מיתר קרוע- פרק 26

נטע:
"עוד פעם מההתחלה." אמרתי בחיוך לכל החבורה של המוזיקאים. זו הייתה אחת החזרות הכי כיפיות שהיו לנו. התחלנו את החזרה בחצי שעה של לנגן שירים שאנחנו פשוט רוצים לנגן, ואפילו המנחה של הרסיטל הצטרף אלינו, תפס עוד מיקרופון והתחיל לשיר בקולי קולות. נהננו כמו שלא נהננו הרבה זמן, קצת לשחרר, קצת להוציא קיטור, קצת להוציא לחץ. לחיות כל הזמן סביב הבועה הזו של המוסיקה לבגרות זה דבר שמתישהו פשוט מוציא את החשק לנגן. טוב שאנחנו שוברים מידי פעם את השגרה. אחר כך חזרנו לנגן, לנגן ברצף את כל החמישה, ומידי פעם הוא שאל אותי מה הולכים להיות קטעי הקישור שלי. אמרתי לו שכעיקרון אין המון מה לומר, קצת לספר על השירים ואולי מי ההשראה שלי אליהם, ולמה בחרתי אותם. משהו קל, קל יותר מהרבה רסיטלים שהוא מכיר.
"אני לא הולכת לספר להם עכשיו סיפור חיים בעשרים דקות של מוסיקה." אמרתי בחיוך למנחה שלי כשסיימנו את החזרה, ועמדתי מתחת לבמה שותה מים.
"אני דווקא חושב שאת כן מצליחה לספר פה סיפור גדול בחמישה שירים, תחשבי על זה, יש לך פה הכל- קצת קצב ושמחה, ועצב מהצד השני, והשלמה בסוף. את מספרת פה סיפור זה ברור, כולם מספרים סיפור ברסיטל שלהם."
"איכשהו כולם מחפשים לרגש עם השירים העצובים, מחפשים שיזילו דמעה ממה שהם אמרו או כתבו, יתרגשו ביחד איתם ברגעים שאמורים להיות מרגשים, שכמו נכתבו כדי שיהיו מרגשים. אני רוצה שבנאדם יתרגש מהבלבול הקטן שאולי יהיה לי במילים, מהחיוך הלא קשור שיהיה על הבמה, מזה שכולם יצטרפו לשיר, או מהנגינה המדהימה של החבר'ה. אני לא רוצה שיתרכזו בטקסטים העצובים אלא בכל מה שיש מסביב."
"תופתעי, אנשים לא יתרגשו דווקא ממה שכביכול תכתיבי להם להרגיש. אני נותן לכם יד נורא חופשית בבחירה שלכם, ויש לי לדוגמא תלמידה שמחפשת לרגש, מחפשת את השירים עם היכולות הווקאליות הכי טובות כדי שיגידו שהיא פתחה את הגרון ושרה את החיים שלה, ומחפשת לרגש מהעוצמה. אני מת על התלמידים שמחפשים לרגש בפשטות, בקטן. ומצד שני, אל תשכחי שיש לך כאן חתיכת סיפור שאת מספרת בשיר אחד."
"זה החלק הכל כך ברור שאנשים יתרגשו ממנו," אמרתי וסגרתי את הפקק, "זה החלק שברור שאחפש בעיניים שלי את האנשים להקדיש להם את זה, אבל זה שיר מתוך חמישה, זה התכנסות אחת שלי בתוך מופע, זה לא הכל. זה תמיד סבב סביב זה."
"את חושבת? שהרסיטל שלך מסובב דווקא סביב השיר הזה? על עידו?"
"כל החיים שלי סבבו סביבו עכשיו," נאנחתי, "כל הדברים שחשבתי עליהם ושעשיתי אותם, כל מה שהרגשתי וכל תחושת החמצה שחוויתי. כל דבר השוויתי למה שהוא כבר לעולם לא יוכל לעשות, ולאיך שהוא כבר לא יוכל להתנהג. חשבתי מה הוא היה חושב אם הוא היה רואה אותי מהצד, וזה נראה לי אבסורד כי לא הכרנו כל כך טוב בחיים האלה, לא הכרנו ברמה שאני יודעת גם איך הוא היה מגיב או איזה חיוך הוא היה מחייך. הוא בסך הכל היה אח של חבר של החברה הכי טובה שלי, זה מטורף לחשוב על זה ככה."
"הוא לא היה רק זה," הוא אמר מיד, שותה גם הוא מבקבוק המים, אוסף כוחות לקראת החזרה הבאה והאחרונה לאותו יום, "את הרי יודעת שהוא לא היה רק זה. את לא יודעת להסביר מה בדיוק היה בחיבור הרחוק שלך עם עידו, אבל לא היית מתחברת לשירים כל כך אם זה לא היה בגללו, לא היית מכניסה אותו לים המחשבות שהיו לך בתקופה האחרונה, אם הוא רק היה האח של החבר. כמה פעמים ראית אותו? שלוש, ארבע, כמה סיפורים שמעת עליו? עשרים אולי. למדת להכיר בנאדם מהסיפורים הטובים ששיבחו אותו וקיבלו אותו, למדת להכיר בנאדם מההתעניינות הקטנה של המה נשמע שהוא היה מעביר בך אם הייתם נפגשים, למדת לאהוב את היחס שהיה לו אלייך, ואת המשפחה שלו בעקבות כך. חוץ מזה, הרגשת שאת מכירה אותו יותר אחרי שהוא נפל, זה קורה להמון."
"אני לא יודעת בכלל אם הם יבואו…" נאנחתי אחרי שסיים לדבר. הוא הסתכל עליי מופתע ואמרתי שאני ופלג לא מדברים כבר שבועיים, ומי יודע מה יהיה בכלל בעוד שבוע, ברסיטל. הוא נאנח בחיוך ואמר שפלג לא היה מפסיד את זה גם אם חייו היו תלויים בזה, ולא משנה כמה רבנו, ולא משנה כמה אנחנו לא מדברים, הוא לא יכול לא להיות שם, לא לראות את רגע השיא שחיכיתי לו כל כך הרבה שנים.
"הוא יודע?" הוא שאל, "שאת שרה לעידו?"
"הוא יודע," נאנחתי בשקט, "הוא שמע אותי שרה באחת החזרות וכמעט טס מפה עם בכי בעיניים. הוא היחיד שיודע איזה שיר אני מקדישה לעידו, או שאני בכלל שרה לעידו."
"ומה? איך הוא הגיב?"
"זה פלג," נאנחתי אחרי כמה שניות, "נורא קל לקרוא אותו, ונורא קשה לקרוא אותו. מבחוץ היה נראה שהוא מתרגש, אני חושבת שבפנים הוא נשבר."
הנסיעה חזרה הביתה הייתה שקטה, רגועה. שמתי מוסיקה ברדיו ושרתי ביחד איתה, חושבת על החזרות, חושבת על החזרות הבאות שיהיו האחרונות, חושבת על רגע השיא שמתקרב ברגעי ענק לעוד שבוע. יום חמישי בעוד שבוע בעשר בלילה, אני כבר אחרי. זה יהיה מדהים, זה יהיה בלתי נתפס, אני מרגישה שיהיה בזה כל כך הרבה אי וודאות, שאני פשוט אסתובב שם ולא אאמין שהאנשים האלו הגיעו כדי לשמוע אותי שרה. והפלאש החזק של התמונה של אורי יסנוור אותי, והחיבוק החזק מדניאל כמעט יחנוק אותי, ויגמרו לי המילים ברגע שאעמוד על הבמה ולא אראה שום דבר מולי, כי האורות יהיו חזקים מידי. ושתי השניות של השקט, כשכל הקהל צופה רק בי, והפסנתר יתחיל לנגן, פשוט יהיו כמו נצח.
"דן?" שאלתי מחויכת כשצעדתי לכיוון הבית. הוא חייך וקם מספסל שהוא ישב בו, התקדם אליי ונתן לי נשיקה קטנה על השפתיים. אמרתי לו שהוא אמור להיות בכלל בבסיס, או על אוטובוס בדרך הביתה אם החליטו להוציא בחמישי אבל מאוחר, והוא צחק ואמר שהוא יצא היום מוקדם מהבסיס, עבר בבית והגיע לפה, לקח את הסיכון בידיעה שאולי כבר קבעתי תוכניות להערב.
"אז אתה גם ספונטני וגם הרמה שלך לדייטים גבוהה. עוד משהו שאני צריכה לדעת על מערכות היחסים שלך?" צחקתי בחיוך. הוא צחק וליטף את הלחי שלי, ואז הסתכל עליי מחצי הראש שהוא יותר גבוה ממני, וחייך כשראה אותי סוחבת את הגיטרה על הגב.
"תביאי, זה נראה כבד." הוא אמר בחיוך. הנדתי את ראשי לשלילה ואמרתי שאני רגילה להסתובב איתה ימים על הגב, והוא צחק ואמר שהוא תמיד רצה להיראות קצת מתנשא, הולך עם גיטרה על הגב ומצפה שמיליון בנות יקפצו עליו. צחקתי ונתתי לו מכה קטנה בכתף, כשהוא מחזיק בידי ומקרב אותי אליו. היה נראה שהוא פשוט הרבה יותר רגוע כשהוא כאן עכשיו, איתי, שהוא צריך אותי לידו. ואני… אני פשוט רציתי אותו קרוב אליי. שמתי את ידי על לחיו, וראיתי אותו עוצם עיניים בחיוך. נישקתי לשפתיו, מחזיקה חזק בלחי שלו, דואגת להרגיש את קצב פעימות ליבו מתחיל להתגבר.
"אתה עולה?" שאלתי אותו.
"בטח, אני אשמח."
אחרי שעלינו הביתה ביקשתי מדן רשות ללכת להתקלח במקלחת מהירה כדי לשטוף את היום הזה ממני. הוא חייך ואמר שהוא מוכן שאפילו איעלם לשעה אם אני צריכה להתארגן, ושברור שכשמפתיעים בחורה ומגיעים לפתח הבית שלה, היא צריכה קצת זמן להתארגן. חייכתי ואמרתי לו שירגיש שהבית הוא שלו, ושיקח כל מה שהוא רוצה מהמקרר או מהמזווה, רק לא את הקליק האדום. הוא צחק ואמר למה דווקא לא את הקליק האדום, ואמרתי לו שזה פינוק של יום שישי, ושיש אחד כזה, לכן חייב לשמור עליו. הוא צחק כשאספתי מהשידה שליד המראה מגבת נקייה, חולצה ומכנסיים, ואמר שהוא יכול להתרגל לחיים האלה, בנוחות של הבית הזה. צחקתי ושאלתי אם הוא רוצה להישאר פה, או אם הוא מעדיף שנצא. הוא אמר שלא אכפת לו, שאם אני גמורה מעייפות אפשר להישאר פה, או אפשר לצאת. הוא עם אוטו והוא זורם על מה שאחליט. צחקתי ונאנחתי, מסתכלת עליו וחושבת שהוא דווקא זה שנראה גמור מעייפות, ושעם המקלחת שלי הוא ממש יכול להירדם. שניות לפני שיצאתי מהחדר הוא אמר שלא אכעס אם הוא ירדם לי על המיטה. חייכתי והנחתי את הדברים על השידה, מתקרבת אליו ונותנת לו עוד נשיקה חזקה על השפתיים. אמרתי שגם אם הוא יירדם, אני כבר אמצא איך להעיר אותו. הוא חייך ונתן לי ללכת לדרכי, משאירה אותו בוהה במשהו בטלפון שלו, ויוצאת מהחדר.
כשחזרתי הוא לא נרדם, אלא עדיין היה בנייד שלו. נכנסתי לאט בחיוך, מניחה את המגבת על המתלה ליד הכניסה, עד שאסיים לחלוטין לייבש את השיער ואחזיר לאמבטיה, והסתכלתי עליו מחויך. הייתי רעננה פי כמה, חופשייה סופסוף להסתכל על איך שהתלבש, ועל איך היה נראה. זה היה נראה לי מטורף שהתגעגעתי אליו בשבוע, אבל מסתבר שגם שבוע זה הרבה זמן. שאלתי במה הוא כל כך עסוק, והוא חייך ואמר שהוא מדבר עם חבר שלו מהצבא, שנמצא כרגע עדיין בבסיס, פשוט פנוי לשיחה. שאלתי מה מספר החבר, והוא התחיל לספר לי על השירות היותר קשה שחבר שלו שורד, ועל התנאים, והאנשים, וכמה הוא מנסה לעודד אותו מרחוק, ואפילו לרדת על עצמו, אם זה לומר שהוא חתם עוד שנה וחצי קבע וישתחרר בגיל מטומטם, או שבסך הכל יש לו עוד שנה אחת והוא מסיים. שאלתי איפה הוא משרת, והוא אמר בגולני.
"גולני…" נאנחתי והתקרבתי למיטה, מייבשת עוד קצת קצוות שיער עם המגבת ומסתכלת על דן.
"אני ממש מעריך את חברים שלי, את יודעת?" הוא נאנח בחיוך, גורם לי להרים אליו את מבטי ולחייך אליו, "חלק מהם כבר עוד שנייה בחוץ, מתכננים את הטיול הגדול למזרח או לדרום אמריקה, אבל לא חושבים דווקא על איך לברוח מהבית. חבר אחר שלי מצא את האהבה שלו בצבא, לא אהבה מבחינת בחורה, אלא באמת את האהבה למושג הזה של צבא, ובאמת חושב שהוא יכול להישאר פה שנים, במסגרת הזו עם אנשים מתחלפים. חברים אחרים שעוד לא התגייסו, כן יש לי כמה כאלה משכבות תחתונות, בונים על השירות הכי מעניין שיהיה, ועם הכי קושי שיש, כי מכל קושי עולים. הם מפחדים מכל אירועי שנה שעברה, ברור ומובן אפילו, אבל הם מתים לחוות גם קצת מכל האטרף שהיה סביב התקופה הזו."
"כולם קרביים?" שאלתי אותו מופתעת.
"תשעים אחוז כן," הוא אמר והתרומם למצב ישיבה, "זה כאילו לא הורגלנו אחרת, לא חונכנו אחרת. זה נותן אי שקט מופתי לשלוש שנים לאימהות שלנו, אבל יחד עם זאת את הגאווה הכי גדולה שלהן."
"אז אתה עושה את זה בשביל אמא?" שאלתי אותו בחיוך.
"פעם כן, פעם עשיתי את רוב מה שעשיתי כי רציתי את החיוך של אמא אחרי ימים שלמים שאני לא בבית, רציתי שיהיה לה על מה לרכל בקבוצה הטובה של החברות שלה, רציתי שהיה לה על מה לדבר, במה להשוויץ. אימהות מתות על זה, אימהות חיות על לספר סיפורים של הילדים שלהן."
"זה היה פעם," אמרתי מיד, "ועכשיו?"
"עכשיו אני עושה את זה בשביל החברים שלא חוזרים," הוא אמר בקול שקט, "זה ברור, נלחם כדי להחזיר לעצמי את התחושה שהם לא באמת נכשלו, אלא יצאו לקרב הלא נכון, שבמקום אחר הם היו יכולים לנצח, ולהישאר בחיים. אני מחנך את החיילים שלי לזה, מחנך אותם ללהבין שלמדנו חוקים, ולמדנו מטעויות, ששילמו עליהם בחיים, ואנחנו לא ניתן שזה יקרה יותר."
שמתי את המגבת בקצה המיטה וקמתי ממקומי, מתקרבת אליו קצת, לצד השני של המיטה. הגעתי לידו, שמה את ראשי על בית החזה שלו, נזכרת שהשיער שלי רטוב ומעירה על כך, מתנצלת. הוא ליטף את שיערי ואמר שפשוט לא אכפת לו, שטוב לו ככה. נאנחתי וליטפתי את בטנו, ממלמלת לעצמי ואומרת שאני מתגעגעת לעידו. הוא המשיך ללטף את שיערי ואז עבר לכתף ולאמה. הוא אמר שהוא מתגעגע לכל הפרצופים האלה, גם לפרצופים שהוא לא הכיר והרגיש שהוא מכיר מגיל אפס, מתגעגע לכל החבורה הזו שהלכה בגלל טעות מטומטמת.
"זה מטורף שאת יודעת מה אני מרגיש ומה אני חווה, מטורף שאני פשוט יכול לדבר איתך על הנושא שכי כואב לי, בלי שאראה בעיניים שלך רחמים, אלא הבנה. את לא מבינה כמה זמן חיפשתי מישהי שפשוט ממש תבין אותי, את המצוקה שיש לפעמים, את האי היגיון שאני מייחס לעולם הזה."
"ואני כזו?" שאלתי והתרוממתי, רואה כתם גדול של מים על החולצה שלו, מגחכת גיחוך קטן ומלטפת את בטנו.
"את יותר ממה שחשבתי שאמצא," הוא אמר בקול שקט, "באמת, בשיא הכנות." חייכתי אליו חיוך מרוגש, כשהוא מתקרב אליי ומנשק לשפתיי.
"אתה נשאר פה הלילה?" שאלתי אותו, מסתכלת על שפתיו כשמצחו עדיין קרוב לשלי. הוא הנהן הנהון קטן כשראיתי ששפתיו מתעגלות כלפי מעלה. צחקתי צחוק קטן כשהרחקתי קצת את ראשי מראשו, מסתכלת עליו, על עיניו היפות והתמימות, על מבטו האוהב.
"יאללה, נצא, נתאורר, נאכל משהו, נשתה משהו?"
"תובילי," הוא צחק בחיוך, "כל עוד הבטחת לי שהפגישה שלנו נגמרת רק מחר, אני מוכן אפילו להישאר ער כל הלילה. מה שאת רוצה, כל עוד אני איתך." כשקמתי מהמיטה הסתכלתי לרגע על החולצה של דן וצחקתי, ונזכרתי שדניאל השאיר אצלי בטעות פעם חולצה שכיבסתי כשהיא התלכלכה, ועוד שכחתי להחזיר. שאלתי אם הוא רוצה אולי חולצה נקייה, והוא לא היה בטוח שזה בכלל יעלה עליו. חיפשתי אותה בתוך הארון, וכשמצאתי זרקתי אותה אליו, מחייכת חיוך קצר. הוא הוריד את חולצתו ושם את החולצה השנייה, שהתאימה לו כמו שהייתי בטוחה שהיא תתאים.
"תזכירי לי להגיד לדניאל, כשאפגוש אותו מתישהו, שאני חייב לו."
"חייב לו על מה?" צחקתי כששמתי נעליים.
"על שהוא הציל אותי מללכת ברחוב עם חולצה חצי רטובה מהשיער של חברה שלי."