מיתר קרוע- פרק 19

נטע:
ביום חמישי למדתי שעתיים בבוקר, לשעתיים של תיגבורים, ואחריהם הייתי משוחררת. לא היה לי חשק לחזור הביתה ולעשות משהו, ועם החברים קבענו יותר מאוחר, בערב. חזרתי הביתה, החלפתי בגדים, ולקחתי את המפתחות של האוטו. אמא נשארה היום לעבוד מהבית, אז במזל היה לי אוטו. לקחתי בקבוק מים של ליטר וחצי, והכנסתי לתיק נייר טישו, חטיף אנרגיה ותפוח. אמרתי לאמא שאני יוצאת לעשות סיבוב, אבל בעצם הסיבוב שלי לוקח כמה שעות. אמא אמרה לי לשמור על עצמי, אז נשקתי למצחה, ויצאתי מהבית. נסעתי לכיוון ירושלים.
במשך כל הנסיעה שמעתי רדיו, ושרתי יחד איתו. השירים שהתנגנו ברקע היו מהמצעד של ימי חמישי, היה הכנה למקום הראשון, למקום השני, ולמקום העשירי של המצעד, הלועזי והעברי. ברדיו הם תמיד מתחילים את זה באיזור הצהריים, אז בדיוק שמעתי את המקומות האחרונים ברשימה. נסעתי נסיעה לא ארוכה מידי, מתרכזת בכביש, לא מתרכזת במחשבות. שמתי את הטלפון על שקט, אפילו לא הייתי צריכה להיעזר בניווט כדי לדעת לאן אני נוסעת. כשהגעתי לכניסה לעיר, מבחינה בגשר שאני והחברים הטלנו ספק ביופי שלו, פניתי ימינה, נכנסתי לכביש שמוביל לשכונה, שיוציא אותי אחר כך לכיוון הנכון. המשכתי לנסוע עוד קצת, רואה כמה ירושלים שונה מהעיר במרכז שבה אני גרה. האווירה אחרת, האוכלוסייה שונה. כשראיתי שילוט לחנייה, נכנסתי, מחייכת אל השומר, ומחנה את הרכב.
בפנים היה שקט. היו כמה עובדים שניקו, אבל כל המקום היה שקט. לא שאלו אותי למה באתי, כנראה זה רגיל לראות משפחות וחברים וקרובים, עולים לבקר את האנשים שהם איבדו, שהם לא רוצים לשכוח. לא ידעתי בדיוק לאן לכוון את עצמי. ביום של הלוויה היו כל כך הרבה אנשים, ככה שפשוט הלכנו עם נחיל האנשים, לא עקבנו בדיוק על הדרך. עכשיו זה שונה, אני לבד, אפילו בלעדיו. אם הוא היה יודע שהלכתי לכאן לבד, הוא היה שואל קודם כל למה, ואחר כך כשהייתי מסבירה, הוא כנראה היה מצטער שעידו לא הכיר אותי יותר מידי טוב כשעוד היה בין החיים. בעמדת המודיעין עזרו לי לכוון את עצמי אל הנופלים החדשים ביותר, אל החלקות שהתמלאו ממש לאחרונה. הלכתי בשקט, מגיעה לאיזור, מחפשת אחד הקבר המשותף לאסון המטומטם הזה. כשראיתי את השם שלו, ליבי התחיל לדפוק הרבה יותר מהר.
אני זוכרת פעם אחת שבאנו אני ואורי לפלג, עברנו בסביבה, אורי רצתה להגיד היי, ועידו פתח את הדלת. הוא היה ברגילה, שמח כל כך להיות בצהריים של יום רנדומלי בבית, לאכול את האוכל של ההורים. הפרענו לו באמצע סרט, אבל הוא צחק ואמר שזה שטויות, שזה סרט שהוא אפילו לא כל כך מעניין, פשוט המליצו לו לראות אותו. כשאורי עלתה רגע לפלג, רגע שנמשך חצי שעה, ישבתי עם עידו למטה, דיברנו קצת. הוא שאל אותי קצת על עצמי, מי אני, מה אני, ואיך אני קשורה לאחיו, והסברתי לו שאני יותר קשורה לחברה של אחיו. הוא צחק ואמר שאורי היא משהו מיוחד, קופצנית כל כך, שמחה כל כך, מלאה תמיד במחשבות טובות. אמרתי שזה באמת נכון, שהאופי שלה תמיד קפץ קדימה, הוא נאנח ואמר שחסרה לו קצת מהאנרגיה הזו בבסיס, או בין החברים. החברים הכי טובים שלו הלכו ליחידות הקרביות הטובות ביותר, והוא ראה אותם לעיתים רחוקות. הם היו סוגרים המון, ממש כמוהו, וכשהם יצאו, הם התלהבו מלראות אחד את השני, אבל היו כל כך עייפים מהצבא וממה שקורה אצלם ביום יום, ככה שלא הייתה אף פעם אנרגיה ממש גבוהה לעשות תוכניות מטורפות. הוא לדוגמא היה רוצה לצאת לטיול לשלושה ימים, והחברים שלו תמיד דיכאו אותו, אמרו לו 'השתגעת? לצאת לטיול בימים היחידים שיש לך בית בהם? באת לנוח, לזיין, לאכול ולישון'. הוא תמיד חשב שזו מחשבה מעוותת, אבל הבין את החברים הלוחמים שלו. אני לא יודעת אם פלג בכלל יודע על השיחה הקצרה שהייתה לי ולו מזמן, לפני מעל לשנה וחצי.
אף פעם לא אמרתי לפלג שהערצתי את אח שלו. כשהייתי חושבת על הלוחם הטוב ביותר שאני מכירה, שמשרת כרגע, הייתי חושבת על עידו. הייתי נזכרת בשיחה שהייתה לנו, ובתמונות שהייתי רואה שהוא מעלה לרשת החברתית. אהבתי את זה שאני מעודכנת, העידכונים שלו לא נפלו לי בין הכיסאות. לדוגמא, כשהוא היה מעלה תמונה, ידעתי שהוא סוגר שבת, ותמיד דאגתי לו. כשאמרו שמתחילה מלחמה, והכוחות ייכנסו פנימה, ידעתי שהוא שם, ידעתי שיש סיבה אחת לא לישון בה בלילה כל כך טוב. פלג הרגיע את אורי, ואורי הרגיעה אותי, כשהייתי שואלת על עידו שנמצא שם, בתוך המלחמה. פלג היה אומר שהכל יהיה בסדר, ואורי, שתמיד דאגה לשמור על החיוך, הרגיעה גם אותי. מתישהו כבר לא היה בסדר. המתישהו הזה, גרם לכך שעידו כבר לא איתנו, אלא פה, מונצח על אבן קרה, עם שם, תאריך לידה ותאריך נפילה, קבור יחד עם החברים הכי טובים שלו, באסון שיכולנו אולי למנוע.
עמדתי ושתקתי, לא בוכה, לא מדברת אל הקבר, פשוט עמדתי והסתכלתי על קבר האחים הזה, ונשארתי דוממת. המילים לא יצאו. לא רציתי להתחיל לדבר לעידו, להגיד לו שהוא בטח מופתע לראות אותי פה, ואולי הוא לא יודע מי אני, אבל הגיע הזמן להכיר. הרגשתי שכל מעשה כזה, יוריד מהערך ומהמעמד של מה שרציתי לעשות בזה שהגעתי לפה.
"היי." שמעתי קול מאחוריי ונגיעה קלה בכתף שלי. קפצתי והסתכלתי על החייל לובש המדים שחייך אליי. הייתה לו כומתה כסופה, ארון על הכתף. קצין, קצין טוב, טוב כנראה כמו ניר, הקצין של עידו. אמרתי היי בחיוך קצר, והוא אמר שהוא לא רוצה להפריע, אבל שהחבר'ה שלו מגיעים לאיזור פה, אז רק שאתכונן אם ארצה ללכת, או להישאר, שפשוט השקט שהיה כאן כרגע, הולך קצת להישבר.
"במסגרת מה באתם לכאן?" שאלתי אותו מתעניינת.
"יש לנו שבוע מנהיגות, זה איזה משהו ש… אני מניח שאת לא חיילת." הוא חייך חיוך נבוך.
"לא," הנדתי את ראשי, "אני בשמינית. אבל אני יודעת קצת מה זה, אתם בטח מסיימים אותו פה לא? קצת סיפורי גבורה, מנהיגות, הקרבה."
"משהו כזה," הוא חייך נבוך וגירד בעורפו, "אנחנו פשוט בהכנה של קורס מכי"ם, נותנים לחבר'ה קצת מורשת קרב, קצת מספרים על החיילים שהיו וכבר לא."
"אני אוכל להצטרף?" שאלתי בחיוך קצר, "אני לא אפריע או משהו, רק אשב ואקשיב."
"בטח," הוא אמר אחרי מחשבה של כמה שניות, מחייך אליי חיוך קטן ויפה, "תישארי פה. אנחנו כבר נגיע בעוד כמה דקות." הנהנתי אליו בשקט כשראיתי שהוא הולך, והסתובבתי שוב אל הקבר, מסתכלת על שמות נוספים חוץ מהשם של עידו. כמה דקות אחר כך ראיתי קבוצה של חיילים עולה במדרגות, מגיעה למפלס בו עמדתי, ונעצרת מצד ימין של הקבר הגדול. חלקם הסתכלו עליי, בחנו, שאלו במבטם, ואני רק קמתי וזזתי קצת, מחפשת בעיניי את הקצין שדיברתי איתו קודם, ונעמדת עם הקבוצה. הם לא שאלו יותר מידי, היה נראה שהמוח שלהם חושב על המקום, מרגיש את האווירה. משפטים חסרי טקט של חבר'ה שלא ראו בחורה כבר זמן, כמו שכבר הייתי שומעת סיפורים, לא היו שם. הם היו מאוד שקטים, נינוחים, מקשיבים לחבר שלהם לקבוצה שהתחיל לדבר.
אחד החיילים שדיבר, סיפר על אירועי המלחמה האחרונה. הוא אמר שהוא רוצה להתעמק בשני סיפורים מרכזיים, בשני חיילים מרכזיים. את שני השמות לא הכרתי, לפחות לא את הסיפורים שלהם. אחד מהם, היה מנופלי אותה טעות של החבר'ה של עידו. הוא התחיל לספר ואני הקשבתי בשקט, מתרכזת בהרצאה שהוא העביר. הרגשתי כמו אחת מהם, חיילת שמצטרפת לחבר'ה האלה, מקשיבה לקצת חינוך, לקצת תרבות, למשהו שמלכד את כל העם שלנו יחד. הוא דיבר מקסים, הרצה מקסים, הוא גם חשף את כל הקבוצה לתכנים שלא ידעתי על האנשים האלה. מכל סיפור אתה לומד, מכל בנאדם אתה לומד, מכל מישהו שלא הכרת, ושחבל שלא היה את ההזדמנות להכיר. אנשים שגרים בצפון ובדרום, שנפגשים במסגרת הזו שנקראת צבא, ופתאום, לא משנה איפה אתה גר, ואיפה חיית כל חייך, אתה מרגיש שהיית רוצה את ההזדמנות להכיר אותם, לשבת איתם לשיחה בארבע עיניים, ולהקשיב לחוכמת החיים הבלתי נגמרת שלהם. ככה הסיפורים סיפרו, ככה הכתבים של האנשים שאהבו אותם, ואיבדו אותם, כתבו עליהם.
"אני מניח שאנחנו בדיוק בגיל להכיר כאן אנשים, שנפלו בדיוק במלחמה הזו," דיבר הקצין שדיבר איתי קודם, אחרי שאותו החייל כבר חזר אל הקבוצה, "אני רוצה לדעת, מי מכיר פה חייל שנפל במלחמה האחרונה?" שבעים אחוז מהידיים הורמו. הוא שאל באופן רנדומלי את אחד החיילים כמה הוא הכיר טוב את מי שהוא הכיר, והוא התחיל לספר שהוא למד איתו באותו בית ספר, שכבה מעל, שהוא הכיר אותו מסיפורים שפשוט התגלגלו בבית הספר.
"מהאסון הזה, מישהו מכיר מישהו?" הוא המשיך לשאול. הפעם מעטים הרימו את היד. הוא פנה לאחד מהם, וביקש ממנו לספר.
"לאחד החיילים שנפל באסון הזה קוראים עידו אולשטיין," הוא אמר, ואני הרמתי במהירות את מבטי, מחפשת אחר הבנאדם שמדבר, "למדנו ביחד באותו בית ספר, בדיוק כמו בסיפור של תום, אבל הכרתי אותו קצת יותר טוב מרק מסיפורים. הוא היה בנאדם מדהים, אני זוכר באיזה שוק הייתי כשהבנתי שהוא נפל במלחמה הזו." הקצין המשיך לדבר, פנה אל שאר החיילים, ואז סיפר סיפור מעצמו, על הקירבה שלו לאחד מהחיילים שקבורים כאן, יחד עם עידו. הקשבתי בשתיקה מטורפת לסיפור שלו, לנוכחות שהייתה לו כשסיפר את הסיפור, וכשסיים לדבר גם ניגבתי כמה דמעות מהעיניים. הוא סיפר על ילדות מלאה בחוויות עם אותו החבר, שהיו חברי ילדות מגיל אפס, בגלל המשפחות. שהוא כל כך דאג כשהוא נכנס פנימה, והרגיש שהעולם שלו הלך כשהודיעו לו שהוא נהרג. הסיפורים האלה הם כל כך חיים, כל בנאדם שני כבר מכיר מישהו, כל בנאדם שני כבר שמע סיפור אחר, כבר יודע להעביר עוד משהו הלאה. אנחנו חיים מציאות של אובדן, ומנסים להיות הרבה יותר חזקים ממה שהמציאות מכתיבה לנו. הוא נגע בנקודות הכי נכונות והכי כואבות של להתמודד עם אובדן, והזדהיתי עם חלק גדול מהדברים שאמר. הוא שיחרר אחר כך את החיילים להסתובב קצת, וקבע מקום להתאסף בו בתום עשרים דקות. אחרי ששיחרר אותם, ואחר שראיתי שכמה חיילים נותנים לו מכה קטנה של הזדהות על הכתף, הוא פנה אליי בחזרה.
"עולם קטן שגם החייל שלי מכיר אותו." הוא אמר לי בפרצוף עצוב. הנהנתי אליו בשקט, רואה ששני חיילים הפנו את מבטם אלינו, וחזרו לעיסוקם. אמרתי לו שזה לא מפתיע, שחוץ מזה שהרבה אנשים הכירו את עידו, זה צירוף מקרים לא כל כך נדיר. הוא שאל אותי מה מידת הקשר שלי איתו, ואמרתי שהוא אח של אחד הידידים הכי טובים שלי. הוא נאנח ואמר שהוא מצטער על האובדן שחוויתי, ואמרתי שאני מצטערת על שלו.
"זה תמיד ככה?" שאלתי, מבינה אחר כך ששאלתי את זה בקול רם, "אנשים תמיד ימצאו מישהו שיודע להסביר בדיוק את מה שהם מרגישים ולא יכולים להביע במקומות הכי קשים?"
"למה את מתכוונת?" הוא שאל.
"כל מה שאמרת," אמרתי והסתכלתי על הקבר, "כל מה שסיפרת, על איך שאתה מתמודד עם האובדן של רון, אלה הדברים שהם אני, זה הלמצוא את עצמך שותק באמצע כלום, ומחשבה נכנסת לך למוח ולא עוזבת, זה לעצור שנייה, לחשוב שאת כל הדברים הטובים שאתה חווה, הוא כבר לא יחווה. וסיפרת את זה והקירבה שלך לרון הייתה כל כך שונה מהקירבה שלי לעידו… ואנחנו מרגישים אותו דבר."
"אנשים מתמודדים עם אובדן בצורה שונה. בואי רגע הצידה בסדר? יש איזשהו דיסטנס שאני צריך לשמור מהחיילים שלי." הנהנתי אליו בשקט והלכתי אחריו, מתרחקת קצת מהחיילים שלו שהסתובבו סביב הקבר, מאזינים בחצי אוזן לשיחה שלנו, בטח תוהים מי אני, ולמה אני שם.
"כשאיבדתי את רון הייתי חייל בעצמי," הוא אמר הולך לצידי, "שנינו היינו חיילים. תראי את זה ככה, אני קצין, הוא היה חייל בשירות חובה. את העבודה שלי באותו זמן, בתקופה של המלחמה, עשיתי בחזית עורפית. הייתי בסיום של ההכשרה של קורס הקצינים, ולא ידעו איפה לשים אותנו. לא היינו היחידות הראשונות להילחם בשטח, כי לא היינו מגובשים כצוות, כיחידה, כי כולנו היינו עדיין באמצע תקופה של הכשרה. אם הייתי חייל בזמן הזה, אין ספק שהייתי בפנים. ידעתי שרון בפנים, ידעתי שגם אני אמור להיות בפנים, הדאגנו שנינו את המשפחות שלנו. רצה הגורל ולקחו לנו את רון. אני חושב שאת המסעות הסופיים של קורס הקצינים, את כל הרגעים הכי קשים שלי שם, אחרי שרון נהרג, עשיתי בשביל רון. זה נשמע כל כך פתטי, ובטח שמעת את זה מיליון פעמים, אבל הקדשתי את המעשים שלי בשבילו, כי הוא היה יכול להיות מאוד גאה בי. הגיל לא שיחק עניין בשום מקום, הפער הזה של השנה וקצת, אולי יותר. זה היה כאילו אנחנו באותו גיל, באותה חבורה של הבית, ולא עניין אף אחד הפער הזה. נאחזו אחד בשני, בחבורה של הבנים שלא… לא ידעה בהתחלה איך לעכל הכל."
"היית חייל," אמרתי והסתכלתי לרצפה, "היית חייל, והוא היה חייל, אז לא… לא שאלת המון למה?"
"את הרבה יותר בוגרת מבחורות אחרות בשמינית." הוא אמר לי, מביט בי בחיוך קצר. צחקתי צחוק קטן והסתכלתי עליו, רואה אותו שוב מחליף מבט בפרצופו, עונה ואומר שאנשים אחרים היו שואלים למה התכוונתי, אבל שהוא הבין כל מילה. הוא שאל את עצמו המון למה, ואם הקורס לא היה במרכאות ענקיות מגן עליו, אולי הוא היה שם בשטח, נפצע, אולי נהרג. הוא נאנח ואמר שהאסון שרון נהרג בו, היה טעות מטומטמת, שיכולה הייתה להימנע טוב. כך רצה הגורל, מישהו קטף לו את הפרח הכי יפה בגינה.
"הרבה אנשים משתמשים בביטוי הזה." אמרתי לו. הוא נאנח ואמר שהוא ביטוי מאוד נכון, שיש לדוגמא את אלה שאומרים שקטפו את הפרחים הכי שמורים בגן, שאסור לגעת בהם, ויש את אלה שאומרים שמתוך ים של פרחים יפים, לקחו את היפה ביותר. הדימויים פה הם אותו דבר, שלקחו משהו, ולקטוף אותו זה פשוט לנתק בשנייה אחת בנאדם מהמשפחה שלו ומכל מה שהתרגלו שקורה, וקיים.
"א…" התחלתי לומר, אבל טלפון קטע את הדיבור שלי. התקשרו אליו, הוא ענה ואמר שהוא לא שם לב, ושהוא מגיע בעוד כמה דקות. הנהנתי בשקט לפני שסיים את שיחת הטלפון, וקמתי ממקומי, מחכה שיסיים את השיחה.
"למה קמת?" הוא שאל.
"עברו עשרים דקות," אמרתי מיד, "יש לך חיילים לחזור אליהם."
"אפשר שאלה לפני כן?" הוא שאל, נעמד גם הוא, מתבונן בי ומסדר את הנשק שעד עכשיו הונח לו על הרגליים. הנהנתי אליו בשקט.
"מי את?" הוא חייך אליי חיוך קטן, נבוך.
"אני נטע," אמרתי תוחבת את הידיים בכיסי הג'ינס, "את הקשר שלי למקום הזה אתה כבר יודע."
"את ירושלמית?" הוא שאל. הנדתי את ראשי לשלילה. הוא שאל מאיפה, ואמרתי שאני מהמרכז, באיזור תל אביב, בערך.
"אני יוצא מחר הביתה, יש לי סיכוי להמשיך את השיחה איתך מחר?" הסתכלתי עליו מופתעת, ושמעתי שוב את הטלפון שלו מצלצל. הוא נאנח בשקט וענה לטלפון, אומר למי שדיבר מהצד השני לקחת את החיילים לכניסה, להעמיד אותם בח', ושהוא כבר יגיע. הוא אמר שהוא מתעכב, היה צריך לנשום קצת אוויר אחרי מה שהוא אמר. השיחה התנתקה כמה שניות אחר כך.
"אני רואה שפער בגילאים זה לא דבר שמפריע לך." אמרתי מיד בחיוך קטן.
"כשמדברים איתך לא מרגישים בפער, ברצינות. את מדברת כמו חיילת, שכבר לפחות שנה אחת בצבא, שחוותה הרבה יותר מהרבה אנשים שאני מכיר. גם בתכל'ס, דיברנו מהמקום הכי כואב, והכי אמיתי. מפה כל נושא שיחה ייראה כמו… אני לא יודע, לא מצליח לחשוב על משהו כל כך שמח כרגע."
"אתה רושם?" שאלתי בחיוך קטן, מסתכלת על הסביבה בה עמדתי, חושבת כמה אבסורד זה כשבנאדם מתחיל איתך בבית קברות צבאי, אבל כמה השיחה שלנו הייתה כל כך מיוחדת שלא באמת היה לה סוף. הוא הנהן והוציא את הטלפון מהכיס, בפעם השלישית לשיחה שלנו, ורשם את המספר.
"אתה יודע שאני צריכה לדעת איך קוראים לך, נכון?" אמרתי כשהתחלנו ללכת בחזרה לחלקת הקבר של עידו.
"אני דן," הוא גיחך וחייך אליי, "אני מצעטר שאני הולך ככה, החיילים שלי מחכים. את באה?" הוא שאל. הנדתי את ראשי לשלילה ואמרתי לו שאני אשאר כאן עוד קצת, ואז אלך. הוא הנהן אליי בשקט ועדיין נשאר עומד.
"דן, זה בסדר," חייכתי אליו, "אתה יכול ללכת. היה נעים להכיר אותך."
"אני אדבר איתך," הוא אמר, "אני מבטיח." הנהנתי אליו בחיוך וראיתי אותו מסתובב והולך, מתרחק לאט, יורד במדרגות ששעה קודם לכן עלה ביחד עם החיילים שלו, ויוצא מהגבולות שבהם יכולתי לראות אותו. עשיתי סיבוב נוסף על הקבר הגדול, עוצרת ליד השם של רון. חייכתי וקראתי את מה שהיה כתוב תחת השם שלו, את תאריך הלידה, תאריך הפטירה, ובן כמה היה בנופלו. צעיר יותר מדן זה בטוח. המשכתי ללכת, נעצרת שוב מול הקבר של עידו, והפעם אמרתי כמה משפטים. אמרתי לו שההתמודדות אחרי שהוא הלך, לא הייתה קלה לאף אחד מהאנשים שהיו קרובים אליו, ולאף אחד מהאנשים שהיו פחות קרובים אליו. הוא היה דוגמא ומופת בחייו, והוא מושא להערצה במותו. כולנו מתגעגעים אליו, חושבים עליו כל יום, שואלים את עצמנו למה קטפנו לנו אותו. אמרתי לו שאחיו בסדר גמור, מסתדר, ממשיך לחיות בדיוק כמו שהוא היה מקווה ואומר לו אם יכול היה לדבר. סיימתי בלומר שאני מודה לו על מה שהפך אותי להיות. אמרתי שאני חושבת שבגלל המוות שלו, נהייתי חזקה יותר, אמיצה יותר. אמרתי לו תודה על שבגלל כל המחשבות, היצירתיות והיכולת לכתוב, רק גברה וגברה. הוא אחראי באופן ישיר למוזה שפקדה אותי, וליכולת שלי להביע בכתב. את הרסיטל שלי אני מקדישה לו.