מיתר קרוע- פרק 17

נטע:
בשעה תשע בערב, תשע וקצת אפילו, ישבתי עם הגיטרה בחדר והתאמנתי על שיר אחד של הרסיטל. שמתי אותו גם ברקע, פעם אחרי פעם, כדי לשמוע את המקור, ולעבוד מהמקור, על הגרסה שלי. זה כמובן נשמע לגמרי אחרת כשאין את הלהקה מאחוריי, ואני לא שרה באמת, אלא ממלמלת את המילים, אבל עדיין, הרגשתי שאני רוצה עוד קצת להתאמן. העדפתי את זה מאשר לפתוח מחברת וללמוד לעוד נושא שכרגע אין לי ראש בכלל ללימודים שלו. זה לא שהבחירות שלי בנושא הזה הן נכונות, אני צריכה להתפקס הרבה יותר וללמוד הרבה יותר את החומר העיוני, אבל אני מרגישה שאני צריכה עוד קצת את המוסיקה, קצת עם עצמי.
"היי," שמעתי את הקול של אמא אומר מלמטה, "פלג מה נשמע?". הרמתי את מבטי מופתעת והנחתי את הגיטרה על המיטה, יוצאת מהחדר ומביטה מלמעלה רגע על המתרחש. שמעתי את הקול שלו והוא אמר שהוא בסדר גמור, ואמא חייכה וצחקה ואמרה שנורא טוב לראות אותו. ירדתי למטה במדרגות ועיניו קלטו את עיניי, והסתכלתי עליו לא מבינה.
"היי נטעל'ה, תראי איזה הפתעה." אמרה אמא בחיוך וטפחה על השכם של פלג.
"כן," צחקתי, "אני מצטערת, שכחתי להגיד לכם שפלג יגיע קצת יותר מאוחר, זה ברח לי מהראש." אמרתי וחייכתי אליו, והוא חייך אליי חיוך קטן וצחק.
"זה בסדר חמודים. פלג תאכל משהו? תשתה משהו?"
"לא תודה," הוא אמר בחיוך לאמא שלי, "באמת באתי לאולי שעה, אני באתי מארוחת ערב." שקרן, אני רואה שהוא מת לאכול משהו. אני להבדיל ממנו אמרתי לאמא שאני אשמח לקחת משהו לאכול, ואם יש משהו שהיא הכינה. היא חייכה ואמרה שהיא הכינה פסטה ברוטב עגבניות כי היא חלמה על אחת כזו מהצהריים בעבודה, וצחקה ואמרה שהיא הולכת לחדר לקרוא ספר וכבר להיכנס לישון. היא עובדת מאוד קשה, אני מעריצה אותה על זה. היא נשקה לי בחיוך והלכה לכיוון החדר שלהם. כשהיא הלכה, אמרתי לפלג שהוא יכול לעלות לחדר ואני כבר אגיע.
"נטע," הוא אמר וחייך אליי, "שכחת שאני לא יודע איפה החדר שלך?"
"לא היית פה אף פעם?" שאלתי מופתעת. הוא הניד את ראשו לשלילה. הסתכלתי עליו מובכת ואמרתי שהוא עולה במדרוגת ופונה ימינה, ויש שם חדר עם דלת פתוחה. אי אפשר להתבלבל כל כך, נכנסים לחדר ויש מראה מצד ימין ועל המיטה יש גיטרה. הוא צחק ואמר שהוא עולה, ואני הלכתי למטבח, הוצאתי שתי קערות ושמתי פסטה בשתיהן, כי הוא יכול להמשיך לשקר לאמא שלי שהוא בכלל לא רעב, אבל רואים עליו שהוא לא נגע באוכל כבר כמה שעות. העיניים שלו נצצו כשהזכירו אוכל.
"תודה." הוא אמר בחיוך כשנתתי לו קערה מלאה בפסטה. הוא גם אמר תודה על שכיפיתי עליו, ואמר תודה על זה שהבנתי שהוא מת מרעב. לא קשה היה לקרוא אותו, ואני לא צריכה שאמא תשאל שאלות אחר כך על למה פלג בכלל הופיע אם הייתי מגיבה בזה שאין לי מושג מה הוא עושה פה. פחות נזקים, יותר אהבה. אמרתי לו שהוא מת אם הוא ילכלך לי את הסדינים, והוא צחק וירד מהמיטה והתיישב על השטיח. חייכתי אליו והצטרפתי, יושבת בישיבה מזרחית ואוכלת את הפסטה האהובה עליי של אמא. הוא אכל כמה ביסים, או יותר נכון בלע כמה ביסים, לא היה נראה שהוא לועס את האוכל לפני שהוא מכניס אותו לגוף. צחקתי ואמרתי שיירגע, שזה כולה אוכל ושיש עוד למטה, ועלק הוא לא רעב, והוא אמר שלא היה לו נעים להגיד שהוא יישמח לאכול, כי בכלל לא ידעו שהוא יבוא, ובכלל לא תיכננו שהוא יבוא, ואמא שלי כל כך מקסימה אבל שזה יותר מידי גם להגיד שהוא רעב.
"באמת אף פעם לא היית פה? הרי אירחתי כמה פעמים בבית."
"כל פעם משהו אחר נפל ולא באתי. הייתי בבתים האחרים, אבל אצלך עוד לא. בכל מקרה גם הבית נראה די גדול, יכולתי להתבלבל בין הרבה חדרים כאן, להיכנס לחדר של האחים שלך או משהו."
"אני בספק," צחקתי, "אלה חדרים שונים לחלוטין." נאנחתי והסתכלתי עליו. הוא חייך אליי חיוך קטן והמשיך לאכול מהאוכל.
"פלג הכל בסדר?" שאלתי אותו אחרי כמה דקות של שתיקה, בהן אכלנו וחשבנו על מחשבות אחרות, לבד.
"את מהאלה שיישאלו אם הכל בסדר לפני מה אתה עושה פה?"
"לא באמת אכפת לי מה אתה עושה פה," צחקתי, "לא, זה לא יצא טוב. שלא תבין אותי לא נכון, אתה פשוט תמיד מוזמן, הסיבה פחות חשובה לי. זה קורה שאנשים פשוט באים בלי התרעה. לא היית מגיע לכאן סתם, אז…"
"וואו," הוא נאנח בחיוך והניח את הקערה שלו בצד, גמורה לחלוטין, "את הרבה יותר פילוסופית משחשבתי שאת." צחקתי וחייכתי ושאלתי אותו אם הוא ירצה עוד, והוא הסתכל עליי לרגע בחיוך. צחקתי והעברתי לו את הקערה שלי, שנשאר בה עוד קצת, והוא הסתכל עליי במבט כועס ואמר שאין מצב, שאני ממש צריכה לאכול בדיוק כמו שהוא צריך לאכול.
"עדיף לי שתשבע אחר כך ותלך הביתה, ואני אלך לקחת לי עוד אוכל מלמטה, מאשר שתישאר כאן גווע ברעב. תאכל ילד, תגדל." צחקתי והגשתי לו את הקערה שלי. הוא שלף בחיוך את המזלג מהקערה שלו והעביר את זה לקערה שלי, לא לפני שהוא אמר שאני מטומטמת אבל תודה ענקית, כי אני מצילה אותו. חיכיתי שיאכל עוד קצת, וידעתי שהוא כבר יתחיל לדבר מעצמו. הוא נאנח כמה אנחות שסימנו לי שמשהו קרה, וכשהתחיל לומר שדיבר עם אורי, כבר הבנתי לאן זה הולך.
"פלג מה עשית?" אמרתי והסתכלתי עליו.
"אמרתי לה שאני עוד לא מוכן." הוא אמר לי.
"מה?…" שאלתי לא מבינה, "אבל באת היום לאסוף אותה מבית הספר, ואמרת לי שזה ממש מתקדם טוב, ושאתם הולכים לדבר על ההגדרות ומה עושים."
"ההגדרות ומה עושים, זה בדיוק זה." הוא נאנח. הסתכלתי עליו בהלם, מנסה לעכל את זה, ומנסה להבין איך עוד לא שמעתי על זה מהכיוון השני. זה לא מהדברים שאורי לא הייתה מספרת, לא באה ורצה ומספרת, אבל כנראה, שהיא פשוט רצתה לעכל. אני זוכרת את השיחה שלי עם אורי, כשהיא סיפרה לי מה קרה בבית של פלג. היא הייתה נראית כל כך מבולבלת אבל מצד שני כל כך שמחה, היא מעולם לא הפסיקה לאהוב את פלג. היא הרגישה שפלג שלה חזר, הפלג השמח והאופטימי, שיודע שיחד הם יוכלו לעשות כל דבר, ולכבוש כל דבר. היא הרגישה שפלג חזר להבין שהוא צריך אותה לצידו, בדיוק כמו שהיא צריכה אותו לצידה. היא הייתה מאושרת להיות בחברתו אפילו בלי שהיו יחד, סתם לדעת שהיא יכולה לצחוק איתו ולשים ברקע את השירים שהוא אוהב. היא הרגישה כל כך טוב לדעת שאין מחסום שהם לא יכולים לעבור. והנה שוב, והפעם, אני בטוחה שזה קשה הרבה יותר. הוא אמר לה שהוא מסוגל, וכשהוא מפנה שוב את העורף, זה כואב פי שתיים.
"איפה אורי?" שאלתי מסתכלת עליו בדאגה.
"אני לא יודע," הוא אמר, "היא יצאה מהאוטו עוד לפני שיצאנו. היא לקחה מונית מהמרכז המסרחי, בצפון העיר, שם רצינו ללכת לאכול. אני לא יודע לאן היא נסעה מאז."
"אני דואגת לה." נאנחתי. הוא נאנח ואמר שהוא מצטער, ואני הרמתי אליו את מבטי וחייכתי חיוך קטן, ואמרתי שאני לא מאשימה אותו, שאני פשוט דואגת למה שהיא עוברת עכשיו. הוא היה אמיתי עם הכנות שלו, ועם זה שהוא לא ירצה להוליך אותה שולל, הוא לא ירצה לגרום לה להרגיש שיש פרטנר שאוהב אותה מהצד השני, כשההפך הוא הנכון. הבנתי אותו, אבל כאבתי על צערה. אני מכירה אותה, ואני מכירה את מה שהיא מרגישה לפלג, והדברים האלה הם הפוכים ממה שפלג רוצה שהיא כרגע תרגיש.
"לא רציתי לאבד אותה," קטע לי פלג את המחשבות, "אני לא רוצה לאבד אותה, ואני מרגיש שאני מאבד. אני מרגיש שאין אמצע, אני לא יכול להיות ידיד שלה, וזה כל מה שאני רוצה. אני רוצה להיות מסוגל ללכת ולשבת ולדבר איתה בלי להיות איתה יחד, אני לא רוצה את המחויבות, אני לא רוצה את הקרבה, אני מפחד מהקרבה, אני מפחד מהאינטימיות."
"לא רצית אף אחת אחרי שעידו נהרג? לא הסתכלת ימינה שמאלה, פזלת לבחורה, הסתכלת לחמש שניות על מישהי שעברה ברחוב?"
"אני אשקר אם אני אגיד שלא," הוא נאנח, "אני אשקר אם אני אגיד שאני לא כמו כל נער בן שמונה עשרה שצריך מישהי, סליחה על הביטוי, לזיין בלילה, אבל אני חייב את הניטרליות. את לא מבינה שאני מסתכל על אורי, ואני חושב על התקופה שעידו היה בחיים? אני לא יכול להבדיל בין השניים. אורי היתה החלק המרכזי מהשמחה שלי כשיצאנו, ועידו בזמן הזה היה בחיים. הוא כבר לא בחיים נטע, הוא לא כאן, הוא לא חוזר, הוא לא…" הוא אמר ונעצר. הסתכלתי עליו, מרגישה את קצב הנשימות שלי מתגבר. ראיתי אותו מתעסק לרגע עם שתי ידיו, מזיז את שני האגודלים שלו בחוסר נחת. שניות אחר כך דמעה יצאה לו מהעין. אף פעם לא ראיתי את פלג בוכה, והפעם הראשונה היא מצמררת. הוא ניגב את הדמעה שלו, ואני זזתי קצת ימינה, שמתי יד מאחוריי גבו, והשענתי את ראשו על כתפי. לא הייתי צריכה יותר מזה, כדי שהוא יוריד את ראשו, יניח את משקל ראשו על כתפי, ויתחיל לבכות בבכי שקט. ליטפתי את גבו, מרגישה את הדמעות מאיימות להגיע גם אל עיניי, ובכיתי יחד איתו, בכיתי כי לראות אותו נשבר, זה לראות את הבנאדם שהוא בעיניי הכי חזק בעולם, נשבר.
"במשך חודשיים הייתי אומר לעידו שיחזור, שהספיק כבר הזמן שהוא לא בבית, שהספקתי להבין שהוא רוצה לטייל בהודו, או לטייל באמריקה, או לעשות טיול אפילו בארץ, אבל שמספיק, שהוא יחזור, והייתי בוכה המון, יותר ממה שמישהו ידע, הייתי בוכה כי כל הזמן חשבתי על מה שהפסדתי. אי אפשר להשלים עם זה, לעולם לא אוכל להשלים עם זה. אני אהיה חזק ואהיה שמח בדיוק כמו שהוא היה רוצה, אבל הוא לא כאן, הוא לא כאן כדי לראות אותי ברגעים הכי טובים שלי בחיים, בשביל הרגעים הכי שמחים, ואני לא אראה אותו חווה את אותם רגעים שמחים. החיים בלעדיו נוראיים, אני אפילו לא יכול לתאר לך כמה, וכשאני חושב על כל הדברים שאני רוצה לומר לו, ולספר לו, אני מרגיש שאין לי מענה, וכבר לא יהיה מענה, כי הוא שם, כמו שאמרת, במימד אחר, רחוק ממני, והוא לא יוכל כבר לעולם לענות." סובבתי את גופי אליו ונתתי לו חיבוק חזק, ותוך כדי החיבוק החזקתי בחולצתו מאחורה ובכיתי, ולא יכולתי להפסיק לבכות. הבכי הזה היה חזק יותר וכואב יותר מהבכי שהיה לי בכל התקופה האחרונה. המשכתי לחבק אותו ולהרגיש בחוזק שלו, ונרגעתי בין זרועותיו. כשהתנתקתי ממנו נשמתי עוד נשימה עמוקה וניגבתי את הדמעות מהעיניים.
"ביקרת אותו לאחרונה?" שאלתי אותו.
"לא עליתי לשם מאז שהיה חודש לאסון." אמרתי לו. המילה אסון ריסקה אותי.
"אתה רוצה שנלך לשם? תדבר איתו?" שאלתי.
"יכול להיות," הוא אמר לא מביט בי, "יכול להיות שזה מה שיעזור, שזה מה שאני צריך. אני עוד אדבר איתך על זה, אבל תודה על ההצעה." החזקתי בידו והסתכלתי עליו, והרגשתי שהוא מעביר את אגודלו על היד שלי. חייכתי אליו חיוך קטן והסתכלתי עליו, בחיוך של אחרי הבכי.
"ובנימה זו," הוא צחק, "נלך לקחת עוד מנה של פסטה?". חייכתי וצחקתי, והוא צחק ונתן לי עוד חיבוק קטן ונשק לראשי.
"איך אתה עדיין רעב עם המנה וחצי הענקיות שאכלת?" צחקתי.
"אני תמיד רעב," הוא אמר, "והאוכל טעים, תחמיאי לאמא שלך גם בשמי."
"בוא נשטוף פנים ונרד למטה. נראה איזה סדרה מטומטמת בטלוויזיה ואז תוכל לחזור הביתה. ההורים בכלל חיפשו אותך?" שאלתי בחיוך. הוא קם והגיש לי את ידו, ואני נעזרתי בו כדי לקום. התכופפתי כדי לקחת את שתי הקערות של הפסטה וירדנו במדרגות. בדךר הוא אמר שהם לא חיפשו אותו, שהם רגילים שיש ימים שהוא חוזר הביתה באחד עשרה. הוא אחראי, הוא גם יקום למחרת לבית הספר.
'אני צריכה לדבר איתך' סימסה לי אורי, 'חצי שעה ואני מתקשרת בסדר?' עכשיו אני צריכה לשחק את כל המשחק מחדש כאילו אני לא יודעת מה היה כמה שעות לפני שהיא שלחה את ההודעה הזו. לפחות היא תדבר איתי כשהיא לא שבורה לגמרי, אלא קצת יותר הבינה את המצב, לפחות ככה אני חושבת.
'תתקשרי כשתרצי. אני עוד ערה' שלחתי לה חזרה ותחבתי את הטלפון לכיס, מתקדמת יחד עם פלג לכיוון המטבח.