want to fly
ציפיתם לזה?

מיתר קרוע- פרק 16

want to fly 09/05/2016 1219 צפיות 2 תגובות
ציפיתם לזה?

פלג:
בצהריים של יום חדש שלחתי לאורי הודעת סמס. שאלתי אותה אם במקרה היא פנויה יותר מאוחר היום לפגישה. ידעתי שזו השעה של ההפסקה שלהם בבית הספר, וכמו שאני מכיר את אורי, אין סיכוי שהטלפון לא עליה בהפסקות. היא ענתה לי תוך שתי דקות ואמרה שהיא במפתיע פנויה היום, אז אמרתי שאני אבוא לאסוף אותה ישר אחרי הלימודים. היא שאלה בהפתעה למה יש לי אוטו, ואני אמרתי שככה יצא, שזה לא קורה הרבה אבל אף אחד לא היה צריך אותו היום, אז למה לנסוע בתחבורה ציבורית. היא צחקה ואמרה שאני עצלן, ואני חייכתי לעצמי ותחבתי את הטלפון לכיס.
אחרי הלימודים, חניתי בחניות של בית הספר שלהם וחיכיתי באוטו, הייתי מחכה שם די הרבה כשאני ואורי יצאנו. אני חושב שאפילו חיכיתי באותו מקום, ככה אפילו יהיה לה קל להגיע אליי. ישבתי ושמעתי מוסיקה מהרדיו, מחכה שהנערה הקופצנית הזו תצא החוצה. היא תמיד הייתה כל כך שמחה וכל כך מלאת חיים, זה תמיד הדהים אותי. אחרי שעידו נהרג, זה היה הדבר האחרון שיכולתי להתעסק בו, לא יכולתי באמת להיות שמח. היא לא ניסתה להצחיק אותי סתם בלי סיבה, או לנסות לעודד אותי, כי היא ידעה שאני אתעצבן מזה. היא לא ניסתה לייפות את המציאות, זה מה שכל כך אהבתי בה. היא אמרה לי שהיא יודעת שהתקופה הזו קשה, אבל כמו עוד תקופות קשות, גם את זה אני אעבור, ואלמד להיאחז בכל מה שהיה טוב בו, ולא ברע. זו הייתה התקופה שהיא הכי פחות חייכה בה.
דפיקה על חלון הדלת הפריעה למנוחה שלי. הרמתי את המבט וראיתי את נטע מסתכלת עליי במבט שואל. צחקתי ויצאתי מהאוטו, משאיר את הרדיו דולק, והלכתי לקראתה, נשען על האוטו. היא נתנה לי חיבוק קצר ושאלה מה קרה, ואם קבענו והיא שכחה. הרגעתי אותה ואמרתי שהכל בסדר, שקבעתי עם אורי שאני אאסוף אותה היום אחרי הלימודים.
"וואלה," היא חייכה חיוך גדול, "איזה כיף. זה חזר להיות רציני ביניכם?"
"זה מרגיש ככה," אמרתי לה, "אני לא יודע. אני בעיקר רוצה לדבר איתה, להבין קצת, בעיקר אחרי היציאה של חמישי, איפה אנחנו עומדים." הרגשתי שעוד מילה ועוד מילה שאני אומר, אלה סתם שקרים שאני מנסה להאכיל לעצמי את המוח. האמת הפשוטה הייתה, שהתקשרתי לאורי כדי שנדבר ואני אגיד לה שאני פשוט לא מסוגל. אני מרגיש שאני לא יכול לחזור למה שהיה בעבר, כי העבר לעולם לא יהיה מה שהוא היה. אני מרגיש שלחזור למערכת יחסים איתה, עם כמה שאני אוהב אותה, נמשך אליה, ומרגיש איתה בטוח, לא ייתן לי באמת לעבור הלאה. אני מרגיש שתכלס, עם כמה שזה קשה, אני מרגיש למישהי אחרת הרבה יותר ממה שאני מרגיש אליה. אבל היא החברה הכי טובה שלה, היא לא צריכה לשמוע את השיט הזה יוצא מהפה שלי.
"תגידי, שכחת לשאול אותך עוד מזמן," אמרתי וחייכתי אליה, מגרד בעורף, "ניר דיבר איתך?"
"המפקד של אחיך?" היא שאלה. הנהנתי בחיוך קטן. היא צחקה ואמרה שהוא לא רק דיבר, אלא שהם גם יצאו כבר פעם אחת. הסתכלתי עליה מופתע, למרות שלא הייתי כל כך מופתע- כשניר רוצה משהו, או רוצה מישהי, הייתי שומע מעידו איך כולן לא מסרבות לו. יש בו קסם בלתי מוסבר, והוא גם נורא נאמן. כשעידו היה מספר לי עליהן, הוא לא היה אומר שהוא סטוציונר מגעיל שעובר מהאחת לשנייה, אלא שיש לו את הדרכים המיוחדות להתחיל עם הבנות שהוא רוצה, וזה נשאר לאיזה תקופה. יש פשוט פעמים שזה סתם לא מתאים.
"מתפתח מזה משהו?" שאלתי סקרן.
"התפתח," היא אמרה, "אבל הייתה לנו שיחה לפני שבוע בערך. הוא אמר שהיה נורא כיף, והוא לא מתחרט על זה שהוא אמר שהוא יישמח לראות אותי שוב, אבל שאין לו זמן לזה כרגע. הוא מרגיש שאנחנו קצת במקומות שונים, אני מסיימת תיכון, והוא עוד רגע מסיים צבא, והוא מרגיש שיש בזה משהו שהוא פער קצת קשה. הבנתי אותו, גם אני בהתחלה הופתעתי מזה שהוא בכלל התחיל איתי."
"הופתעת? את מהממת," חייכתי אליה, "זה לא הפתיע אותי שהוא ביקש את המספר שלך."
"אבל עדיין," היא נאנחה, "זה באמת פערים שאני מרגישה שאולי קשה לגשר עליהם. אם תצאו שוב לחומוס אז באמת בכיף שאראה אותו, אשמע אם הוא בסדר, אבל אין טעם למשוך או לנסות להתחיל משהו שלא קל לו לעבוד. חבל שניקשר יותר לקשר ואז הוא ייפול."
"בכלל קרה משהו?" שאלתי. הרגשתי כמו רכלן פתטי, אבל היא דווקא חייכה וענתה לשאלות שלי בחיבה, כך שלא הרגשתי שאני צריך לחסוך מעצמי במילים. נשענתי על הרכב משלב ידיים, והסתכלתי עליה מחויך כשהיא אמרה שהם רק התנשקו והייתה נשיקת ביי, והיא כן חשבה שאולי יקרה מזה משהו, והוא באמת כתב לכמה ימים, וגם היא אליו, אבל שזה לא המריא, שהיה קשה לזה להמריא עם היציאות שלו ועם הצבא.
"אני עוד לא בזמן שאני יכולה להבין שלחייל קרבי אין זמן בשבילי," היא אמרה לי, בכנות מטורפת, "מבחינתי הוא צריך לנצל כל שנייה וחצי כדי לדבר. כשאכנס לצבא אני מניחה שהרבה יותר אבין אותו, אבל כרגע יש משהו שחוסם אותי."
"אז מה," צחקתי, "את רוצה את הצוציקים של השכבה שלך? את הבנים שרק עכשיו מתחילים לקבל ביטחון בלצאת עם בחורות ולהבין באמת מה זה מערכת יחסים? לא בא לך מישהו בשל יותר?"
"שילמד אותי מה? כמה מרחק יכול לשבור קשר? שיתלונן הרבה על הצבא ועל הקושי שלו? שיחזור אליי מעט? אני צריכה מישהו קרוב אליי, שיוכל לקפוץ לסרט בערב ביום רנדומלי, שיבוא ויישב איתי בטבע כשאנגן בגיטרה, ושכשאתקשר בחצות, הוא יהיה זמין ולא בשמירה."
"בקיצור את צריכה צוציק." חייכתי אליה וצחקתי. היא צחקה את הצחוק המדהים שלה, ואני רק נאנחתי עוד קצת, לא מבין איך השיחות שלנו הולכות בכזו קלות.
"היי!" שמעתי את הקול השמח והמעודד של אורי. צחקתי והפניתי את מבטי אליה, מגיעה קופצנית ומתקרבת אלינו. גם נטע צחקה למראה הילדה המשתוללת במגרש החנייה. היא התקרבה אלינו בחיוך, נתנה לי נשיקה קלה על השפתיים ושאלה מה נשמע. זה לא שהופתעתי מזה, פשוט לא התנשקנו מאז היום אצלי בבית, וזה היה זר לי. אפילו לא דיברנו יותר מידי על זה, אני מניח שהיינו צריכים זמן לעכל. גם כשיצאנו כל החבורה, המעטנו בדיבורים, התרכזנו בנושאים אחרים ובחברים אחרים. נטע צחקה ואמרה שהיא ממילא מאחרת לחזרה, ואני חייכתי אליה, אורי נתנה לה חיבוק, והיא הלכה לדרכה. עוד הספקתי לשמוע אותה מסננת בין שתי שפתיה את המילה חמודים, ואני חייכתי וחשבתי על זה שאנחנו באמת חמודים, אבל אנחנו רק חמודים.
"לאן נלך?" היא חייכה אליי והסתובבה כשנשארנו רק שנינו. הסתכלתי עליה בחיוך, על כל האנרגיות שלה, וכל כך כאב לי שאני צריך להכאיב לה. היא בטח שמחה לקבל את הטלפון הזה, בטח כי בסופו של דבר אני הייתי המבולבל פה. אני יודע מאיזה רגשות פעלתי, אני יודע למה לא רציתי להתאפק מלנשק את שפתיה, ולא רציתי להתאפק מלהרגיש שוב קרוב אליה, אבל המצב עכשיו הוא אחרת. אני עדיין פגיע, אני עדיין לא מסוגל, ואני כבר יודע שאנחנו יכולים להישאר בקשר טוב אם רק נרצה. אני לא רוצה לנתק אותה מהחיים שלי, אבל אני לא רוצה אותה כבת זוג.
"לאן את רוצה?" שאלתי בחיוך, "את רעבה?"
"בקטנה," היא אמרה, "אולי נלך לאכול פסטה איפשהו?" חייכתי וצחקתי, זה המאכל האהוב עליה, היא תמיד תעדיף לאכול פסטה בכל מקום אפשרי, מאשר כל דבר אחר. אמרתי לה שהיא מוזמנת להיכנס לאוטו, ואני עשיתי את הסיבוב ונכנסנתי מהצד השני, מתניע את האוטו ומתחיל לנסוע. בדרך היא שאלה אותי איך עבר היום ומה חדש בשבוע האחרון אצלי, והתחלתי לספר כל מיני סיפורים הזויים שקרו בבית הספר, או קרו בבית בימים שלמדתי למבחנים. היא נאנחה וסיפרה שגם התקופה אצלה משוגעת, ומלאה בכל כך הרבה לחץ וקבלת החלטות, והיא מרגישה שמתישהו היא עוד תעשה טעות, ותיפול על שטויות, או לא תעמוד בזמן, או לא תעמוד בציפייה שלה מעצמה.
"זה עוד רגע נגמר את יודעת?" אמרתי לה, מרגיש לחוץ מלחשוב שעוד שנייה מסיימים תיכון.
"ממש עוד שנייה," היא חייכה, "לפחות יצא שטקסי הסיום שלנו הם לא באותם תאריכים ונוכל להיות שם, הבנות בשביל הבנים, והבנים בשביל הבנות."
"את מחוברת לכל החבורה של הבנים? עדיין?"
"נסיכים אחד אחד," היא צחקה וגרמה לי לחייך, "אבל כן, כמה שאפשר. במפגשים אני רק רואה כמה יותר ויותר אכפת לי מהם. גם מצידכם זה נראה שאתם ממש אוהבים את החבורה של הבנות, זה מין קשר הדדי כזה." היא אמרה וגרמה לי לחייך ולתהות על הקשרים שיש לנו בחבורה. "אתה ונטע מדברים נכון?" היא שאלה.
"מדברים?" שאלתי והפניתי לרגע את ראשי.
"כן," היא אמרה והמשיכה להסתכל עליי, "מדברים כמו ידידים. אני לא אומרת עכשיו שאתה דניאל, כי הם זה…" היא נאנחה בחיוך, ואני הקשבתי לה אומרת את זה ושוב הרגשתי את הלב שלי מתחיל לפעום חזק יותר, "אבל זה נראה שאתם יותר משלום שלום."
"התחלנו לדבר לאחרונה," אמרתי לה, "אני לא ממש זוכר איך," שיקרתי לה, "כנראה קשור לעידו. אני מניח שהיא רצתה לדעת אם אני בסדר אחרי שעברה כמעט חצי שנה, את יודעת, לכל החבורה של החברות שלך אכפת, בטח עם סיפור כזה."
"וזה רק זה?" היא שאלה. גיחכתי והסתכלתי עליה כשעצרתי באור אדום, קרוב שלוש דקות מהחנייה שתכננתי לחנות בה.
"זה כל כך משנה לך?" התעניינתי.
"כן," היא אמרה לי והסתכלה עליי, "אני מכירה אותה מספיק כדי לדעת שמישהו יכול להפעיל את הקסם שלו והיא תרצה אותו. אחרי אדם היא התחילה להיקשר הרבה יותר מהר לאנשים אחרים, וכל בנאדם שהיה מחמיא לה, או אומר משהו שהיה קצת מעודד אותה, היה נכנס לה עמוק למחשבות."
"אורי מה את חושבת?" אמרתי ממשיך לנסוע, "שהחברה הכי טובה שלך תרצה את האקס שלך? זה נראה לך הגיוני שהיא תיצור מצב כזה? אפילו אני יודע שיש חוקים שלא עוברים."
"אני לא אמרתי שהיא תעשה את זה," היא אמרה מיד, "אני אמרתי שהיא יכולה להתחיל להרגיש משהו, וזה לא מצב שאני רוצה להיכנס אליו." אני שתקתי רגע, נכנס לחנייה, ומתחיל לנסוע לאט יותר, מנסה להיכנס בדיוק בזווית לחנייה שקלטתי עוד מרחוק.
"פלג…" היא נאנחה אחרי כמה דקות, "אקס?"
החניתי את האוטו והסתכלתי עליה, משאיר את המנוע עדיין דולק. היא הסתכלה עליי בפרצוף עצוב, והחליפה כמה מבטים, כשאני הסתובבתי קצת אליה, מסתכל עליה. אני לא מסוגל לפגוע בה עוד פעם, אבל אין לי ברירה עכשיו.
"אורי אני מצטער," אמרתי מיד, מרגיש שבשנייה שאמרתי שאני מצטער עלו לה הדמעות לעיניים וגרמו להן לנצוץ, "אני לא יכול. אני אוהב אותך, אני באמת אוהב אותך, אבל אני מרגיש שאני לא מסוגל לעבור הלאה כשאני נאחז במערכת יחסים שכבר הייתה והסתיימה."
"אתה שוב משלב בין מערכת היחסים שלנו למוות של עידו?" היא אמרה בקול שבור.
"אני לא יכול לשכוח מהמוות של עידו," אמרתי לה והרכנתי את ראשי, "אני רוצה, אני רוצה להדחיק את זה קצת ואני לא מסוגל, שלא לדבר על להדחיק את זה הרבה. אני לא מסוגל לחשוב שהוא לא רואה את היומיום, שהוא לא מעביר איתך עוד שיחת 'אורי מה נשמע', שהוא לא חוזר בסופשים הביתה, שהוא לא מדבר ולא קיים. אני לא יכול שדברים שהיו כל כך חזקים בתקופה שבה הוא נהרג, יהיו גם דומיננטים עכשיו. תביני אותי, אני רוצה להמשיך הלאה, אני רוצה להגיע לשירות שלי כשיש מטען שהוא מטען סביר וסביל עליי, על המשפחה, אני רוצה להאמין שמתישהו אני אוכל שוב להיות בכזו קרבה ואינטימיות למישהי. אני לא יכול. הלוואי והייתי יכול, הלוואי והייתי כל כך בטוח כמו כשבאת אליי, שאני מסוגל להמשיך. אני לא."
"מתי תלמד שאפשר להפריד, שהמוות שלו לא קשור לכל פן בחייך? מתי תבין שאולי האהבה הזו, והקרבה הזו למישהי, זה מה שיציל אותך מהמחשבות הרעות על האובדן שלו?"
"זה ייקח זמן." אמרתי, רואה דמעה ראשונה זולגת לה מהעין, ואחריה עוד שלוש. לא יכולתי לראות אותה בוכה, אבל הדבר האחרון שהיא תרצה זה שאגע בה, היא תרחיק אותי ותתרחק ממני. אני כבר מכיר אותה, מכיר אותה טוב מידי.
"תעשה לי טובה פלג," היא אמרה בקול נפגע, בקול כואב, "תן לי זמן בזמן הקרוב. קשה יהיה לי לדבר איתך עכשיו."
"אני לא רוצה לאבד אותך אורי, אני לא מרגיש שאני יכול. אני לא רוצה לחשוב שלא אוכל לצחוק איתך בבר, או…"
"תחסוך, פלג," היא אמרה בקול נפגע, ואני הרגשתי כל כך רע, שהאמת שלי בחוץ, והכאב שלי בחוץ, והכאב שלה דומה לשלי, ואני לא יכול לעשות כלום, "ניפגש כשניפגש, תהיה חזק. אתה יודע שאתה יכול לעבור את זה."
"את לא מתגעגעת אליו לפעמים?" אמרתי כשראיתי אותה מסתובבת לדלת כדי לצאת מהרכב וללכת.
"תאמין או לא, אני חושבת עליו כל יום, כל פעם על משהו אחר. בשבוע האחרון חשבתי המון על הביטחון שלו, ועל זה שהוא גרם לי, כשבאתי אליכם, להרגיש בטוחה, שמקבלים אותי, שאכפת לאנשים ממני," היא אמרה בקול מלווה בדמעות, "ואני מתגעגעת אליו המון. אף אחד לא יבין את הכאב שאתה חווה, אף אחד לעולם לא יוכל להסתכל על הכל מנקודת המבט שלך, אבל אנחנו מנסים, ואנחנו רוצים, ואנחנו כאן בשבילך ואתה מרחיק אותנו. על כולנו השפיע המוות של עידו," היא אמרה והסתכלה עמוק אל תוך עיניי, "בדומה מאוד לך, ואנחנו עוברים הלאה, כמה שאפשר, במהירות שבה כל אחד יכול. ניסיתי, אני עדיין מנסה, אני אולי גם מצליחה לאט לאט."
"אורי אל תכעסי עליי," אמרתי בקול שקט, כואב, עצוב, הרגשתי שהדמעות האלה, שסירבו לבוא כבר כל כך הרבה זמן, נשברות כשאני רואה אותה בוכה, "אני לא רוצה לפגוע בך, לעולם, אני לא רוצה לעשות לך משהו שירגיש רע, אני לא רוצה שתרגישי שאני לא רוצה אותך, ולא אוהב אותך, ולא מת להיות איתך, להרגיש אותך, להתקרב אלייך. הקרבה הזו מפחידה, כשאתה מאבד מישהו כל כך קרוב, כל קרבה אחרת עושה רע."
"אני מאמינה לך," היא אמרה בקול שבור וניגבה את דמעותיה, "אבל אני לא יכולה כרגע לא לכעוס, לאו דווקא עלייך, אולי גם על המציאות. אתה תהיה בסדר," היא אמרה והניחה לי יד לרגע על הכתף, ושיחררה מיד, מעבירה בי במהירות גל של קור אל העור, "נדבר." היא יצאה מהרכב, ואני עוד הסתכלתי עליה, מנגבת עוד כמה דמעות, ותופסת את המונית הראשונה שעברה בכביש שליד החנייה שאליה נכנסנו. עלק רצינו לאכול פסטה, איפה אני ואיפה הפסטה. אני בוכה, הבטן ריקה, ואורי כבר לא איתי.


תגובות (2)

מושלםםםםם בחיים לא ציפיתי שזה מה שיקרה אני בשוק מזה!! המשך דחוףףף❤

10/05/2016 12:23

קצת… בעיקרון זה נראה שהוא נפרד ממנה בגלל נטע (דבר שאני עדיין לא מאשרת, וגם לא מוכנה להאמין בו)
תמשיכי!

11/05/2016 18:24
22 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך