מיתר קרוע- פרק 12

נטע:
ביום רביעי אחרי הלימודים, נסענו דניאל ואני לסכר. אנחנו מתים עליו, רוגע של טבע בין מלא בניינים. עברנו לפני בבית של דניאל, הוצאנו את הכלבה, ג'וי, ונסענו איתה ביחד לסכר. היא תמיד מדהימה בנסיעות, זה מדהים אותי. ישבתי בכוונה מאחורה כדי להיות איתה, ופתחנו קצת את החלון כדי שיהיה לה אוויר. היא אוהבת להוציא את הפנים מהחלון וליהנות מהרוח, כמו כלבה טובה. היא תמיד מצחיקה אותי בהתלהבותש לה, היא אוהבת את הטיולים האלה. אנחנו מנסים להוציא אותה אחת לחודש לטיול כזה, שהוא לא טיול בשכונה. כבר איזה זמן שלא הייתי הפרטנרית של דניאל לטיולים האלה.
"זה פשוט לא בסדר שלא בחרת בי לטיולים האלה לאחרונה." אמרתי לו תוך כדי הנסיעה, כשהוא נהנה מהמוזיקה שהוא שם ברדיו.
"מצטער לולי." הוא אמר, מכנה אותי בכינוי שלפעמים הוא מדביק ליובל, אבל רק בגלל שמבחינתו אנחנו כמעט באותה קרבה. בוא נגיד ככה, הוא נמשך אליי כמו שהוא נמשך ליובל בערך, וזה תמיד מצחיק. החבורה אומרת שאם שניהם יצאו גייז, הם בטוח יהיו ביחד. לפלג אף פעם לא היה סיכוי לצאת עם אחד מהם.
"לא מקבלת שום מצטער," התנגדתי בתוקף, "ג'וי התגעגעה אליי הרבה יותר משנדמה לך. הטיולים איתי הרבה יותר כיפים מאשר עם יובל או נדב וגלעד."
"נשבע לך שאני מת על זה שאת מכירה את החברים שלי כל כך טוב, זה פשוט כל כך הרבה יותר קל. תחשבי שאם הייתי צריך כל הזמן להגיד 'חבר שלי וחבר שלי', ככה וככה, וכבר היית מתחרפנת, אז היית מוצאת לכל אחד כינוי. לדוגמא הייתי מספר לך סיפור על כלב של מישהו מהם, אז כשהיינו מדברים עליו אחר כך, שוב, היית קוראת לו 'אהה, ההוא עם הכלב?'. ומי רוצה שהידידה הכי טובה שלו תדביק לחברים שלו את הכינויים האלה?"
"אבל זה הכינויים הכי מקוריים, " צחקתי, הייתי במצב רוח מדהים, "וכינוי כזה, שיכול להיות לא קשור בכלל למציאות, יכול להיות כינוי שיילך עם בנאדם לכל החיים, ואפילו כינוי טוב. אנחנו לדוגמא אוהבים לכנות את אחד מבני המשפחה בתור אחד הזמרים האהובים עלינו, ואין לזה שום קשר לשם שלו, הוא פשוט שר נפלא. מבין?"
"מבין עקשנית, אבל עדיין," הוא אמר והסתכל עליי לשנייה מהמראה הקדמית ברכב, "שמח שאת מכירה אותם."
"היה נראה לי מוזר בתקופה האחרונה שאנחנו לא לומדים ביחד," אמרתי לו אחרי כמה שניות כשהסתכלתי על ג'וי, "ממש חשבתי על זה, שאני יוצאת מבגרות, ואני מתה שנשב כולנו ונצחק, ונזרום מבית הספר לאנשהו, ולא. בבגרויות אולי נהיה מתואמים, אבל במתכונות לא, ואנחנו גרים די רחוק אחד מהשני, ולא נפגשים כל הזמן. הפכתם לחבורה הכי קרובה שלי."
"מה עשית כשפלג ואורי נפרדו? זה היה לך ממש חסר?" הוא שאל אותי.
"היית לידי בתקופה הזו," צחקתי, "אתה הרי יודע כמה היה לי קשה."
"כן אבל לא רק זה. ברור שהיה לך קשה כי תמכת בחברה הכי טובה שלך, אבל הרגשת את זה גם שם, שוואלה, אנחנו ממש חסרים לך?"
"לא כמו עכשיו. אם עכשיו לא הייתם היה לי הרבה יותר קשה. אנחנו בחודשים האחרונים של המסגרת הזו, עוד דקה מסיימים תיכון ומתחילים ללכת לצבא. כולנו חושבים שיהיה כל כך קל להישאר בקשר כשנתגייס. אנחנו לא מבינים דבר וחצי דבר על מה זה להחזיק קשרים בצבא."
"ואיך את יודעת?" הוא שאל אותי. איך אני יודעת? כי אני יוצאת עם מישהו בצבא, שסיפר לי לעומק על החברים הכי טובים שהיו לו בתיכון, על אנשים שהוא כל כך האמין שהוא ישמור איתם על קשר, ופשוט לא הצליח. כי ברור לי שגם פלג, וגם דניאל, ויובל, ונדב, וגלעד, יגיעו ליחידות הכי טובות בצה"ל, יסגרו המון, יחוו המון, ונתפלל לאלוהים שלא יחוו איזו מלחמה בדרך כי האחרונה הספיקה. וברור שעם היציאות האלה, אי אפשר באמת לתחזק את הקשרים. אחת לחודשיים בנס יצאו כולם הביתה, ואז יהיה מפגש פסגה. אבל לחיות מחודשיים לחודשיים זה מתיש.
"אני צריכה לספר לך משהו." חייכתי אליו כשירדנו מהאוטו, ואני החזקתי את הרצועה של ג'וי, מחויכת לעצמי, ומחויכת מהשמש. דניאל לקח את המצלמה ושם אותה על הצוואר, כי הגענו לכאן רק בשביל שיוכל לצלם קצת. הוא צלם חובב, והוא מת על זה. כל פעם שהוא יכול להסתובב עם המצלמה שלו, הוא מסתובב איתה. לפעמים הוא תיעד אותנו ברגעים הכי מפדחים שלנו, אבל כולם אוהבים את התמונות שלו. הן יצירתיות ברמה אחרת.
"דברי" הוא אמר מיד והתחיל ללכת איתי בשביל שמוביל לסכר, הולך לידי מחויך. הוא פשוט מקסים, אני רק חושבת על זה בכל פעם שאנחנו נפגשים. זו מסורת מדהימה הפגישות של יום רביעי.
"יש לי איזה… מישהו?" חצי אמרתי חצי שאלתי. הוא הסתכל עליי בחיוך והסתקרן מיד לדעת מי זה. סיפרתי לו שזה מישהו בצבא, משתחרר בעוד כמה חודשים. שהכרנו בדרך לא דרך, שזה קצת מסובך, אבל שהולך טוב בינתיים. נאנחתי ואמרתי שלא האמנתי שאני אצא עם מישהו בצבא שגדול ממני בערך בשנתיים, אבל שזה הולך. השיחות שלנו נורא טובות ומרגיעות, נורא אמיתיות.
"ויש עוד קטע, שיפתיע אותך, רוב הסיכויים שתאמר שזה עולם קטן." זה לא באמת עולם קטן, הכרתי אותו בגלל זה, אבל דניאל לא יכול לדעת. הוא שאל מה, ואני אמרתי לו שהוא היה מפקד של עידו. הוא הסתכל עליי מופתע ושאל אם אני מתכוונת לעידו אח של פלג. הנהנתי אליו בשקט. הוא נאנח ואמר שאת השם הזה הוא לא שמע הרבה זמן. הרמתי אליו לרגע את מבטי, ושנייה אחר כך הסתכלתי על ג'וי, שהלכה כל כך חמוד והזנב קשקש מאחורה.
"אתה ופלג לא מדברים עליו?"
"מעט כבר," הוא אמר לי, "הוא לא מוזכר הרבה בשיחות שלנו. איזה עולם קטן… איך יכול להיות שכל הכוח הלך והוא לא?"
"הוא לא הרגיש טוב אז מפקד אחר לקח פיקוד. הוא אמר לי שהוא הקיא בכל הזמן הזה, בגלל משהו מקולקל באספקת האוכל שלהם. בנס הוא נשאר בחיים, הוא היה אמור להיות איתם. גם המפקד השני אגב, לא יצא איתם לשטח בנקודה הזו"
"והוא אוכל את עצמו על זה?" דניאל שאל. הרמתי אליו את מבטי העצוב והנהנתי, נאנחת ואומרת שאין בנאדם שלא היה אוכל את עצמו על זה שהכוח שלו, שהוא פיקד עליו, הלך והוא נשאר בחיים. אני מניחה שגם עולות לו טראומות מכל התקופות האלה, ומהאנשים שהוא לא ידע שזו פעם אחרונה שהוא רואה. דניאל שאל אם הוא סיפר לי מה היה שם בפנים, בתוך המלחמה. נאנחתי ואמרתי שמעט, שאי אפשר לדבר יותר מידי על מה שהיה ברגעים הכי מלחיצים בלבנון. הוא נאנח והרהר לעצמו, ואני המשכתי ללכת, מעלה על שפתיי חיוך קטן למראה ג'וי נהנית מהטבע. כשהסתובבתי לראות למה הוא התעכב, ראיתי שהמצלמה מכוונת אליי. הוא חייך אליי כמה שניות אחרי שהסתובבתי, ואני נעצרתי, כשהוא מדביק את הפער, ומראה לי את התמונה שהוא צילם.
"לעזאזל איתך." נאנחתי והסתכלתי עליו בחיוך.
"שקט, זו את היפה פה." הוא אמר בחיוך. צחקתי ונתתי לו חיבוק קטן, כשאני מרגישה שג'וי מושכת קדימה. הקשבתי לה אחרי כמה שניות והתקדמנו אל הסכר.
אני התישבתי עם ג'וי אחרי שהלכנו קצת וחזרנו, על הדשא ליד הסכר. דניאל עוד עמד, מחפש קצת אנשים לצלם, וקצת נופים. מחפש עלה פה, אבן שם, שתהיה יותר מיוחדת מאחרת. לפעמים הייתי מתעצבנת שהוא עוצר שעה במקום אחד ומצלם שעה עלה מסכן שלא עשה דבר לאיש, אבל הוא היה אומר שהשמש בדיוק במקום המדויק, והעלה מתנפנף בדיוק שם, וכל העלים מאחורה לא דומים לו, ועוד שמונים חארטות, שהייתי מרגישה שבא לי לדפוק לעצמי את הראש באיזה עץ. אבל הוא תמיד היה מוכשר כל כך, וגם אם הייתי מתעקשת שעה שנמשיך, הוא היה בא אחר כך, מראה לי את התמונה, ואני הייתי מקללת אותו, בלב ובקול, על הכישרון שלו.
"בת כמה ג'וי כבר?" שאלתי כשהוא התיישב לידי.
"חמש," הוא אמר לי, "חמש וקצת."
"מושלמת" אמרתי כששיחררנו אותה מהקולר ונתנו לה לרוץ קצת על הדשא. הוא חייך ואמר שהוא מאוהב בה, ואם היא הייתה אישה, הוא היה בטוח מתאהב בה. הוא אמר שהכי כיף בעולם לחזור מבית הספר ולראות אותה קופצת עליו, ולצאת איתה לטיול אפילו בשעה מפוקפקת של הלילה, או לצלם אותה מלא. הוא צחק ואמר שרוב התמונות שלו, הם שלה, כי הוא פשוט לא יכול שלא להישבות בקסם שלה.
"תמיד חשבתי שמתאים למשפחה שלנו לגדל כלב," אמרתי, "אבל לא מצאתי את האחד שיהיה לו מספיק זמן בשביל לדאוג לזה. צריך ממש מחויבות בשביל זה, ולצאת איתה לטיולים, ולהתעורר במיוחד בשבילה, וזה דברים שאני מפחדת שלאף אחד מאיתנו אין זמן. בגלל זה אני כל כך שמחה שיש לי אותך, יש לי כלבה בחיים."
"רק בגלל זה את שמחה? חצופה." הוא אמר מיד ונתן לי מכה בכתף. צחקתי והזזתי את השיער לאחור, והסתכלתי עליו, נאנחת ואומרת שהלוואי וזו הייתה הסיבה היחידה שאני מודה על זה שיש לי אותו בחיים.
"מה נהיית ריגשי?" הוא שאל וחיבק אותי מהצד. צחקתי ואמרתי לו שזו סתם תקופה כזו שאני רגישה בה הרבה יותר. הוא שאל אם אני בזמן הזה של הבנות בחודש, ואני צחקתי, כל כך חזק שהוא פחד שכבר קרה לי משהו. חיבקתי אותו ואמרתי שהוא באמת מטומטם, והוא נשק לראשי ואמר שהוא יודע. אחר כך הוא ניסה לייצב את המצלמה על איזה אבן, ולשים טיימר, כדי שיוכל לצלם את שנינו. לא היה אדם שעבר שם, וגם אם כן, הוא היה באמצע הליכה ועם אוזניות, או רץ אחרי הכלב. הוא הצליח לייצב את המצלמה כמו שהוא רוצה, אנחנו הבאנו את ג'וי לתמונה, והצטלמנו, רצף של חמש תמונות אחת אחרי השנייה. ראינו בקטנה את האור האדום שעולה ויורד, אז לא באמת ידענו מתי להסתכל. הן יצאו מקסימות, יותר טבעיות שמחשבנו שהן יצאו.
"היו לך חזרות השבוע?" הוא שאל אחרי שהסתכל על התמונות שיצא לו לצלם בשעתיים האחרונות.
"יש אחת מחר האמת, הם לא יכלו לפני בשבוע, ובלי ההרכב אז הרבה יותר קשה לעבוד על זה. היה לאחד מהם אירוע משפחתי אז החזרה שבדרך כלל מתקיימת באותו יום, עברה למחר."
"עוד חודש הא?" הוא שאל בחיוך. השמש בדיוק האירה עליו באור מושלם. אם רק הייתה משיכה לא כמו שני אחים, אז היינו יכולים להיות זוג מוצלח.
"קצת פחות כבר, כמה ימים פחות. אני מתה שזה כבר יגיע, אתה אפילו לא מבין כמה."
"אני חושב שאני קצת מבין, אני חווה איתך את היומיום כל יום." הוא צחק והסתכל עליי.
"ועדיין, יש שיר אחד שאתה אפילו לא יודע שאני מתכננת לשיר."
"אבל אני יודע עם איזה שיר תפתחי. ותאמיני לי, שכשהלב שלי לא יפסיק לדפוק מהר בהופעה שלך, ורק תפתחי את הגרון לשיר המדהים הזה, אני לא אפסיק להתרגש. אהיה שם, מחזיק זר פרחים בגודל כזה," הוא אמר צוחק ופתח את ידיו, "לא יהיה מישהו יותר גאה ממני בקהל."
"מבטיח?" שאלתי מביטה בו בחיוך מתרגש, מחבקת את ג'וי.
"נשבע."