מיתר קרוע- פרק 18

פלג:
יום רנדומלי אחד אחרי הלימודים, הלכנו אני ודניאל לים. זה היה קורה הרבה יותר בכיתה י"א משום מה. בכיתה י"א לא הגענו יותר מידי לבית הספר, או שסיימנו מוקדם את הלימודים. בגלל שהבנות לא למדו איתנו, ומערכות השעות היו שונות, היינו מוצאים את עצמנו הרבה בים, מחכים להעביר את הזמן בדרך שבה הכי כיף להעביר את הזמן. באותה תקופה גם הייתי עם אורי, וכשאני הייתי צריך לחכות שהיא תסיים ללמוד, החכמולוגית הזו שלמדה כל יום עד לפחות ארבע, אז העברתי זמן בים ואז נסעתי לאסוף אותה. היא תמיד התלוננה שאני מלא בחול והייתי נכנס להתקלח ברגע שהיינו מגיעים אליי או אליה. היו פעמים שהיא הייתה מצטרפת אליי, סתם כי היא רוצה. אלה היו מהרגעים הכי כיפים שהיו לנו.
"אני מת אחי" נאנחתי כשנשכבתי על המגבת על החוף. אהבתי את זה שזה אמצע שבוע, והים לא מלא, ואין מיליון משפחות שמשתלטות על החוף. היו מסביבנו עוד כמה, סטודנטים נראים בעיקרם, שמנצלים את היום השימשי היפה הזה והולכים לים. דניאל צחק והוציא בקבוק של בירה מהציידנית הקטנה שהבאנו. כשאנחנו הולכים לים, יש דבר קבוע שאנחנו מביאים- המשפחה של דניאל קיבלה את הציידנית הזו מהעבודה של אמא שלו, יחד עם עוד כמה ציודי תרמילאים, פקל קפה לדוגמא. אנחנו תמיד מפוצצים את הציידנית בקרח שאנחנו קונים בעשרה שקלים בקיוסק, ושמים שם כמה בקבוקי שתייה, בירה, פירות לפעמים, ואיזה חטיף או שניים משאירים בשקית נפרדת בצד. ככה תמיד הלכנו לים, ככה תמיד אנחנו לא נתקעים בלי מים או בלי מזון. אי אפשר לעשות שיחה ארוכה בלי לנשנש משהו.
"מה יש?" הוא צחק ופתח את הבירה עם הפותחן שהיה גם הוא בציידנית.
"לא יודע, מת לסיים עם השנה הזו, להתגייס, לעשות משהו. אני כבר מרגיש מבוזבז בבית הספר."
"מבוזבז?" הוא שאל מופתע, "אחי זה נראה שאתה מת על כל האווירה של י"ב. אני יודע שהיית מעדיף שהבנות היו לומדות איתנו יחד ואז החבורה שלנו הייתה פשוט החבורה הקרובה גם בתיכון עצמו, אבל אתה מת על בית הספר."
"לא יודע כמה הייתי מעדיף שהבנות היו לומדות איתנו."
"בגלל אורי?" הוא שאל.
"בגלל הכל," אמרתי והוצאתי גם אני בקבוק של בירה מהציידנית, "אבל בטח. זה נראה לך כל כך טוב שאני ואורי היינו לומדים יחד?"
"לא יודע," הוא גיחך, "אבל הייתי מת שאני ונטע היינו לומדים יחד באותה כיתה, אפילו באותה שכבה." גיחכתי והסתכלתי לרגע על הים, לוקח שלוק מהבירה וחושב מה אני יכול לומר. אני חושב על נטע, ואני חושב על הערב שהעברנו אצלה בבית, ועל זה שהיא פשוט נותנת לך להרגיש כל כך בטוח כשאתה איתה. כשישבנו ודיברנו בחדר שלה, פרקתי לה את הדברים שאף בנאדם לא הצליח להוציא ממני עוד על המוות של עידו. אחר כך כשראינו שלושה פרקים מסדרה מטומטמת, כל כך נהניתי מהצחוק שלה ומהחיוך שלה. כשהיא אמרה לי שכבר מאוחר ואני צריך לחזור הביתה, התאפקתי לא לומר לה שאני מת להישאר לישון שם. ולא להישאר לישון שם כי אני רוצה להיות קרוב אליה, אלא כי אצלה בבית אני מרגיש כל כך נוח, בתחושות שלא היו אצלי בבית כבר כמה חודשים טובים. הרגשתי שזה הבית הזה שלא חווה משבר, שלא חווה אובדן, שקל לו הרבה יותר להתמודד עם המציאות, ושזה הבית שאני רוצה להיות שייך אליו עכשיו. זה הרגיש כאילו אין לי שום מחויבות לבית הזה, ואני מת על זה, אני פשוט יכול לקפוץ כשמתחשק לי, כשאני רוצה רגע להירגע או לעשות משהו שישבור לי את השגרה, ואני לא חייב לדבר איתה כל יום, או לקפוץ כל יום, או להראות כל הזמן סימני התעניינות. זה זמין, זה נוח, זה טוב.
"אתה יודע משהו," נאנח דניאל עוד לפני שהגבתי, "יצא לי לחשוב לאחרונה אם אי פעם רציתי את נטע." העברתי את מבטי אליו והסתכלתי עליו מופתע. והוא גיחך והתרומם ממצב שכיבה, מחזיק את גופו על יד אחת שמונחת אחורנית, ומסתכל על הים. "כן…" הוא צחק, "ואני לא יודע, אני לא יודע אם אי פעם, בתוך הקשר הכל כך טוב שלנו, חשבתי עליה על מעבר לאחותי, לבנאדם שאני מרגיש איתו כל כך בנוח. לא יודע אם הרגשתי שאני נמשך אליה, למרות שקשה שלא, ואני לא יודע אם חשבתי עליה כיותר ממה שאנחנו. אני יודע שאני מת על הקרבה שיש לנו, ואני דואג לה לפעמים יותר משאני דואג לחיים של עצמי, אבל אני לא יודע אם זה זה."
"ולמה אתה כל כך עסוק בזה?" שאלתי, "אתה מפחד שמה? הרי לא סתם תתעסק בזה כל כך הרבה."
"זה לא העניין של המפחד," הוא אמר, "זה העניין שאני מרגיש שאני אולי נתקע במקום. אולי אני מחכה שמשהו יקרה, ובגלל זה שום דבר לא קורה במקביל. אתה רואה לדוגמא את זו?" הוא אמר והעביר את מבטו לרגע למישהי שהייתה על החוף, "כל גבר נורמלי היה מתחיל עם בחורה כזו. אבל אני לא עושה את זה, למרות שאני בטוח בעצמי, גם אם היא תגיד לא. אני לא הולך אליה, אני לא מנסה, ואני כבר כמה חודשים טובים לא מנסה, ואולי זה קשור אליה."
"כמה חודשים אתה כבר לא מנסה?" שאלתי, מסתכל עליו.
"חצי שנה בערך, לפחות."
"בערך מהזמן שעידו נהרג?" שאלתי והסתכלתי עליו. הוא הרים את מבטו אליי והסתכל עליי, מתרומם עוד קצת למצב של ישיבה, מחזיק את הבירה בין שתי ידיו.
"האמת שכן," הוא אמר מופתע והביט בי, "ממש בערך מהתקופה הזו."
"זה כנראה לא קשור לנטע," אמרתי לו ולקחתי עוד לגימה מהבירה, "זה קשור לעובדה הפשוטה שכל החברים שלי שמו את החיים שלהם על פאוז מאז שעידו נהרג. תסתכל על העבודות- אני נפרדתי מאורי, אורי לא מצאה מישהו חדש בזמן הזה, ותאמין לי, אני יודע. אתה לא מצאת לך מישהי, גלעד, נדב, כולם… החבורה כמעט ולא נפגשה. יש משהו שעצר את כולם מלהמשיך לחיות רגיל אחרי מה שהיה."
"נטע ואני דיברנו על זה בערך לפני חודש, חודש וחצי." חודש וחצי זה אומר כשאני והיא כבר התחלנו לדבר. זה הורג אותי שאני לא יכול לספר לו על מה שהולך, לא יכול לספר לו על כל החוויות המטורפות שיש לי כשאנחנו, אני והיא, נכנסים כל כך לעומק בלדבר עליו, בלחשוב עליו. הוא המשיך ואמר שהוא ונטע חשבו על החודשים האחרונים, שהרגישו רגועים יותר משאר החודשים שהם חוו. הם חשבו שדווקא בתור שמיניסטים, צריך לעשות כל כך הרבה דברים, וכל כך הרבה אירועים, ולהספיק לעשות כל כך הרבה דברים שבצבא כבר לא יהיה זמן אליהם. ודווקא, הם היו הרבה יותר ביתיים, הרבה יותר רגועים, בילו הרבה יותר בארוחות משפחתיות ובטיולים משפחתיים, כדי לחזק את הקשר עם המשפחות שלהם, דבר שפתאום היה נראה להם הרבה יותר חשוב משהיה בעבר.
"נורא אכפת לה ממך," אמר דניאל, נאנח בחיוך ומסתכל עליי, "באמת. כל פעם כשהשם שלך הוזכר לאחרונה, היא התעניינה ישר מה שלומך, ואיך אתה מתמודד, ומה אתה עושה. היא תמיד אמרה שהיא מאוד גאה בך על איך שאתה מתמודד עם הדברים ועל איך שאתה לא מתפרק. היא לא בטוחה שהיא הייתה יכולה להתמודד עם זה כמו שאתה מצליח."
"אתה בטוח שאתה אמור לומר לי את הדברים האלה?" צחקתי, מוחמא כל כך, מתרגש כל כך ממה שהוא אמר.
"אתם הרי לא מדברים כל כך," הוא נאנח, "אני חושב שכדאי שתדע שגם לאנשים שאין להם קשר כל כך קרוב אלייך, אכפת ממך. לכולנו, באמת. ואני לא חושב שזה רק בגלל שעידו נהרג. אנחנו כמעט חצי שנה אחרי, ואם הרגשנו קצת רחמים, או עצובים, או מנסים להיות כמה שיותר לידך כשהמציאות ליד ממשיכה, עכשיו זה כבר לא ככה. אנחנו לא מדברים איתך כי אנחנו מרחמים עלייך, ולא מפחדים להזכיר את עידו כי זה נושא רגיש, אלא אנחנו מתמודדים עם המציאות, כולנו. תראה אותנו," הוא צחק, "אנחנו יושבים בים, בירה ביד, יש עוד שני בקבוקים בציידנית המופלאה שלנו, יום רגיל של שמש, אחר צהריים פשוטים. המציאות ליד היא רגילה לחלוטין כאילו כבר פחות עצוב, כבר ממשיכים הלאה. יש לנו אנשים שאוהבים אותנו מסביב, יש לנו במי להיאחז."
"אני יכול להבין למה אתה ונטע כל כך מסתדרים." גיחכתי והסתכלתי עליו. הוא צחק ושאל למה, ואני נאנחתי ואמרתי שהוא חופר ופילוסופי בערך כמוה, מהמעט שיצא לי לשמוע ולהיחשף אליו. עלק מהמעט, היא הבנאדם הכי פילוסופי שאני מכיר, שיכול בשנייה אחת לעמת אותך מול מציאות החיים, ולהוביל אותך בדיוק לאן שאתה רוצה להגיע, בדרך שתהיה הכי הגיונית אצלך במוח. זה לא חייב להיות בפועל, אלא בנתיב של מחשבות. הוא צחק ולקח את הלגימה האחרונה מהבירה, נאנח ואמר שאני כבר יודע שבלעדיה הוא היה שונה לגמרי, ושהחיבור איתה הוא החיבור הכי מוצלח והכי טוב שהוא יודע, ושטוב לו עם זה.
"אז למה אף פעם לא לקחת את זה מדרגה אחת קדימה? למה לא הייתם כל כך קרובים, ופשוט קירבת את עצמך אליה?"
"יש כל כך הרבה מה לסכן במעשה כזה," הוא אמר מיד, "ואני לא אעשה את זה, אם לא אקבל איזה אור ירוק שהיא רוצה שזה יקרה. אני יכול לעבור עשר בנות עד אז, טוב הגזמתי, עשר בנות, למה מי תיקח אותי בכלל," הוא צחק, "והאמת שאני לא באמת מרגיש שאני רוצה אותה לדבר כזה, לפחות לא עכשיו. אבל אם אני ארגיש שיש לי את האישור שלה, אני בטוח שהרגשות פשוט יבואו. כשאתה רוצה את הידידה הכי טובה שלך, אבל באמת רוצה אותה, לא תוכל לעזוב את זה, עד שזה יקרה. וזה יקרה לשני הצדדים- או שתנסה וזה יישבר, והקשר ייעלם, או שתצא מזה מערכת יחסים מדהימה שתחזיק מי יודע כמה זמן. הדבר האחרון שאני רוצה זה לאבד אותה, ואני לא רוצה להכניס את עצמי למצב שאני יום ולילה אחשוב עליה, אתרגש מכל מילה שהיא תאמר, או אחשוב, על העולם הזה של 'מה אם'. זה לא בריא. אני כבר אדע אם מתישהו היא תרצה משהו כזה, ואם לא, אז לא. אני לא אכנס לזה סתם."
"ואם היית מרגיש שהתאהבת בה?" שאלתי, מסיים גם אני את הבירה ומניח אותה בצד.
"היא הייתה יודעת את זה מהר מאוד אם הייתי מרגיש שאני כבר לא יכול להדחיק את זה. זה לא קרה לי מאז שאנחנו מכירים, מעולם לא הרגשתי ככה, מעולם לא הכנסתי את עצמי לבלאגן המיותר הזה."
"איך הצלחת?" שאלתי אותו רגוע כמה דקות אחר כך, מעכל את כל מה שהוא אומר, אוכל תפוח ומביט בבנות שמתרחצות בים.
"מטומטם הבנאדם שלא יתאהב בנטע," הוא אמר לי מיד, "מטומטם כי יש בה הכל, יש בה כל מה שתרצה ממי שתהיה חברה שלך. אבל אני אוהב להיות מטומטם. זכיתי בנטע, כידידה הכי טובה שלי, קשר שלא ייעלם לעולם, לא כמו החברים שיבואו וילכו. ואני נורא מאמין בזה שאולי עדיף ככה, ואולי כזוג לא היינו עובדים, והקשר שלנו הוא כל כך חזק, וכל כך טוב, של אח ואחות, כשאני כמובן האח הגדול והמשגיח, טוב, ברוב הפעמים," הוא גיחך וחייך, "וככה עדיף לו להישאר. אני לא יודע איך אני מצליח, ולפעמים קופצת לי מחשבה למוח שאני רואה אותה והיא כל כך יפה, וכל כך מיוחדת, והצחוק שלה הורג אותי וכובש אותי, אבל אני לא עושה עם זה כלום. אני בטוח שבעוד רגעים מעטים, מישהו כבר יזכה בה, ואני בטוח שהוא יבין שהוא זכה בה. בתקופה הקרובה לפחות, זה לא יהיה אני."
"ולא יהיה לך קשה?" שאלתי אחרי שפרק את כל המחשבות האלה מליבו, "לא תחשוב שיכולת להילחם יותר כדי שזה יעבוד?"
"אני לא רוצה להילחם," הוא אמר לי, "אני מבטיח לך, שאם הקשר שלי ושל נטע יהפוך להיות כזה, הוא יבוא הרבה יותר טבעי, הרבה יותר נוח, והרבה יותר רגוע מלהילחם על זה. אני לא אצטרך להראות לה מה אני שווה, היא כבר תדע לבד איך להראות לי שהיא רוצה את זה."
"אי פעם דיברתם על זה? על מה היה קורה אם הייתם זוג?"
"פעם אחת," הוא צחק ונאנח, לוקח ביס משוקולד שבמזל לא נמס בגלל ששמנו אותו בצידנית, "וזו הייתה פעם הזויה. היינו קצת שיכורים, אבל ממש קצת, דיברנו על מציאות שבה היינו יוצאים. אני ממש זוכר שהיה רגע אחד של שתיקה, והסתכלנו אחד על השנייה, והייתי שנייה מלהתקרב אליה, לנשק אותה, לומר לה אחר כך 'אולי באמת כדאי שננסה'. דיברנו על זה אחרי ערב נורא מהנה, רק של שנינו, ממש דומה לדייט. ואני זוכר שהדבר הבא שקרה זה שהיא התקרבה אליי, ואני עטפתי אותה בחיבוק חזק, היא ממש שמה את הראש שלה על בית החזה שלי ונאנחה אנחה קצרה, יוצאת קצת מהשכרות. והיא מלמלה משהו, אני אפילו לא יודע אם היא זוכרת את זה. היא אמרה שהיא מעולם לא הרגישה כל כך בטוחה עם בנאדם כמו שהיא מרגישה איתי, ושהיא יודעת שאת כל החוויות החזקות ביותר שיהיו לנו בחיים, נעבור יחד. היא לא הזכירה את המילה זוג, היא לא התכוונה לזה שנעבור את הדברים ביחד כבעל ואישה, כזוג נשוי, כחברים, כבמערכת יחסים, אלא פשוט שנהיה שם האחד בשביל השנייה. ידעתי שהקסם תמיד יישאר שם, מילה כל כך נשית לתאר את זה, אבל מאז זה לא עלה שוב." הוא נאנח וסיים את השוקולד שכבר התחיל להינמס לו בידיים. אני הסתכלתי עליו, רגוע, מופתע מעט, מנסה לדמיין את עצמי בסיטואציה כמו זו. הרבה זמן כבר רציתי לשאול את דניאל עליו ועל נטע, אבל אף פעם לא היה לי באמת מה לשאול. עכשיו, כשאני יודע מה מרגישים כשקרובים אליה, כשמרגישים איתה כל כך בטוח, רציתי לדעת שזה לא רק אני, אלא שהיא באמת גורמת להרבה אנשים להרגיש ככה כשהם לצידה.
"אם לא היית האקס של אורי, כבר מזמן הייתי משדך לך את נטע." הוא אמר לי בחיוך והסתכל עליי. סובבתי אליו את מבטי וצחקתי איתו, אומר לו שהוא ממש מדמיין, שהוא לא היה עושה את זה בחיים.
"למה?" הוא נאנח, "יכול להיות שהייתם מסתדרים. אני הרי רוצה שלידידה הכי טובה שלי, ולחבר הכי טוב שלי, יהיה טוב. אני לא שובר כאן קוד אחים, זו לא אקסית שלי, או אחותי שאני משדך לך. זה אמנם יכול היה להיות קצת מוזר, אבל אם הייתם גורמים אחד לשני לאושר, אז למה לא?"
"המציאות בחרה שהכרת אותה רק בגלל שיצאתי עם אורי, ויש גבולות שכבר אי אפשר לעבור." אמרתי מיד, נאנח, פותח את הציידנית בפעם השבעת אלפים היום, ומוציא את הפותחן ועוד בקבוק בירה.
"אני מודה למציאות הזו." הוא אמר, ואני פזלתי עם עיניי אליו, רואה אותו מסתכל על הים ומחייך. כבר שעה לפחות שלא נכנסנו לים, באנו כמו שתי בנות רק להשתזף וללכת, עם השמש חצי שמש הזו.
"אני מודה ומאשים אותה," אמרתי עם הלגימה הראשונה של הבירה השנייה שלי, "אבל אני שורד אותה, וזה הכי טוב."