" אמרתי.
"חבל שבגלל שטות כזאת אתם מסיימים את המערכת יחסים ביניכם" הוא אמר.
באתי להגיד משהו אבל בדיוק הרופא יצא מהחדר של ירדן.
"דוקטור מה איתה?" אוראל רץ אל הרופא ואני אחריו.
"עכשיו היא בסדר, אבל ההתקפים האלה מחלישים אותה ואת התינוק" הרופא אמר וראיתי איך אוראל נלחץ.
"הם יהיו בסדר?" אוראל שאל בקול רועד.
"כן, אם היא תשמור על עצמה" הרופא אמר וטפח על השכם של אוראל.
"אז הכל בסדר עכשיו?" שאלתי.
"כן" הרופא אמר והלך.
"אתה רואה? הכל בסדר איתה" חיבקתי את אוראל.
"אבל היא נחלשת בכל רגע נתון" הוא אמר.
"אני לא רוצה לאבד אותה" הוא לחש.
"אתה לא!!" עודדתי אותו.
"בואי אני אקח אותך הביתה" אוראל קם.
"לא מה פתאום. תשאר עם ירדן, אני כבר אקח אוטובוס" אמרתי.
"אין מצב! את לא תסעי בעשר בלילה באוטובוס" אוראל אמר.
"אוראל באמת, זה בסדר" אמרתי.
"את לא תסעי באוטובוס" אוראל התווכח.
"אני אקח אותה" עוז בא מאחוריי.
"עכשיו אני בטוחה שאני אקח אוטובוס" גיחכתי בזלזול לעברו.
"אין לך דעה בנושא. קדימה בואי" עוז אמר ביובש והתחיל להתקדם אל מחוץ לבית חולים.

נכנסנו לאוטו שלו.
כל אחד לעצמו. כל אחד במחשבות שלו. עוז הפעיל מוזיקה.
השיר שלנו התנגן ברדיו. 'היא לא את'.
עברה בי צמרמורת והלב שלי החסיר פעימה לשנייה.
עוז מיד החליף תחנה.
אחרי שבכל התחנות ברדיו היה את אחד השירים שאנחנו אוהבים, כיבינו את הרדיו.
הנסיעה עברה בשקט.
"את חסרה לי" עוז פתאום אמר, לא הסתכל עליי אלא על הכביש.
"מה?" שאלתי והסתכלתי עליו, הלב שלי היה על מאתיים.
"שמעת מה שאמרתי" הוא אמר.
"תן לי שנייה לעכל, זה אומר שאתה סולח לי?" שאלתי בתקווה.
"אני סולח לך, אבל אני לא רוצה שנחזור להיות ביחד בנתיים" הוא אמר והרגשתי שהלב שלי מתנפץ לרסיסים.
"אז מה אתה אומר פה בעצם?" שאלתי וניסיתי לעצור את הדמעות.
"שאני משחרר אותך, את חופשייה לעשות מה שאת רוצה" הוא אמר בקור.
"מה זה משחרר אותי? עוז אני רוצה אותך, מה אתה מפגר?" שאלתי והדמעות כבר התפרצו.
"אנחנו לא טובים אחד לשני שובל" הוא פתאום החזיק בפניי.
הסתכלתי עליו, הוא כל כך יפה!!
"והעיניים המהפנטות שלך לא תורמות למצב" הוא גיחך.
"אתה אוהב אותי?" שאלתי.
"את יודעת שכן" הוא ענה.
"אז מה הבעיה פה?" שאלתי בחוסר הבנה.
"שובל, יש מיליון סיבות ללמה אנחנו לא יכולים להיות ביחד" הוא אמר.
"כן? מה הן?" שאלתי.
"אמא שלך לא אוהבת אותי" הוא אמר.
"לא סיבה מספיק טובה, תמשיך" אמרתי.
"אני ילד חרא" הוא אמר.
"ידעתי יפה מאוד להסתדר עם הילד חרא הזה במשך שלושה חודשים. תן לי להחליט מה טוב בשבילי" אמרתי בעצבים.
"יודעת מה הסיבה?! הסיבה שבכל פעם שאני מנשק אותך אני מרגיש שאני צריך להוכיח לך שאני יותר טוב מעמית בסדר?!" הוא פתאום צעק.
"זאת הסיבה?" שאלתי בלחש.
"אז שיהיה לך חיים יפים" אמרתי ויצאתי בריצה מהאוטו לכיוון הבית.

לא חשבתי שאפול
איך עברנו את הכל
השמש לא תזרח יותר
והירח מסתתר

אם רק תביטי לאחור
תראי שעוד אפשר לחזור
היה קשה לא אשקר
אבל הבטחת לא לוותר

אז אל תאמרי לי די, אל תאהב
נשאר לי רק חצי לב ועכשיו
אני לא יודע איך להמשיך
הייתי רגיל שאת לצידי

ואם יום אחד תרגישי לבד
תדעי שאני תמיד האחד
שלא יוותר שלא יעזוב
כי לעולם לא אפסיק לאהוב

הרוח כבר שתקה מזמן
האושר כבר אינו כאן
החלומות לא מפסיקים
והלילות לא נגמרים

אחרי תקופה כה ארוכה
הבנתי את הבעיה
זה לא אנחנו זה החיים
צריך ללמוד ממכשולים

עכשיו השקט מדבר
נשאר רק זיכרון חוזר
אני יושב ומחכה
ליום שבו סוף סוף נחיה
(אל תאמרי- אבי אבורומי, מומלץ בחום!! שיר מדהים).