מיתר קרוע- פרק 14

פלג:
"בואי רגע החוצה." שמעתי את דניאל אומר לנטע. ישבנו כולנו בבר הקבוע שלנו ביום שישי בערב. הסתכלתי עליה מחייכת אליו, ומהנהנת. הם שמו את השתייה על השולחן שהיה באמצע המעגל בין כולנו, ויצאו החוצה. אורי ישבה לידי, ועדיין, לא ידענו איך אנחנו רוצים להתנהג. כשדיברו על מה שהיה, קצת אחרי שנטע יצאה ממני אתמול, אמרנו שאנחנו מנסים להבין איך אנחנו מתנהגים עכשיו, ומה אנחנו בעצם. לא היינו כל כך קרובים עד עכשיו בערב הזה, חוץ מחיבוק לא נגענו אחד בשנייה. אני חושב שאף אחד מאיתנו לא ראה את זה קורה, אפילו החבורה יכולה להיות מופתעת לדעת שמשהו חזר ביני לבין אורי. אבל כשראיתי את נטע הולכת עם דניאל ויוצאת לדבר איתו, דבר שהייתי מת לעשות סתם ככה, כאב לי, וזה עיצבן אותי.
"היום לא תלכי לבקש איזה שיר מקפיץ לאווירה?" לחשתי לאורי. היא צחקה ולקחה עוד שלוק מהבירה שהיא קנתה. היא הנידה את ראשה לשלילה ואמרה שהיום היא דווקא ממש אוהבת את המוסיקה שמתנגנת באוויר. הקשבתי לשתי שניות למוסיקה, מתנתק מהחבורה שמסביב, ואז יצאתי מהחולמנות כשנדב שאל אותי על משהו שהוא ראה בחדשות.
חיצ שעה עברה והם עדיין לא חזרו, ואני הייתי באטרף לא מוסבר. הרגשתי שאני יושב עם חבורה של עשרה אנשים שאני מת עליהם, והחבר הכי טוב שלי הלך לדבר עם הידידה הכי טובה שלו, שהיא במקרה מהאנשים שהכי נוח לי לדבר איתם כרגע ביקום. ומימיני יושבת האקסית שלי, שאולי היא כבר לא האקסית שלי, ואני מת לדפוק לה איזה נשיקה ממכרת כזו שתעיף אותי, כי זה אדרנלין מטורף, אבל אני לא יודע איך החבורה תסתדר עם זה ואני לא יודע בכלל באיזה מצב היא עומדת, והכל תלוי באוויר. ואני בטוח שאותה הבחורה שאיתה אני מרגיש הכי בנוח, יודעת על הכל, וערה להרבה יותר דברים משהחבורה האחרת הזו יודעת, ואני לא יכול לקחת אותה לשיחה, לשים זין על העולם ועל השאלות, ולדבר איתה רגיל, בלי קשר לאחי, בלי קשר לשירים ובלי קשר למוסיקה.
"אני יוצא לנשום קצת אוויר." לחשתי לאורי. היא הנהנה אליי בחיוך ופינתה לי את הדרך, ואני עברתי את השולחן, אומר היי לעוד חבר שישב עם כמה חברים בשולחן בצד, ויצאתי החוצה. לא ראיתי את נטע ודניאל מדברים, אבל נשענתי על מעקה בטיחות ליד הבר, והסתכלתי על הכביש. היה לי חשק מטורף לסיגריות, אבל אני לא רוצה לגעת בזה, שונא את הריח. גלעד מידי פעם מעשן סיגריות, אם יוצא לו, ואני תמיד סולד מהריח הזה.
'למה אתה בחוץ?' קיבלתי הודעת סמס שהקפיצה אותי. נטע שלחה לי הודעה. הסתכלתי ימינה ושמאלה, מחפש אותה, אבל לא ראיתי אותה בעיניים, אולי בגלל החושך. שאלתי אותה איפה היא והיא כתבה שהיא יושבת ומדברת עם דניאל על משהו חשוב.
'אתה בסדר?' היא שאלה בנוסף.
'תגדירי בסדר.' כתבתי לה מיד. הכנסתי את הטלפון לכיס האחורי והמשכתי להסתכל על הכביש. הטלפון שלי רטט וצלצל. נטע התקשרה. הכנסתי את הטלפון בחזרה לכיס והמשכתי לעמוד שם, מתוסכל מכלום. יכולתי פשוט להתקפל, אבל הרגשתי שאם אחזור עכשיו הביתה, אהיה אפילו יותר מתוסכל משאני כשאני עומד כאן ומביט בכביש ריק.
"פלג." שמעתי את הקול של דניאל מאחוריי. הסתובבתי אליו ואל נטע, שהסתכלה עליי במבט מוזר, מפוחד קצת. הוא שאל אותי אם הכל בסדר, ואני אמרתי לו שסתם יצאתי לשאוף אוויר, שנהיה קצת חנוק בפנים. הוא צחק ואמר שבאמת המקום מלא עד אפס מקום היום. חייכתי אליו חיוך צבוע. הוא לחש משהו לנטע באוזן ונכנס פנימה.
"קדימה," היא אמרה ושינתה הבעה, "שפוך."
"אין מה," אמרתי מיד וחזרתי להישען קדימה על המעקה, "לא יודע מה עובר עליי. כנסי פנימה, שלא יתחילו לשאול שאלות."
"מי ישאל שאלות?" היא שאלה והסתכלה עליי, מפנה אליי את כל גופה, ואני ניסיתי שלא להסתכל עליה, על הדרך שבה נשענה על המעקה, על הגוף ועל הפנים. לעזאזל מה אני מטומטם?
"החברים שלנו, שהם החברים הכי טובים שלנו, שישמחו שרק נוצרים קשרים חדשים בחבורה הזו?" היא המשיכה לדבר, "האקסית שלך, שאולי היא כבר לא האקסית שלך, שתשמח שהחברה הכי טובה שלה, וחבר שלה, יהיו בקשר טוב? אנשים שהדבר האחרון שהם יעשו בחיים זה לשפוט אותך? אין מה לפחד מזה שאני עומדת עשר דקות ומדברת איתך בחוץ."
"יש ממה לפחד," אמרתי לה מיד, "אני לא מבין איך את לא חוששת מזה."
"אני כן פשוט…" היא אמרה וקפאה. העיניים שלה הסתכלו למקום מסוים, ואני הסתכלתי עליה, מפוחד קצת.
"נטע," אמרתי מיד, "הכל בסדר?" שאלתי. היא שתקה והמשיכה להסתכל למולה. "נטע את מלחיצה אותי."
"אדם." היא אמרה. הסתכלתי עליה לא מבין וסובבתי את גופי למקום שאליו היא הסתכלה. ראיתי שני בנים מתקרבים אל הבר מהמקום שעמדנו בו, יורדים ברחוב לכיוונינו. היא לקחה נשימה עמוקה, וכנראה הסתכלה רק עליו. לא הבנתי מי זה ולמה היא נלחצת מזה כל כך. אחרי כמה שניות הבחור קלט את מבטה, ועצר לשנייה, וכשהחבר המשיך ללכת ונעצר כמה שניות אחר כך, מסתובב ובודק לאן נעלם, אדם סימן לו עם המבט להסתכל קדימה, וגם הבחור הזה הסתכל על נטע. הם הלכו בשקט, החבר התקדם לעבר החברים, ואדם התקרב אלינו.
"היי." הוא אמר בשקט והסתכל על נטע. הוא סובב אחר כך את מבטו אליי, וחייך חיוך קטן והגיש את ידו קדימה. "אהלן אחי." הוא אמר ולחץ לי את היד.
"אדם מה אתה עושה פה?" נטע שאלה אותו.
"מבלה," הוא אמר מיד, ואני לא יכולתי להסתיר את הגיחוך שהיה לי כשאמר את המילה הזו. נטע לעומתי לא צחקה בכלל. "נפגש עם כמה חברים, הם הצליחו להוציא אותי מהבית."
"חברים מוכשרים," נטע אמרה מיד, ואני הרגשתי שאני צריך ללכת, ולכן לקחתי צעד קדימה. נטע החזיקה בזרוע שלי, ואני הסתכלתי עליה, לא מבין. "אל תלך פלג, זה בסדר, לא סיימנו לדבר."
"את לא רוצה להשלים פערים?" שאלתי אותה והתבוננתי בה.
"תכיר פלג, זה אדם, האקס שלי." היא אמרה. אני פקחתי את עיניי והסתכלתי עליו. מהמעט שאני זוכר שנטע סיפרה על האקס שהיה לה, הוא לא יוצא מהבית, הוא הדבר האחרון מלצאת מהבית. חייכתי קצת, ואמרתי נעים להכיר, לא יודע לאיזה סיטואציה נקלעתי ומה אני צריך לעשות בה, אבל זה לחלוטין הדחיק לי קצת את המחשבות של עצמי.
"אתה החבר?" שאל אדם. צחקתי צחוק קטן והסתכלתי עליו, ואז על נטע, שגם גיחכה קצת. סוף סוף הבחורה הזו מחייכת קצת.
"לא," אמרתי מיד, "אני ידיד טוב שלה. אז מה אדם, לכבוד מה זכינו בזה שיצאת מהבית?" שאלתי וחייכתי אליו.
"אדם!" שמעתי קול של בחורה קורא. הוא הסתובב לרגע, וחייך חיוך קטן כשראה מישהי מתקרבת אליו. היא שמה את ידה על כתפו, ונתנה לו נשיקה קטנה על השפתיים. באותה שנייה העברתי את מבטי לנטע, וראיתי שהיא מסתכלת עליהם, המומה. אחר כך אדם פנה אלינו שוב, אמר לי שהיה נעים להכיר, והסתכל על נטע, אמר שהיה טוב לראות אותה, והלך ביחד עם הבחורה. נטע חיכתה כמה שניות, שניות קפואות שנראו כמו נצח, ואז התחילה ללכת על המדרכה לכיוון אחר מהבר. כשעברה את השלב שמישהו יכול לראות אותה, היא התחילה לרוץ.
"לעזאזל!" התעצבנתי והתחלתי לרוץ אחריה. התחלתי לקרוא אחריה, אבל היא לא הקשיבה, לא הסתובבה, לא נעצרה, ולא הגיבה לי. היא רק המשיכה לרוץ. אני ניסיתי לזכור במוח לאן רצנו, לאן פנינו, אבל למזלי היא לא סיבכה אותנו יותר מידי. היא רצה את הרחוב הראשי עד למטה ואז פנתה שמאלה, שם נעצרה. עצרתי כמה מטרים ממנה, רואה אותה מתיישבת על ספסל, עם פניה למטה. התקרבתי לאט, נעמד קצת רחוק ממנה.
"נטע אני לא יודע אם להתקרב," אמרתי מיד, "גם את אמרת לי שצריך לשאול בנאדם אם ברגע קשה הוא צריך את החיבוק או שהוא צריך את המרחק."
"מה השתנה בו?" היא שאלה לחלל העולם, אל הקור של החוץ, "לא יצאנו כי הוא לא אהב, הוא לא האדם שישב בברים, בטח לא בבר הזה, הוא המוני וזה כל כך לא מתאים לו. מה הבחורה הזו הצליחה לעשות שאני לא הצלחתי כשהיינו יחד?" היא נאנחה. הרכנתי את מבטי והתקרבתי אליה, יושב לצידה, מביט בה. דאגתי לה כמו שלא דאגתי המון זמן בחיים שלי. לא ידעתי שהיה להם קשר כל כך חזק, מעולם לא דיברנו על זה לעומק.
"אנשים משתנים נטע," נאנחתי, "הדברים שכנראה היו תקפים לקשר שלכם, משתנים עכשיו לאט לאט. אולי הוא הבין שהוא לא רוצה להישאר יותר תקוע בבועה שלו. הוא פוץ אמיתי, באמת, מהשתי דקות שיצא לי לראות אותו ואת ההתנהגות שלו, הוא לא שווה את העצבים שלך ואת הבכי שלך."
"בחיים לא אהבתי בנאדם כמו שאהבתי אותו," היא אמרה לי והסתכלה עליי, "לא הרגשתי לבנאדם קמצוץ ממה שהרגשתי כשהייתי איתו. הרגשתי איתו כל כך בטוחה, כאילו העולם בחוץ לא משנה, וכשאנחנו יחד אנחנו יכולים להיות הכי ביתיים והכי טובים, ולהרגיש כל כך בנוח אחד עם השני. לא ידעתי שהוא עבר הלאה כל כך מהר."
"הייתם הרבה זמן ביחד?" שאלתי. היא הנהנה אליי בשקט ונשמה עוד כמה נשימות עמוקות. אני עדיין ישבתי מרוחק ממנה, מסתכל עליה, והלב שלי התרסק עם כל דמעה שראיתי שירדה מעיניה.
"פלג," היא אמרה בשקט, "לא הייתי מספיק בשבילו?" היא שאלה. היא הרימה את מבטה אליי, והעיניים שלה היו מכוסות בדמעות. לא יכולתי לשבת יותר רחוק. התקרבתי אליה ונתתי לה חיבוק, וליטפתי את ראשה, מנסה להרגיע אותה. אמרתי לה שהיא מדברת שטויות, שהיא הספיקה לו והייתה בטח הכי מדהימה בקשר הזה, ושהוא עשה טעות כשהוא וויתר עליה. אמרתי לה את כל מה שהיא תרצה לשמוע, ואת כל מה שאני מאמין בו. אני לא יודע כמה המילים האלה עוזרות כשאתה רואה בנאדם שאהבת עובר הלאה. אבל היא נרגעה. לקח לה עוד כמה דקות ארוכות של נשימות, של ליטופים, של מה שידעתי שירגיע בנאדם כל כך רגיש כמוה. כשהיא הפסיקה לבכות, לקחתי את אחת הידיים שלה, ונתתי לה נשיקה קטנה עליה. היא צחקה, ושוב הצחוק שלה הרגיע אותי, וזה בדיוק מה שרציתי, שהחיוך הזה, הקטן הזה, שיכול לעודד אותי בשנייה, יחזור אל הפרצוף שלה.
"אתה רוצה לספר לי למה עמדת בחוץ והסתכלת על העולם?" היא שאלה כשהתרחקתי ממנה.
"סתם, לא מצאתי את המקום שלי בפנים. החבר הכי טוב שלי היה בחוץ, עם מי שאני מרגיש הכי בנוח לדבר איתה לאחרונה," כן, היא לא אחד מהאנשים שאני מרגיש בנוח, היא זאת שאני מרגיש איתה הכי בנוח, "ולידי ישבה מישהי שאני פשוט לא יודע איך להתייחס אליה עכשיו. אני לא יודע מה אני רוצה, אני לא יודע אם אני עדיין יכול להיכנס בחזרה למערכת יחסים שכבר הלכה. היא בעצמה אמרה שהיא עברה הלאה, ויכול להיות שהנשיקה של שנינו החזירה אותה אחורה. אני לא בטוח שאני מרוצה מזה."
"יש לי את הביטוי באנגלית לזה, אבל הפירוש בעברית לא מסתדר לי." היא חייכה.
"מה התכוונת להגיד?" התעניינתי.
"אם יש לך עוד מחשבות על האם זה היה נכון, יעני, אם במחשבה שנייה אתה חושב שעשית טעות."
"אני לא יודע," הודתי בפניה, "אבל אני חייב לדבר איתה על זה. לא עכשיו בטח, לא מול כולם, נתפוס שיחה מתישהו." אמרתי. היא הנהנה אליי בשקט והסתכלה על הרחוב השקט. שוב היה לי רטט מהכיס, עוד הודעה. דניאל שאל אותי לאן נעלמנו, הוא לא רואה אותנו בחוץ, ואמרתי לו שהלכנו לדבר קצת רחוק משם כי היא ראתה את האקס שלה. הוא שלח לי פרצוף מופתע ושאל אם אדם בבר, ואמרתי לו שכן, ושהוא חתיכת בן זונה. הוא מיד התעניין לדעת איפה אנחנו יושבים ואם היא צריכה משהו, אבל אמרתי לו שהיא כבר הפסיקה לבכות, ואנחנו נחזור עוד רגע.
"דניאל דואג?" היא שאלה בחיוך.
"דואג זו לא מילה." אמרתי לה. היא צחקה צחוק קטן ונשכה את שפתיה. היא לקחה עוד נשימה אחת וקמה ממקומה, ואני קמתי יחד איתה, מתחיל ללכת בחזרה לכיוון הבר. היא שאלה אותי אם רואים שהיא בכתה, והודתי שרואים קצת, אבל שיהיה בסדר, שיש לה כל זכות להגיב ככה לסיטואציה כמו שהיא חוותה.
"מזל שדניאל לא היה בחוץ, הוא היה מכניס לו אגרוף וזה לא היה נגמר טוב. הוא מתעב אותו מאז הפרידה. אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו," היא נאנחה, "הוא שומר לי על השפיות."
"כן אה…" נאנחתי בחיוך קטן. למה אני לא זה ששומר לה על השפיות?