מיתר קרוע- פרק 10

פלג:
ביום שישי בבוקר, אחרי ערב עם חברים, התעוררתי מאוחר. לא תיכננתי שום דבר לסוף השבוע, אבל הייתי בטוח בזה שהמשפחה לא תרצה להישאר בבית. אנחנו כבר כמעט ולא נשארים לבד בבית- אנחנו מעדיפים לצאת. לפעמים זה טיולים, לפעמים זה לנסוע למשפחה מחוץ לעיר. כשהיינו רביעייה מנצחת, צמד בנים וזוג הורים, היינו משהו. היינו מרגישים שאנחנו כובשים את העולם. פעם דמיינתי אותנו הולכים בקצב איטי ברחוב, ואנשים מצלמים אותנו מהצד, ואני ממש יכול לראות את התמונה הזו בעיניים- אמא צוחקת, ואבא מחזיק בידה וצוחק גם, ואני ועידו מסתכלים אחד על השני וצוחקים מבדיחה גרועה, ואנחנו משפחה מאושרת.
להמשיך לגדול כבן יחיד החל מגיל שמונה עשרה, כשאתה מתרגל שמונה עשרה שנה להיות עם עוד בנאדם, עם החבר הכי טוב שלך בעצם, זה שוק שאני חושב שאף אחד לא יכול להבין. אף אחד לא יכול להבין מה זה לאבד אח במלחמה.
חברים ניסו, ניסו המון, ניסו לתמוך, ניסו לדבר, ניסו להרגיע. אף אחד מהם לא איבד את הצלע הבטוחה בחיים שלו, את הבנאדם הזה, שלא משנה מה, היה מוצא את התשובה הכי הגיונית לשאלות שאפילו אינשטיין לא היה מצליח לפצח. הייתי פונה אליו בכל דבר שעיצבן אותי, בכל דבר שנדנד לי. ידעתי שהוא יודע מה לומר. ומעבר לזה, ידעתי שהוא פשוט יודע יותר ממני. כבר אמרתי בעבר, שהוא היה טוב ממני, בכל. הוא היה חברותי פי כמה, נחמד פי כמה, למערכות היחסים שהוא ניהל, הוא היה נכנס רגשית הרבה יותר מהר משאני יכולתי. הקשר שלי עם אורי היה הקשר היחיד שאני חושב שבאמת הרגשתי שבלי הבחורה הזו, אני לא נושם.
כשראיתי אותה בבר לפני שבועיים, הרגשתי שהכימיה שיש מעולם לא פגה. היא שמה לי את השיר שאני הכי אוהב, שהיא הייתה מתחרפנת כשהייתי שם אותו. הייתי מוצא את הסיטואציות הכי הזויות לשים אותו. פעם אחת שמתי אותו בצחוק, ואחר כך שכבנו. זה היה מדהים, הייתי כל כך מאושר, והיא הייתה כל כך מאושרת, והיא הכריזה שכשהיא תרצה שהסקס יהיה ממש טוב, היא תדע לשים את השיר הזה לפני. אחרי שהתגלגלתי מצחוק נישקתי אותה, ואמרתי לה שלא צריך שירים בשביל לדעת שאני מלך העולם. ואז היא התחילה לשיר את השיר מלך העולם, וצחקתי יותר.
אחרי שעידו נהרג, נאחזתי בה. נאחזתי בה כי ידעתי שהיא המקום שבו אני ארגיש הכי טוב עם עצמי. הייתי בטוח בזה שהיא תדע מה לומר ואיך לתמוך. היא ממש אהבה אותו, והוא אהב אותה. כשהיא באה לכאן בפעם הראשונה, כשסוף סוף הבאתי אותה הביתה, מה שהיה די חריג למה שבדרך כלל עשיתי, קיבלו אותה נורא יפה, והיא אהבה את הבית. היא ואמא שלי התחברו, ואמא תמיד הייתה מבקשת ממני שאביא אותה יותר לפה. כשסיפרתי לה, בערך אחרי כמה חודשים, איך זה בכלל התחיל, היא לא האמינה שזה בכלל הצליח. התחלתי איתה כשהיינו במקום אחד שנינו, בהופעה אינטימית של זמר שאנחנו אוהבים. היא הלכה עם חברה, אני הלכתי עם חבר. האור של הבמה באופן מטורף האיר דווקא עליה כשעמדתי וקניתי משהו לשתות, כשהיא רק נכנסה למבנה. זה חבר שאני כבר לא בקשר איתו כי הוא טס לחו"ל לשנה, או יותר, משהו עם ההורים. אבל היא פה, ומה שהיה בינינו המשיך כל כך טוב, עד שקרה מה שקרה. הסיבה העיקרית שאני יכול להעלות לעצמי על הדעת היא שהבנתי שאני רוצה להבין איך לעבור את התקופה הזו לבד. הרי תמיד אפשר להיאחז באנשים שיאהבו אותך ויחזקו אותך, והם תמיד יהיו מקום המפלט הנוח ביותר והזמין ביותר. אבל מוות של אח כל כך קרוב, מטראומה כזו מטורפת, צריך לדעת גם לעבור לבד. לא הייתי מסוגל לעבור את זה לבד בחיים אם עוד הייתי בזוגיות. זה שהיא נפגעה זה ברור, זו הייתה ההשלכה הברורה של המעשה שלי. אבל אני שלם איתה, אני חזק הרבה יותר עכשיו בגלל זה.
"הלו" עניתי מופתע לטלפון באמצע שהכנתי את הקפה של הבוקר, הבוקר צהריים.
"היי," שמעתי קול נשי מהצד השני, "מה קורה? הערתי אותך?"
"את כל כך בטוחה שיצאתי אתמול הא?"
"בטח," היא צחקה, "אני צודקת לא?"
"בוודאי," צחקתי בחזרה, "את הרי מכירה אותי יותר מידי טוב. מה קורה? הכל בסדר?"
"כן, סתם, אני עוברת בסביבה, חשבתי לקפוץ להגיד היי."
"מוזמנת," אמרתי מיד, "אני בדיוק מכין קפה. להכין גם לך? מוקה, סוכר וחצי?" שאלתי והורדתי את הקפה הנמס מהארון הגבוה במטבח.
"סגור," היא צחקה, "אני אגיע בערך בעוד עשר דקות, רבע שעה." ניתקתי את הטלפון שהיה צמוד לאוזן יחד עם הכתף, והנחתי אותו על השיש הקר. ההורים בטח הלכו לסיבוב של בוקר, אולי אפילו לשוק, הם אוהבים את האווירה הזו בשישי. אני גג מסתובב קצת בשכונה, הולך לחברים שגרים קרוב. אני שונא לקחת את הרכב ביום שישי בבוקר, לא יודע למה. מאז ומתמיד שנאתי את זה. מאז ומתמיד לזמן שיש לי רישיון כמובן.
צלצול בדלת הפריע לי להסתכל על כתבה בטלפון. קמתי והלכתי לכיוון הדלת, מסובב את המפתח פעם אחת, ופותח אותה, רואה את אורי מסתכלת עליי בחיוך, כאילו רק אתמול הייתה מגיעה לבית הזה בכל שני וחמישי, וראשון ורביעי. היא צחקה ונתנה לי חיבוק קצר, ואמרה שהיא שמחה שהייתי ער. שאלתי אותה מה היא עשתה כאן בסביבה, והיא אמרה שהיא קבעה עם חברה מהיסודי באיזה קפה קרוב פה, ועוד לא רצתה לחזור הביתה.
"יש משהו בבית?" שאלתי, מוריד עוד ספל של קפה ומכין אותו בדיוק כמו שהיא תמיד אהבה.
"לא ממש, זה בדיוק הקטע. אני חושבת שנטע עוד לא קמה, ככה שאי אפשר לחפור לה, ושאר החברות עסוקות. בבית הייתי עושה כלום, או לומדת קצת, ואני צריכה לברוח קצת מהלימודים, זה יותר מידי מתיש." נזכרתי שהייתה להם בחינה בספרות השבוע, ככה נטע סיפרה לי. אני חייב לנסות לראות איך אני יודע דברים, אבל לא יודע דברים. אין לי עוד קשר לחברים אצלם בבית הספר, לפחות לא קשרים קרובים. אני מכיר אנשים שלא קשורים לחבורה של נטע ואורי, שהם פשוט שם, לא דיברתי איתם שנים.
"אתה יודע, אני ממש שמחה שדניאל יצר את המפגש שהיה לנו לפני שבועיים. פחדתי שהפסדתי אותך לגמרי, ובתקופה הזו זה כן היה חסר. דאגתי לך אני לא אשקר, ניסיתי לקבל מידע עלייך ממלא אנשים אחרים."
"מעולם לא חשבתי שננתק את הקשר לגמרי, אני חייב להיות רציני איתך. הייתי בטוח בזה שהתקופה הקשה הזו תעבור, ואי אהיה חזק הרבה יותר, ואשלים עם זה שהוא כבר לא… פשוט חיכיית לאישור של עצמי. לקח לי זמן, הרב היותר זמן משהראיתי לכולם, להתאושש."
"זה לגיטימי," היא אמרה מיד ושתתה מהקפה החם שלה, וחייכה אליי וצחקה שזה בול הטעם המוכר והאהוב שהיא התגעגעה אליו. "אף אחד מאיתנו לא מצליח לחשוב איך הוא היה מתמודד בסיטואציה כזו."
"אני מפחד שאני רק מדבר עליו, במקום להמשיך הלאה," חשפתי בפניה, "אני מרגיש שכל מה שאני אומר, וכל מה שאני חושב עליו בזמן האחרון, כשכבר עברו כמה חודשים מאז, זה הוא. כבר הייתה תקופה שהמוח שלי היה עסוק במשהו אחר, והוא חוזר שוב, במכה, והמחשבות לא מרגיעות."
"על מה אתה חושב?" היא התעניינה.
"לאחרונה אני חושב על המקומות שהוא היה מגיע אליהם במידה והוא לא היה נהרג. בקלות לדעתי הוא היה חותם קבע בצבא, או אוהב את המילואים שלו. חוץ מזה אני חושב על האחיינים שהיו יכולים להיות לי. הוא לא היה מפחד מלהתחייב, לא היה מפחד מלהציע טבעת לבחורה הנכונה. אני חושב על קריירת המוסיקה שהוא היה מחביא," נאנחתי, "ועל הגיטרה שהייתי קונה לו לשחרור. אני חושב על העתיד, על זה שהעתיד הוא בלעדיו. הוא היה מפחד מהאזרחות כי להבדיל מכל החברים שלו, הוא אהב את הצבא, ממש אהב את הצבא."
"ואתה תהיה דומה לו?" היא שאלה. חייכתי ונאנחתי, מביט בה, מוקדם מהיופי שלה, מהכנות שלה.
"אני לא אלך בדרך שלו ולא אתיימר ללכת בדרך שלו. אני לא רוצה להגיע לאותו מקום, אבל כן רוצה את הקרבי. אני לא רוצה להיזכר כאח של, שממשיך מסלול שהאח השני לא יכול היה להשלים. המלחמה הזו פשוט הגיעה, הוא לא תכנן להיהרג, אף אחד לא מתכנן את זה כשהוא מתגייס. הוא עבר שנה וחצי, שנתיים בשלום, עד שהוא נהרג. אני לא רוצה להשלים דברים שהוא יכול היה להשלים בעצמו, אני אלך במקביל."
"אז מה הכיוון?" היא שאלה ושתתה עוד שלוק, רגועה, מביטה בי עם העיניים העדינות שלה. הרגשתי שקל לי פי כמה לדבר איתה מול לדבר עם כל אחד אחר. נאנחתי ואמרתי שהצבא בסופו של דבר יבחר לי לאן אלך, אבל שההורים עכשיו צריכים לאשר שבן למשפחה שקולה, יילך לשירות קרבי. הם יודעים שהם לא יסרבו, אני גם לא אתן להם, אבל זו עדיין חתימה לא קלה. הבטחתי לאורי שביום שבו אני אתגייס, אי שם בסוף השנה, אני מבטיח לחשוב עליו, על החיבוק שהוא היה נותן לי, לבוש במדים, עם הנשק שלו, מחייך וצוחק, מעיף לי מכה ואומר 'אחי הקטן. יא צעיר'.
"אורי." אמרתי לה כשהיא הביטה לרגע לנקודה על הרצפה, מחייכת לעצמה, חושבת כנראה עליו, על היום שבו היא תתגייס אולי, על הסיפור, על החיים, על המוות. התבוננתי בה ולא יכולתי, הגעגועים רצחו. היא תמיד הייתה בדיוק כמו עידו, האדם שאיתו אתה לא מפחד מכלום, ומדבר על הכל. כשהאמנתי שנחזור לדבר, ידעתי שזה קשר שאי אפשר לנתק. הייתי צריך את הזמן לעצמי כדי לעכל לבד, כדי להתמודד לבד. אבל עכשיו, אולי כבר לא צריך להיות לבד?
"אורי את המשכת הלאה?" שאלתי. היא הרימה את מבטה אליי וחייכה חיוך קטן. היא גירדה לרגע את סנטרה, ואני התבוננתי במעשה שלה, מת, מרגישה שאני רוצה את היד שלה מחזיקה בלחי שלי ומקרבת אותי אליה.
"כן המשכתי הלאה," היא אמרה, מתבוננת בי, "לאט אמנם, אבל כן. הייתי חייבת. ניסיתי לנתק מאות של מחשבות עלייך, מאות ואלפים, עד שמתישהו הצלחתי. הצלחתי להבין ולהסביר לעצמי, שלא עשיתי דבר רע, ושלא הפסקת לאהוב, אלא שהיית חייב להיות עם עצמך, בלי הסחות דעת. וכן, אני יודעת שאני הסחת דעת גדולה." היא צחקה וחייכה, ואני הבטתי בה, מחויך, צוחק.
"את תרחיקי אותי אם אני אתקרב?" אמרתי לה בשקט, מרגיש את הלב שלי דופק על מאתיים. ממתי אני שואל ולא עושה? ממתי שזה אורי.
"תתקרב?" היא שאלה לא מבינה, ואני צחקתי וחייכתי, מוקסם מהתמימות שלה.
"כן, אתקרב, אני לא מסוגל לשבת כל כך רחוק ממך."
"למה?" היא שאלה בחיוך, מסתכלת עליי עם עיניה היפות, ומשוכת את שיערה לאחור.
"ככה." אמרתי והתקרבתי אליה, שם את היד שלי על הלחי שלה ומביט לעוד שנייה על שפתיה. נישקתי לשפתיה אחרי חודשים של פחד, חודשים של חשיבה. טעם המוקה התפשט על שפתיי, ונהניתי מכל מגע. נשכתי את שפתיה, הרגשתי אותה קרובה אליי, לא מסוגלת להתנתק. הפסקתי רק כשהרגשתי שאני חייב לנשום בעצמי. היא נשארה קרובה אליי, ראשה שעון על בית החזה שלי, ואני מלטף עם ידי את שיערה הרך. נישקתי לראשה כששמעתי אותה נאנחת אנחה קצרה. היא קמה כמה שניות אחר כך, מביטה בי מחויכת. היא רק חייכה אליי, לא מסוגלת לדבר, אז החזקתי בידה ונישקתי אותה שוב.