מיתר קרוע- פרק 23

נטע:
שלושה ימים אחר כך, הלכתי ברחוב הראשי עם מעטפה בידי. הסתכלתי סביב, נהנית לרגע מהמגע של השמש על העור, אבל לא הייתי שמחה. הלכתי כשפניי מופנות אל הקרקע, מסתכלות על הדרך כדי שלא אפול. במשך היומיים האחרונים הייתי עם סחרחורת חצי מובנת, מובנת עקב כל מה שיש בחוץ. הבנתי שהגוף שלי קצת נשבר, ומראה סימני שבירה, אחרת הוא לא היה מגיב כמו שהוא הגיב. הרגשתי חלשה, אז הקפדתי להיות בעיקר בבית, לנוח. כמעט ולא עניתי לטלפונים, כמעט ולא עניתי לשיחות של אנשים אחרים. הרגשתי שאני צריכה ניתוק מכולם, ניתוק כמו שהרבה אנשים אחרים היו צריכים. הדבר היחיד שעשיתי ביומיים האלה היה ללכת לחזרה. בחזרה הזו ניגנו, בפעם הראשונה, את כל החמישה שירים, ברצף, כמו שאמור להיות ברסיטל. אנחנו כבר כל כך קרובים, כל כך מרגישים את הסוף, וזה הזמן לתת את המאה אחוז שלנו, וליהנות מהמוסיקה.
בכניסה לבית של פלג לקחתי עוד כמה נשימות עמוקות. במשך כל ההליכה חשבתי על שני דברים שאני יכולה לעשות, או להשאיר את זה בתיבת הדואר, או לעלות למעלה לדירה שלהם, לתת לו את זה, או לאחד ההורים. הרגשתי, שאני אדע את התשובה ברגע שאעמוד מול הדלת של הבניין. כשהקשתי את הקוד לדלת הכניסה שלהם, הבנתי שאני לא אסתפק בלהשאיר את זה סתם כך. הזמזם אישר את כניסתי, ונכנסתי לבניין, עולה שתי קומות וחצי, ונעמדת מול דלת הבית של פלג. דפקתי על הדלת וחיכיתי, ממש כמה שניות עד שפתחו לי את הדלת.
"היי." ראיתי את אמא של פלג, "נטע איזו הפתעה."
"היי," אמרתי בחיוך ונתתי לה חיבוק קצר, הרגשתי שהיא צריכה את זה, "איך אתם?"
"בסדר חמודה, תודה שאת שואלת. את מחפשת את פלג?" היא שאלה.
"האמת ש…" אמרתי אבל אז פלג הופיע מולי, מביט בי במבט מוזר, שואל. אמא שלו חייכה ואמרה שיש לו טיימינג מדהים, והוא צחק ואמר שהוא שמע שאומרים את המילה פלג והסתקרן לדעת מי בדלת. אמו אמרה שהיא לא רוצה להפריע, והלכה לענייניה. עדיין הייתי בפתח ביתו של פלג, מביטה בו, קצת חוששת.
"בואי, כנסי." הוא אמר לי. הנדתי את ראשי לשלילה בחיוך קטן. הוא הסתכל עליי במבט שואל והרים את ידו כדי לגעת בכתפי. זזתי צעד אחד אחורה, והוא הסתכל עליי, מופתע אפילו יותר.
"נטע מה קרה?" הוא שאל.
"קח," אמרתי לו בקול שקט, "זה בשבילך." הושטתי לו את המעטפה והוא הסתכל עליה לרגע, לוקח אותה ואז מרים את עיניו לעיניי. הוא שאל מה זה, ואמרתי לו שזה השיר הגמור. הוא הרים באחד את מבטו אליי, פוגש בעיניי, בעיניי העצובות. הוא נאנח ושאל מתי הספקתי לסיים את זה, ואמרתי לו שלא ממש יצאתי מהמיטה ביומיים האחרונים, אז ניגנתי במיטה, ויצא לי לסיים את זה.
"נטע בחייאת בואי תיכנסי, נדבר כמו שני בני אדם." הנדתי שוב את ראשי לשלילה ואמרתי לו שאני ממילא חייבת לחזור. הוא שאל לאן, אמרתי הביתה. הוא אמר שאני לא הולכת הביתה, שהוא מכיר אותי כבר, שאני לא באמת רוצה ללכת הביתה. נאנחתי ואמרתי לו שאני לא יכולה להיכנס, כי אז אני כבר לא אוכל לשלוט בכמה זמן אהיה פה, ושהבטחתי לעצמי שאני לא אהיה פה הרבה זמן, כי אני לא מסוגלת, לא מסוגלת לראות אותו, או את הבית שלו, או את המשפחה שלו. הוא סגר את דלת הבית, ונעמד יותר קרוב אליי, כשהדלת סגורה. התרחקתי באחת, והוא שוב הביט בי, מנסה להבין מה עובר עליי. אבל אני במשך יומיים כבר הצלחתי להבין מה עובר עליי, ונמנעתי מכל דבר שיכול היה רק לחזק את התחושות האלה. הוא תפס בידיי והחל ללכת, ואני הלכתי אחריו, בשקט, מנסה לאט לאט לשחרר את אחיזתי מידו. הוא ירד את המדרגות, חצי כועס, חצי מעוצבן, ורק כשהמשכנו ללכת קלטתי שהוא בכלל בלי נעליים.
"פלג אל תצא מהבניין, אתה יחף." אמרתי מיד.
"זה לא מה שמזיז לי כרגע," הוא אמר, לא מביט בי, "בואי, בחוץ אפשר לדבר."
התיישבנו בחוץ על ספסל ליד הבית שלו. כביכול זה היה יום רגיל, יום של תיכון רגיל, אבל אנחנו ממילא כמעט ולא לומדים, והיום לא לחוץ לי ללמוד לבגרות הקרובה ביותר. הוא לקח כמה נשימות עמוקות, ואז הסתכל עליי. אני לא הבטתי בו, לא הייתי מסוגלת.
"נטע מה עשיתי?" הוא שאל אותי עצוב. הרכנתי את ראשי ושיחקתי עם ידיי. אני שתקתי, והמשכתי להסתכל על המדרכה, בעוד אני פוזלת אליו, רואה שהוא מתחיל להתעצבן, להשתגע קצת, מסתכל מסביב, מחפש משהו, רוצה משהו. הוא נרגע אחרי כמה שניות, והסתכל עליי, רק הסתכל, במבט עצוב, ושתק.
"פלג אני צריכה הפסקה," אמרתי לו בשקט, "מזה, מהקשר."
"דווקא עכשיו?" הוא שאל אותי, "דווקא בזמן הזה?"
"אני לא מסוגלת," אמרתי לו, מרימה את הראש, "אני מרגישה שאני חולה ומותשת כי אני לא מפסיקה להישבר. אתמול כששכבתי חולה במיטה, זה לפחות הרגיש כאילו אני חולה, חשבתי על היום שלך. במשך מי יודע כמה זמן, פשוט חשבתי מה אתה עושה, וכמה אני צריכה להיות שם לצידך, לחזק אותך, לתמוך בך. אני בטוחה שעבר עלייך יום מזעזע אתמול, ואני התחרפנתי מזה שאני לא יכולה להיות שם בשבילך."
"למה לא?" הוא שאל אותי עצוב, "למה לא התקשרת?"
"פלג אני אוהבת אותך, ואני לא… אני לא יכולה לאהוב אותך. אני לא יכולה לחשוב על זה שאני רוצה שתהיה הכי קרוב אליי בעולם, או שתהיה שלי. אסור לי, אסור לך, אסור לנו, יש כל כך הרבה חוקים שמונעים מהדבר הזה לקרות. אני באמת אוהבת אותך, לא כמו ידיד, ולא כמו מישהו שאני מזדהה עם הכאב שלו. זו אולי גם הסיבה שאמרתי לך להישאר בלילה ההוא שהיית אצלי," אמרתי לו, מביטה בו, רואה אותו מסתכל עליי מופתע כמו שמעולם לא ראיתי, "לא אולי…" נאנחתי, "זו הסיבה."
הוא הסתכל עליי מופתע ואז נאנח, מביט רגע הצידה, ושותק. כמה שניות אחר כך הרגשתי רטט מהכיס האחורי של הג'ינס שלי, ואז הטלפון התחיל להשמיע קולות. נאנחתי והוצאתי את הטלפון, רואה שאורי מתקשרת, אז ניתקתי את השיחה. אני אחזור אליה אחר כך.
"הייתה לי יממה נוראית," נאנח פלג, ואני הרמתי את ראשי והסתכלתי עליו, "נוראית אבל משום מה, לא נוראית כמו שחשבתי. נורא פחדתי מהתאריך הזה, של החצי שנה, נורא פחדתי להבין שכבר שישה חודשים אני מסתדר פה בלעדיו. אבל זה בדיוק הקטע, שאני מסתדר, שאני מצליח לעבור הלאה, שאני מצליח למצוא למה לקום בבוקר, ולמה לחייך. הרבה מזה זה בזכותך." הוא אמר והסתכל עליי, "נטע אל תיעלמי לי, אל תלכי, אל תתרחקי רק בגלל שאת מרגישה דברים שלא נכון להרגיש אותם. זה אפילו לא בעניין של לא נכון, כי זה רגשות ומי אומר לא נכון על רגשות, אלא זה לא אפשרי רק בגלל שזה שובר קודים ומוסכמות אתיות. לצערנו הדברים שאת רוצה, והדברים שאני רוצה, לא יכולים לקרות."
"הדברים שאתה רוצה?" שאלתי אותו בשקט.
"מה חשבת? שאת היחידה שמרגישה משהו?" הוא שאל, "שאני לא אוכל לעצמי את הלב על זה שאני לא יכול לעשות כלום עם מה שאני מרגיש? זה כבר עבר מזמן את האינטימיות של הכתיבה, עבר מזמן את ההרגשה הטובה כשאת איתי. אבל זה כל כך לא נכון, וזה מה שהורג אותי, שזה לא נכון ולא אפשרי, ואנחנו נפגע בכל כך הרבה אנשים אם זה יקרה. את לא יוצאת בכלל עם מישהו שאת חושבת עליי במובן הזה?"
"אני כן," נאנחתי, "בגלל זה זה יותר מתסכל. אני יוצאת עם מישהו, והמחשבות שלי הן על מישהו אחר, מישהו שכל החודשים האחרונים היו כל כך שונים בגללו, מישהו שהכניס לי כל כך הרבה מחשבות לתוך הראש בלי שהוא בכלל ידע, נושא שלם להתעסק בו."
"זה לא נושא שרצית בו!" הוא התעצבן, "זה נושא שפשוט הכנסתי לך למוח! את לא חושבת שאני אוכל לעצמי את הראש ואת הלב על זה שאת עשרים וארבע שעות ביממה חושבת על עידו והכל זה בגללי? שאת חולה ומפורקת רק בגלל שאת לא מפסיקה לחשוב עליו? כל החיים שלך השתנו! בגללי את מחייכת פחות, את שמחה פחות, את מוצאת את עצמך נופלת פי כמה לדיכאונות שאת לא אמורה בכלל להיכנס אליהם! זה גורם לי להרגיש כל כך רע עם עצמי!"
"אל תשנא את עצמך," סיננתי בין שפתיי עם הבכי, "אל תשנא את עצמך בגלל מה שאתה גורם לי להרגיש ולחשוב. עידו צריך שמישהו יחשוב עליו, עידו צריך שמישהו יזכור אותו כמו שאנחנו זוכרים."
"הוא לא צריך שנזכור אותו ככה," הוא נאנח, "הוא לא צריך שנזכור אותו מתוך ערמות של בכי, וערמות של חולשה. הוא צריך שנזכור אותו כשאנחנו מגשימים את החלומות הכי גדולים שלנו, וכובשים את הפסגות הכי גבוהות שצריך לכבוש. הוא לא צריך שנזכור אותו כשאנחנו עצובים ושבורים, מבכים על כמה רע לנו וקשה לנו. אני כבר תקופה מנסה להסביר לך שכל ההתעסקות העצובה במוות שלו, היא כל כך לא מה שהוא היה רוצה. הוא רוצה לראות אותך שמחה, אני רוצה לראות אותך שמחה, אני לא רוצה לריב איתך יותר או להתווכח איתך יותר, בטח לא עליו. אני רוצה שתביני ותאמיני בעצמך שאת חזקה פי כמה לעבור את התקופה הכי קשה שיש לך. תנסי להבטיח לי את זה, גם אם זה אומר שאת צריכה את המרחק שלך. אני אקבל את זה, אין לי ברירה."
"פלג נראה לי שאני אלך." אמרתי לו אחרי שתיקה. הוא הנהן אליי בשקט ונאנח. קמתי מהספסל והתחלתי ללכת אל מחוץ לרחבה של הבית שלו. פסעתי ימינה, חוזרת על עקבותיי, עד איפה שהחניתי את הרכב. הלכתי בשקט, לא בוכה, הרגשתי שהבכי נגמר לעת עתה. נכנסתי לאוטו, נושמת עוד נשימה אחת, ואז התנעתי אותו והתחלתי לנסוע, נוסעת הביתה. כשעמדתי ברמזור חייגתי לאורי, ניסיתי להישמע כמה שיותר שמחה, למרות שלא באמת יכולתי. היא צחקה ואמרה שהיא בול חשבה להתקשר עוד פעם לפני שצלצלתי, ושאלה מה שלומי, ומה קרה ביומיים האחרונים. אמרתי לה שהרגשתי לא טוב, אבל שעכשיו אני טיפה יותר בסדר. היא הציעה שניפגש יותר מאוחר לקפה, ואמרתי לה שזה אפשרי ביותר. רציתי משהו שיסיח לי קצת את הדעת ממה שקרה. היא סיימה את השיחה אחרי כמה דקות ואני המשכתי לנסוע, מגיעה עד הבית, חונה, נושמת עוד כמה נשימות.
"היי מותק, בדיוק התכוונו לשבת לאכול, בואי תצטרפי." אמא אמרה כשנכנסתי הביתה. האחים שלי סיימו מוקדם יותר את בית הספר היום משום מה. אבא הביא עוד צלחת מהמטבח ושם אותה בשולחן האוכל, ואני התיישבתי מחויכת, שמה את הטלפון בכיס האחורי, ומתיישבת עם המשפחה לארוחת צהריים. הסתכלתי לרגע על האור שהציץ על המרפסת שהייתה מולי, שסינוור אותי קצת, וחייכתי קצת, מקשיבה לאחי שמספר מה היה לו היום בבית הספר. אני צריכה קצת שגרה של בית, קצת הרבה שגרה של בית.